בראשית י״ט לג:
ותשקין את אביהן יין בלילה הוא ותבא הבכירה ותשכב את
אביה ולא ידע בשכבה ובקומה
רש״י: ובקומה של בכירה נקוד על וי"ו של ובקומה לומר שבקומה ידע ואעפ"כ לא נשמר ליל שני מלשתות
בראשית ל״ז י״ב , וישב
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם
רש״י:
"לרעות את צאן" - נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן ב"ר
במדבר ג ל״ט: במדבר
כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן על פי יהוה למשפחתם כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף
רש״י:
"אשר פקד משה ואהרן" - נקוד על ואהרן לומר שלא היה במנין הלוים (בכורות ד
במדבר ט’ י: בהעלותך
דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח ליהוה
רש״י:
"או בדרך רחקה" - נקוד עליו לומר לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יו"ט ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו
במדבר כט טו פינחס
ועשרון עשרון לכבש האחד לארבעה עשר כבשים
מדרש משלי כ״ו
עשרון הראשון נקוד עליו, מלמד שלא היה טעון שני עשרונות, אלא עשרון אחד
אבות דרבי נתן פרק 43
(ה)
עשר נקודות בתורה
אלו הן:
"ישפוט ה' ביני וביניך" (בראשית טז) על י' שבביני"ך נקוד מלמד שלא אמרה לו אלא על הגר. ויש אומרים: על המטילין מריבה ביני וביניך.
כיוצא בו "ויאמרו אליו איה שרה" (שם יח) נקוד על אי"ו שבאליו, מלמדשיודעין בה ומבקרין אחריה.
כיוצא בו "ולא ידע בשכבה ובקומה" (שם יט) נקוד על וי"ו שבקומה הראשון, מלמד שלא הרגיש אלא בעמידתה של צעירה.
כיוצא בו "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקה"ו" (שם לג) כולו נקוד מלמד שלא נשקו באמת.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: נשיקה זו של אמת וכולן אינן של אמת.
כיוצא בו: "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (שם לז) נקוד על א"ת מלמד שלא לרעות הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות (ולהתפתות).
כיוצא בו: כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן (במדבר ג) נקוד על אהרן למה? מלמד שלא היה אהרן מן המנין.
כיוצא בו: "או בדרך רחוק"ה" (שם ט) נקוד על ה' שברחוקה מלמד שלא היתה דרך רחוקה אלא מן אסקופת עזרה ולחוץ.
כיוצא בו: "ונשים עד נופח אשר עד מידבא" (שם כא) נקוד על רי"ש שבאש"ר. למה? מלמד שהחריבו האומות ולא החריבו המדינות.
כיוצא בו: "ועשרון עשרון" (במדבר כט) של יו"ט הראשון של חג הסכות, נקוד על עשרו"ן בוי"ו. למה? מלמד שלא יהא שם אלא עשרון אחד.
כיוצא בו: (דברים כט) "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנ"ו ולבנינ"ו", נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' שבעד. למה?
אלא כך אמר עזרא: אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך?
אומר אני לו: כבר נקדתי עליהן.
ואם אומר לי יפה כתבת, אעביר נקודה מעליהן.
משמע מכאן שהנקודות היו מקובלות כסימן מחיקה, ואם יגלה אליהו לעזרא שאין לכתוב את המילים הללו, יטען כנגדו עזרא שאכן הן כבר סומנו כמחוקות.
כיוון שעזרא אינו בטוח אם המילים הללו צריכות להיכתב אם לאו, הוא כותב אותן ומציין מעליהן סימן מחיקה, וכך הוכרע לעשות בכל ספרי התורה. כתוצאה מכך, הכתוב עצמו רומז לשתי קריאות אפשריות: לפי הקריאה האחת כוללים בפסוק את המילה הנקודה, ולפי הקריאה השנייה אין כוללים אותה.
את שימושן של נקודות כסימן מחיקה בעת העתיקה ניתן לראות, למשל, במגילת ישעיהו השלמה ממגילות מדבר יהודה וגם בכתבי-יד מימי הביניים.
התופעה הזו של 'נקוד על' באה בעשרה מקומות בתורה, וכולם נמנו בספרי במדבר (בהעלותך, פיסקא סט, מהד' הורביץ, עמ' 64 ואילך), וכן באבות דרבי נתן, במסכת סופרים ובמקורות נוספים.
3 אחד המקרים נזכר במשנה, וחמישה מקרים נזכרו במקומות שונים בתלמוד הבבלי.4
במקורות רבים הוצע הסבר של דרש לתופעה זו. על-פי רוב הדרשות הנקודות באות לצמצם ולהחליש את דברי הכתוב, כגון בדרשה ההלכתית בעניין פסח שני, על מי שהיה "בדרך רחֹקה" (במ' ט:י) בזמן הקרבת הפסח: "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ" (משנה פסחים פרק ט משנה ב); וכן (בספרי שם): "'ולא ידע בשכבה ובקומה' (בר' יט:לג) נקוד על
'ובקומה', לומר בשכבה לא ידע ובקומה ידע"; "'וישקהו' (בר' לג:ד) שלא נשקו בכל לבו"
במקורות רבים הוצע הסבר של דרש לתופעה זו. על-פי רוב הדרשות הנקודות באות לצמצם ולהחליש את דברי הכתוב, כגון בדרשה ההלכתית בעניין פסח שני, על מי שהיה "בדרך רחֹקה" (במ' ט:י) בזמן הקרבת הפסח: "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ" (משנה פסחים פרק ט משנה ב); וכן (בספרי שם): "'ולא ידע בשכבה ובקומה' (בר' יט:לג) נקוד על 'ובקומה', לומר בשכבה לא ידע ובקומה ידע"; "'וישקהו' (בר' לג:ד) שלא נשקו בכל לבו".
גם הדרשות האלה מבוססות על תפיסת הנקודות כסימני מחיקה, כפי שהסביר רלב"ג (ר' לוי בן גרשום, פרובנס, 1344-1288) בפירושו לבראשית (יח:ט):
הנקודות אשר על "אליו", ומה שידמה לו, הוא אצלי להורות על עניין ממוצע בין מציאות התיבה הנקודה והעדרה, כי הנקודה תֵעָשה על הכתוב, למחוק מה שעליו הנקודה; ולפי שכבר נשארה התיבה בכתוב עם הנקודות שעליה, הורה שאינה נמחקת מכל וכל, ואינה נכתבת בשלמות.
כאמור, רשימת עשר המילים הנקודות בתורה מצויה כבר במקורות תנאיים, והיא אפוא מסורת קדומה מאוד, שראשיתה כנראה בימי הבית השני. המסורת הזאת נוהגת הלכה למעשה בספרי התורה בימינו. בספרות המסורה נזכרים מקומות נוספים בתורה שיש בהם מילים נקודות, ואולם בספרי התורה בימינו לא נרשמות נקודות במקומות אלה. מדובר בנקודות שאינן מורות על מחיקה, אלא על מחלוקת, ולרובן יש זיקה למסורה הבבלית. 5
ברשימת שבעים יורדי מצרים, נאמר: "וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בר' מו:כ). במקורות המסורה הבבלית נמסר כי על האות יו"ד שבמילה "פוטיפרע" ישנה נקודה. משמע מכאן כי השם "פוטיפרע" נכתב כאן לפי נוסח בבל כמילה אחת (ולא כשתי מילים כבנוסח המקובל). הנקודה על האות יו"ד, במקום החיבור של שתי המילים, רומזת למחלוקת בדבר הצורה שבה יש לכתוב שם זה, כמילה אחת או כשתי מילים. ואכן, המסורה מציינת במפורש כי הייתה מחלוקת בעניין זה. מעניין לציין כי לפי נוסח תימן השם פוטיפרע נכתב פה במילה אחת, והמחלוקת הקדומה שהייתה בבבל נמשכת גם כיום בין עדות ישראל.
בפסוק "וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן קרי) אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במ' לב:ז), נמסר על נקודה הבאה על הוי"ו הראשונה במילה "תנוֹאון", וכן נמסר על מחלוקת. לפי הנוסח המקובל אצלנו, יש במילה הזאת כתיב וקרי. נראה שלפי הדעה החולקת במסורת בבל, המילה נכתבת ביו"ד והקרי מתאים לכתיב.
על שתי המילים הללו יש עדויות רבות ממקורות מסורה בבליים, ואולם מלבדן קיימת עוד רשימת מסורה המונה לא פחות מארבעים ואחת (!) מילים נקודות בתורה, וזה לשון הפתיחה שלה:
אלין מלייא באורייתא דכתיבן לבד מן דפה ן', 6 ומנקדין מירום מלתא או מירום אתא, ואינון זיטימא ומחלוקת ופליגין עליהון.
המילה "זיטימה" היא מילה יוונית, ומשמעותה פה לשון גנאי וטעות. לצד המונח היווני הזה באים גם מונח עברי ומונח ארמי: "זיטימה ומחלוקת ופליגין עליהון".
מכל זה נראה כי במסורת בבל הרחיבו את השימוש במילים הנקודות גם למקומות שהתעורר בהם ספק, או שהייתה בהם מחלוקת בנושאים שונים הקשורים לכתיבת המקרא: פרשיות פתוחות וסתומות, כתיבה במילה אחת או בשתי מילים, כתיב וקרי, כתיב מלא וחסר ועוד. כאמור, הרשימה הארוכה כוללת 41 מילים. נביא פה את שתי המילים האחרונות ברשימה, הקשורות לפרשת נצבים-וילך:
"כי אתה תבוא" (את העם) (לא:ז) – מסומנת נקודה על האות וי"ו במילה "תבוֹא".
"ויכתב משה" (את הדברים) (לא:ט)- מסומנת נקודה על האות וי"ו במילה "וֹיכתב".
לשונו של הפסוק הראשון קשה, כי היינו מצפים בו לצורת ההפעיל, "כי אתה תביא את העם הזה", כנאמר להלן בפס' כג, בדברי הקב"ה למשה. מרשימת המסורה אנו שומעים כי אכן היה נוסח כזה בבבל. ייתכן שהֵד לנוסח הזה נשתמר בנוסחאות תרגום אונקלוס. לצד התרגום הרגיל: "ארי את תֵּיעול עם עמא הדין", נרשמה במהדורת שפרבר גרסה חלופית: "ארי את תעֵיל ית עמא הדין", וגרסה זו מתאימה לנוסחה "כי אתה תביא".
המחלוקת בפסוק השני קשורה לחלוקת הפרשיות הפתוחות והסתומות. דבר זה ניכר מהעובדה שהאות הנקודה באה בראש הפסוק. גם רשימת בבלית של פרשיות פתוחות וסתומות מוסרת שהייתה מחלוקת אם פרשה זו סתומה אם לאו.
תופעה אחרת היא המקודה הנמצאת באות הא שבסוף המילה, הנקראת מפיק הא.
לדוגמה, המילה ״לה״. המילה ״לה״ מופיעה בתנך 230 פעמים. בכל המקרים חוץ משלושה מקרים האות הא כתובה במפיק הא, חוץ משלושה מקומות:
פרשת מטות, במדבר ל״ב מ״ב:
ונבח הלך וילכד את קנת ואת בנתיה ויקרא לה נבח בשמו
זכריה ה יא:
ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והניחה שם על מכנתה
מגילת רותב י״ד:
ד ויאמר לה בעז לעת האכל, גשי הלם ואכלת מן-הלחם, וטבלת פתך, בחמץ; ותשב, מצד הקצרים, ויצבט-לה קלי, ותאכל ותשבע ותתר
ראשי תיבות רמ״ז
רשי
"ויקרא לה נבח" - לה אינו מפיק ה"א וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה שמשמע מדרשו כמו לא ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה (רות ב) ויאמר לה בועז (זכריה ה) לבנות לה בית חסלת פרשת מטות
בעל הטורים:ויקרא לה נובח, לה ג’ ללא מפיק הא. ויקרא לה נובח בשמו, שלא נתקיים לה שם זה ״ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער״ (זכריה ה י״א) שבקש לבנות ולא בנה ״ויאמר לה בעז״ (רות ב יד) שלא דיבר עימה הוא בעצמו אלא על ידי שליח. ״לה״ כמו ״לא״ (קדושין מ״ט, וברשי ותוספות שם)
תוספות קידושין מ״ט:
לבנות לה בית. פי' בקונטרס לבנות לה ולא בנו כמו אז יבנה שלמה במה לכמוש ואמרי' (שבת דף נו:) ביקש לבנות ולא בנה וי"מ מדכתיב לה ולא כתיב להן משמע דליכא אלא אחת והיינו חנופה ולא נהירא דהא בכל הפרשה קורא איפה לשון יחיד ועל זה שייך שפיר לבנות לה וי"מ מדכתיב לה בלא מפיק ה"א דכל לה שבמקרא מפיק ה"א בר משלשה וזה אחד מהם הוי כמו לא באל"ף ואשמועינן דלא נתקיים לה שם זה וכן פירש רש"י
גבי ויקרא לה נובח בשמו (במדבר לב) שהוא רפה לפי שלא נתקיים לה שם זה:
בספרו ״אמת ליעקב״ על הנ״ך, בפרק העוסק במגילת רות, כותב הרב קמינצקי את שלושת הפסוקים הנ״ל , אך הוא אינו מזכיר את הפירושים הנזכרים במסכת קידושין, אלא מביא סיבה מכלל דקדוק שאותו חידש.
״ונראה שהמפיק נשמט כיון שבכל שלושת המקומות המילה שאלאחריה מוטעמת בתחילתה (בועז, נובח, בית שלושתם מלעיל ) וזה מקשה על המבטא של המפיק, ולכן נשמט”
1 יודגש כי אין קשר בין הנקודות הנדונות כאן ובין סימני הניקוד המקובלים, הרגילים: הנקודות שאנו עוסקים בהן נמצאות בספר התורה עצמו, שכידוע אין בו סימני ניקוד וסימני טעמים.
2 וכן פירש ר' יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, בפירושו לתורה על פסוקנו.
3 ראה: שאול ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל , ירושלים תשכ"ג, עמ' 182 – 184 והערה 42 שם.
4 ואלה המילים הנזכרות במשנה ובתלמוד: אליו (בר' יח:ט - בבא מציעא פז ע"א), בקומה (בר' יט:לג - נזיר כג ע"א), ואהרן (במ' ג:לט - בכורות ד ע"א), רחקה (במ' ט:י – משנת פסחים פ"ט מ"ב), ועשרון (במ' כט:טו – מנחות פז ע"ב), לנו ולבנינו (דב' כט:כח – סנהדרין מג ע"ב). בספרי ובמקבילות נזכרות גם המילים: וביניך (בר' טז:ה), וישקהו (בר' לג:ד), את-צאן (בר' לז:יב), אשר (במ' כא:ל).
5 על מקורות המסורה הבבלית המוסרים על הנקודות הנוספות בתורה, ראה: יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה, עקרונותיה ודרכיה , ירושלים תשס"א, עמ' 240 – 253.
6 לשון זו קושרת בין הנקודות הבאות מעל מילה שלמה או מעל אות אחת ובין סימן הבא בגיליון וצורתו כצורת ן' (נו"ן סופית) או כצורת ז'. הסימן הזה הוא סימן מסורה קדום, והוא מופיע בכתבי-יד עתיקים במקום של הערת כתיב וקרי.
