לפרשת ויקהל - אשה חכמת לב בידיה

״וְכָל-אִשָּׁ֥ה חַכְמַת-לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת-הַתְּכֵ֨לֶת֙ וְאֶת-הָ֣אַרְגָּמָ֔ן אֶת-תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת-הַשֵּֽׁשׁ:״ שמות ל״ה:כ״ה

טוען האבן עזרא בפירושו הקצר לספר שמות ״בי״ת בידיה נוסף״. במילים אחרות - האות בי״ת מיותרת כאן, ולכן הפירוש הוא: ״ידיה טוו״.

אלא שקשה, האם נסכים שיש אותיות מיותרות במקרא?

על כן נראה לי שיש לקרוא את הפסוק כך: ״וכל אשה חכמת לב בידיה, טוו ויביאו את התכלת ואת הארגמן וגו’ ״

והרי זה לא לפי פיסוק הטעמים, יש אתנחתא במלה ״טוו״. על פי הטעמים יש לקרוא ״בידיה טוו״. אלא שאם אני נאלץ לבחור בין פירוש שנוגד את הטעמים, או פירוש שנוגד את האותיות, אני בוחר בראשון…

האם נכון לאמר ״אשה חכמת לב בידיה״?  האם יש ליחס לידיים חכמה? 

ודאי, ניתן להסביר שחכמתה מתבטאת בכשרון ידיה. 

הנה כך בגמרא: "שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלך וכן הוא אומר  וכל אשה חכמת לב בידיה טוו .” (יומא ס״ו).

לא שאני מסכים עם גישתו ה״שובנסטית״ של ר’ אליעזר, ונראה לי שגם הגמרא לא, לכן היא אומרת ״ שאלה אשה חכמה״.  אך לפי ר’ אליעזר חוכמת האישה היא בפלך, והרי הוא מסתמך על פסוקנו. לכן אמנם יכול הפסוק להשתמע שהכוונה אשה שהחכמה בידיה. 

ומה עם הבעיה הלשונית - הנושא ״אשה״, לשון יחיד, והנשוא ״טוו״ לשון רבים?

אין לנו להיות מוטרדים מכך, שכן גם בפסוק הקודם זה כך: ״כל מרים תרומת כסף…הביאו..” וגם בפסוק שלפניו: ״וכל איש …הביאו”, ״כל נדיב לב הביאו חח ונזם…״, ועוד.  

איך ניתן ליישב?  

בפסוקים אלו כאשר כתוב ״כל איש״ או ״כל אשה״. ניתן לראות זאת כרבים, כמו ״כל האנשים” או ״כל הנשים”.

שבוע טוב,

אהרן