Sunday, February 26, 2017

לפרשת יתרו - בין מיתה בידי שמים למיתה בידי אדם

הכתוב מטה הוא על פי דבר תורה ששמעתי מהרב גולדין, והוספתי דברים מתוך הספר ״פרשגן״ להרב רפאל פוזן ז״ל, שבשבוע הבא תהיה זו שנה למותו.
הרב גולדין סיפר שבצעירותו, כאשר קרא את המשפט ״כל המוגע בהר מות יומת״ (פרשת יתרו, ספר שמות, פרק י״ט, פסוק י״ב) סבר שכל מי שיגע בהר, עצם הנגיעה בהר תמית אותו.  מוות בידי שמיים. אלא, לאחר שעיין בפסוק הבא ״לא תגע בו יד, כי סקול ייסקל או ירה יירה״, הבין שבעצם אין זו מיתה בידי שמים, אלא בידי אדם. וכי למה לא בידי השם? הרב הסביר שכאשר השם נתן תורתו וחוקותיו לעם ישראל, הוא נתן בידיהם גם את החובה לאכוף את החוקים. ולכן תפקיד הענישה הוא של העם ולא של השם. המשפט ״מות יומת״ אינו מצביע על תוצאה, אלא על ציווי. השם מצווה את העם להמית את הנוגע בהר.

בקריאת תרגום אונקלוס לפסוק, ובעיון בספר פרשגן, ניתן להבין שהמיתה היא בידי אדם ולא בידי שמים. אונקלוס מתרגם את ״מות יומת״ בצמד המילים ״אתקטלא יתקטל״. אונקלוס בתרגומיו משתמש במילים שונות עבור מיתה בידי שמים, ומיתה בידי אדם. מיתה בידי שמים הוא מתרגם במילים ששורשן ״מות״, ומיתה מידי אדם - במילים ששורשן ״קטל״. לדוגמה, בספר בראשית פרק ב’ פסוק י״ז “ביום אכלך ממנו מות תמות״, תרגומו הוא - ״ממת תמות״ ואילו בידי אדם, כבפרשת תרומה ״מכה איש ומת מות יומת״ - תרגומו ״דימחי לאנש ויקטלניה אתקטלא יתקטיל״. 

בפסוק שבפרשינו ״כל הנוגע בהר מות יומת״, תרגומו -״כל דיקרב בטורא אתקלא יתקטל״. מכאן שזוהי מיתה בידי אדם.

לפרשת משפטים - שבת שקלים

אחת הדוגמאות לקריאה נכונה של התורה על פי טעמי המקרא, לקוחה מתוך הפרשה של השבוע, פרשת משפטים: ״ומכה אביו ואמו מות יומת״. 
שמעתי בעלי קריאה שקוראים את הפסוק שנשמע כך: ״ומכה אביו, ואמו מות יומת״ (וכי מה חטאה שמגיע לה עונש מיתה?)  . הסיבה שכך זה נשמע, היא שאחרי המילה ״ואביו״ יש טעם תביר, ואחרי המילה ״ואמו״ מופיע טעם טיפחא. יש בעלי קריאה שנוטים להאריך בניגון התביר, ולקצר מאד, כמעט ללא כל השהיה, את ניגון הטיפחא, ולכן הפסוק נשמע מוזר - ״ומכה אביו, ואמו מות יומת”.

 חלוקת הפסוק הנכונה היא: ״ומכה אביו ואמו, מות יומת״. שכן, טעם הטיפחא הוא מפסיק מסוג ״משנים״, ואילו טעם ״תביר״ הוא מסוג ״מלכים״.  המפסיק טפחא שאחרי המילה ״ואמו״, הוא לכן חזק יותר מאשר המפסיק שאחרי המילה ״אביו״. חלוקת הפסוק הנכונה היא אם כן “ומכה אביו ואמו, מות יומת״. יש להחיש את המילה ״ואמו״ יותר מאשר את המילה ״מות״, או במילים אחרות ההפסק אחרי המילה ״אביו״ קצר יותר מההפסק אחרי המילה ״מות״.  
דוגמה זו אולי ממחישה את הצורך בהשהיה קטנה אחרי טעם הטפחא באופן כללי, לא רק בפסוק זה. דבר שהרבה מבעלי הקריאה (האשכנזים) אינם עושים.

ובנושא ההגיה, מי שלא רגיל לשמוע קריאה בהיגוי אשכנזי, עשוי למצוא עצמו מופתע כאשר ישמע את הפטרת השבוע - הפטרת שבת שקלים. ״ונתנו את הכסף המסוכן,,,” כך זה נשמע (הפטרת שבת שקלים מלכים ב’ פרק י״ב, פסוק י״ב). אין כמובן קשר בין השקלים לבין הכסף המסוכן. הפסוק כתוב כך: ״ונתנו את הכסף המתוכן״.
על פי רש״י מתוקן זה מנוי, שמנו אותו.


מעניין שהמילה ״מסוכן״ (והפעם ״מסוכן״ לא ״מתוקן״ ) מופיעה בספר ישעהו פרק מ’ פסוק כ’: “המסוכן תרומה עץ לא ירקב יבחר״.  כאן פירוש המילה ״מסוכן״ הוא ״עני״. על פי פירוש המלבי״ם: "המסוכן תרומה", תרומת המסכן והדל, שיעשה את הפסל מעץ היא תרומה חשובה מרוממת יותר מן תרומת העשיר.