פעמים רבות בעת תפילת הבוקר כאשר קראתי את המשפט המופיע בפסוקי דזמרה ״ה’ מֶלֶךְ, ה’ מָלָךְ, ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד״, רבות תהיתי מדוע התיבה ״מָלָךְ״ מנוקדת בשני קמצים, הרי ידוע שפועל זה בבנין פעל (קל) בזמן עבר, מנוקד בדרך כלל בקמץ, אלא אם כן בסוף פסוק.
פניתי בשאלה לנתנאל גורדצקי, והוא השיב לי תשובה מפורטת בנושא.
מאמר זה מבוסס ברובו על תשובתו.
——————————————————————————————————————
בכל בוקר בפסוקי דזמרה אנחנו מברכים: ״ה’ מֶלֶךְ, ה’ מָלָךְ, ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד״.
- מאין לקוח הפסוק הזה?
- מדוע המלה ״מָלָךְ״ מנוקדת בקמץ קמץ? הרי במשפט ״ה’ מָלָךְ״ הפועל מׇלך הוא בִּנְיָן פָּעַל (קַל), וכשכזה, היה עליו להיות מנוקד ״מָלַךְ״.
לשאלה ״מאין לקוח הפסוק הזה״? התשובה היא פשוטה: לא קיים פסוק כזה…
ברכה זו מורכבת משלושה פסוקים, שלושתם מספר תהילים:
“ה’ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ:” (תהילים י’:ט״ז)
״ה’ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט:״ (תהילים צ״ג:א’)
״ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:״ (שמות ט״ו:י״ח)
בעצם, המשפט “ה’ מָלָךְ” מופיע בחמישה מקומות. האחד הוא בספר דברי הימים:״יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה’ מָלָךְ:״ (דברי הימים א’ ט״ז:ל״א)
בפסוק זה המלה ״מָלָךְ״ מופיעה בסוף פסוק, ולכן כמובן מנוקדת בשני קמצים.
ארבעת המקומות האחרים הם בספר תהילים:
״ה’ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה’ עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט:״ (תהילים צ״ג:א’)
״אִמְרוּ בַגּוֹיִם ה’ מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים:״ (תהילים צ״ו:י’)
״ה’ מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים:״ (תהילים צ״ז:א’)
״ה’ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ:״ (תהילים צ״ט:א’)
מה מיוחד בארבעת הפסוקים האלה?
בכולם מופיע הצירוף ״ה’ מָלָךְ״ בקמץ קמץ, ואף אחד מהם אינו סוף פסוק. אם כן מדוע ״מָלָךְ״ ולא ״מָלַךְ״?
מה שאולי יותר מעניין, אין בכל התנ״ך כולו את הצירוף ״ה’ מָלַךְ” אלא רק ״ה’ מָלָךְ” בשני קמצים.
לעומת זאת, כאשר מדובר על מלך בשר ודם, תמיד מופיע ״מָלַךְ״ ולא ״מָלָךְ״, אלא אם נכתב בסוף פסוק או באתנחתא.
לדוגמה:
״וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אָסָא מָלַךְ עַל יְהוּדָה בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְאַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: ״ (מלכים א’ כ״ב:מ״א)
״שַׁלּוּם בֶּן יָבֵישׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן::״ (מלכים ב’ ט״ו:י״ג)
ועוד רבים אחרים.
מה הסיבה? האם יש הבדל בין המלה ״מָלַךְ״ כאשר מדובר במלך בשר ודם, לבין ״מָלָךְ״ כאשר מדובר בקב״ה? האם יש משמעות שונה ל״מָלָךְ״ בשני קמצים?
כותב הבעל-שם-טוב: ״ה' מלך בסגול פי' שהוא מלך עתה בפועל מזה אנחנו יודעים ה' בקמץ פי' היה קודם הבריאה וימלוך פי' יהיה לעולם ועד״ (״כתר שם טוב״ כרך ב’ פרק מ״ד).
על פי הבעל-שם-טוב הניקוד בשני קמצים, מָלָךְ, מורה שאין זה זמן עבר פשוט, אלא זמן עבר שהוא עוד קודם הבריאה. שונה מ״מָלַךְ״ שהוא זמן עבר פשוט.
וייתכן סיבה אחרת. תנועת הקמץ היא הנשגבת והראשונה לתנועות. וכך כותב רבינו בחיי בפירושו לפרשת וירא: ״ולפי הפשט בחכמת הנקודות הקמ"ץ מעלה גדולה וראשון לשבעה תנועות, שהם קמ"ץ פת"ח צר"י סגו"ל חול"ם שור"ק חיר"ק, כי מתוך שבעתם תבנה ותכונן התורה״ (בראשית י״ח:ג’).
ולפי תורתם של חב״ד (כנראה מבוסס על הזוהר): ״נקודת הקָמץ הנקודה הראשונה, מכוונת בסדר הנקודות כנגד ספירת הכתר שהיא הספירה הראשונה״.
מכאן ראוי לה לתנועת הקמץ שתעטר את המלה ״מָלָךְ״ בצירוף ״ה’ מלך״ שכן היא ראש למלכים. (במקורותינו שבע התנועות נקראות מלכים).
עיון בתרגומו של הרב סעדיה גאון , מציע סיבה נוספת לניקוד המלה ״מָלָךְ״ בשני קמצים.
את הצירוף ״ה’ מָלָךְ״ מתרגם הרס״ג ל״אללה אלמלך״, שפירושו בעברית ״ה’ המלך״. ז״א שלפי הרס״ג ״מָלָךְ״ הוא תואר.
אולם נראה יותר שהסיבה להבדל בין ״מָלָךְ״ כאשר בא בצירוף ״ה’ מָלָךְ״ ואילו בצירוף עם בשר ודם מנוקד ״מָלַךְ״, נובעת מסיבה תחבירית גרידא.
ישנם בתנ״ך כמאה פסוקים בהם הפועל ״מָלַךְ״ בא אחרי מלך שהוא בשר ודם:
״וְכֹל עָרֵי סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן עַד גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן:״ (יהושע י״ג:י’)
״וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם:״ (שופטים ד’:ב’)
״וְנָדָב בֶּן יָרָבְעָם מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם:״(מלכים א’ ט״ו:כ״ה)
ועוד רבים.
מה ההבדל בין הפסוקים הנ״ל לפסוקים בתהילים? מדוע כאן מָלַךְ ושם מָלָךְ?
הזכרתי לעיל שכאשר המלה ״מלך״ באה בסוף פסוק או באתנחתא, היא תנוקד בשני קמצים. ניקוד זה הוא צורת הפסק. כמו המלה ״גֶּפֶן״ שאם תבוא בסוף פסוק או באתנחתא תנוקד ״גָּפֶן״.
אלא, שהרבה מן המלים לא רק בסוף פסוק ינוקדו בצורת הפסק, אלא גם בסוף משפט. המשפטים בתהילים ״ה’ מָלָךְ״ הם משפטים שלמים. יש בהם נושא ונשוא. לכן ״מלך״ הוא סוף המשפט, וינוקד בשני קמצים: ״מָלָךְ״. לעומת זאת הדוגמאות הנ״ל שציטטתי מנביאים, יש בהם נושא נשוא ומושא. המושא הוא ״בחשבון״, ״על ישראל״ וכו’. לכן המשפט אינו מסתיים במילה ״מׇלך״, אלא ממשיך למילה שאחריה, ולכן אין המלה “מׇלך” מנוקדת בצורת הפסק ״מָלָךְ״, אלא בצורת המשך ״מָלַךְ״.
בפסוקים אחרים בא הנשוא לפני הנושא:״
״וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן:” (שמואל ב’ ט״ו:י)
״וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע:” (מלכים א’ א’:י״א)
וכאן המשפט אינו מסתיים כמובן במלה ״מׇלך״, ולכן מנוקדת בקמץ ופתח, כבצורת המשך.
בעצם, בתנ״ך מצאנו פסוק אחד שם ״מָלַךְ״ בצירוף שם אדנות כן מופיע בקמץ ופתח:
״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה’ צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד:״ (ישעיהו כ״ד:כ״ג)
ויתכן שזאת הוכחה שהסיבה למָלָךְ בשני קמצים היא סיבה תחבירית. כי גם כאן הנשוא מופיע לפני הנושא, ולכן אין כאן הפסק. מָלַךְ ינוקד כאן בצורת המשך.
ואלה האוחזים בפירושו של הרס״ג יאמרו שהסיבה שמופיע בפסוק יחידי זה בקמץ ופתח, כיון שכאן ״מָלַךְ״ אינו שם תואר, כי הרי בלשוננו שם התואר יבוא אחרי השם.
ואילו בתהילים ״מָלָךְ״ הוא אחרי השם, ולפי תרגומו של הרס״ג את ״ה’ מָלָךְ״ ל-״אללה אלמלך״ (ה’ המלך) שם זהו כן שם תואר.
מעניין שבפיוט ״אדון עולם״, הפועל ״מלך״ נכתב בקמץ ובפתח: ״אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא״.
מדוע כאן לא נכתב ״מָלָךְ״, אלא ״מָלַךְ״?
אהרן גל
