הפוך על הפוך - לפרשת ״וזאת הברכה״

הברכה לראובן מתחילה בפסוק: ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר:״ (דברים ל״ג:ו’). 

יש לשים לב ש״יָמֹת״ ו״מְתָיו״ הם שני דברים הפוכים. ״מֵתים״ הם אלה שהלכו לעולמם, ואילו ״מְתים״ הם דוקא אנשים חיים. 

הסבירו זאת אנשי הלשון הקדמונים (ויש המיחסים זאת לאבן עזרא) ״כי המֵתים שוכבים והחיים עומדים״. ז״א, כאשר שתי הנקודות שתחת האות מ״ם שוכבות, מאוזנות, היינו צירה, אזי פירושו מֵתים, אלה שהלכו לעולמם. אך כאשר שתי הנקודות זקופות, היינו שווא, מְתים, הכוונה לאנשים חיים.

אם כך הפירוש ל״וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר״ הוא ״ויהי אנשיו מספר”. 

 אך איזה מִסְפָּר-  מספר רב? מספר מועט?

הביטוי ״מתי מספר״ מופיע בתנ״ך תמיד בלשון מספר מועט. בפרשת וישלח אומר יעקב ״וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי״. פירושו ‘אני ואנשי מספרינו מועט’.  

אך האם כזאת מברך משה את את ראובן, שיהיו ח״ו אנשיו מועטים?!

מפרש האבן עזרא: ״ויהי מתיו מספר: ואל יהי מתיו מספר”.  ז״א המלה ״אל״ משרתת גם את המלה ״ימות״ וגם את המלה ״ויהי”. כאילו כתוב ״יחי ראובן ואל ימות, ואל יהי מתיו מספר״. פירושו - ’ולא יהיו אנשיו מועטים’. את צורת הלשון הזאת מכנה האבן עזרא ״מושך עצמו ואחר עִמו״. 

לדוגמה בספר משלי: ״  וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע:״ מסבירים המפרשים ״וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה ולא דַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע: (משלי ל’:ג’).

בפסוק זה שבפרשת ״האזינו״ ראינו כביכול פעמים ״הפוך על הפוך״,  ובעזרת האבן עזרא ניתן להבין את הפסוק לאישורו ולא כהיפוכו….

טעמי המקרא - סגול וטפחא

טעמי המקרא בקצרה:

טעמי המקרא מתחלקים לשתי קבוצות. האחת משמשת לכ״א הספרים, שהם כל ספרי המקרא מלבד איוב, משלי ותהילים, והשניה היא קבוצת הטעמים המשמשים את ספרי איוב, משלי ותהילים, ואלה קרויים ״טעמי אמ״ת”.  במאמר זה אתמקד בטעמי כ״א הספרים.

טעמי המקרא מתחלקים למפסיקים ולמשרתים.  הקיסרים הם דרגת ההפסק הגבוהה ביותר, והם שניים - סילוק (סוף פסוק) ואתנחתא (בפי הספרדים - אתנח). מתחתם המלכים: סגול (סגולתא), טפחא (טרחא), זקף קטון, זקף גדול ושלשלת.  אחריהם המשנים: רביעי (רביע), זרקא, פשטא, יתיב ודביר. והאחרונים שבמפסיקים הם השלישים: אזלא, גרש, גרשיים, פזר, תלישה גדולה, מונח לגרמיה (אצל אשכנזים בלבד) וקרני פרה (פזר גדול).

עד כאן המפסיקים לדרגותיהם.

המשרתים, כולם באותה דרגה: מונח (שופר הולך), מהפך (שופר הפוך), קדמא, תלישה קטנה (תרסא), מרכא (מאריך) , דרגא, מרכא כפולה, מאיילא, ירח בן יומו.

(יש מהספרדים שקוראים לקדמא בשם אזלא, ולפשטא יקראו קדמא).

כל פסוק מתחלק לשני חלקים. וכל חלק גם הוא מתחלק לשני חלקים, עד שנותרת יחידה שאינה ניתנת לחלוקה. כיון שבקיסרים ומלכים עסקינן, נוכל להמשיל את הפסוק לקיסרות.  הקיסר, סילוק,  מחלק את כל תחום שלטונו לשניים, וּמְמַנֶּה את האתנחא למשול על חלקו הימני. האתנחתא ״תמשול״ מתחילת הפסוק ועד תיבתה (המוטעמת באתנחתא).  הסילוק ימשיך למשול ישירות על החלק הנותר, שהוא החלק שלמאל האתנחתא. עכשיו האתנחתא תחצה את תחום שלטונה. היא תְּמַנֶּה מלך. המלך ימשול מתחילת הפסוק ועד תיבתו שלו. האתנחתא תמשול ישירות על החלק הנותר. המלך גם הוא יחצה את תחום שלטונו, וימנה משנה. 

האתנחתא יכולה למנות מלך נוסף, מלך זה ימשול על החלק שבתיבה הנמצאת מיד לאחר התיבה המוטעמת במלך הראשון, ועד תיבתו שלו.

הסילוק, אחרי שחילק ע״י אתנחתא, ימשיך לחלק את שמאלה של האתנחתא ע״י מלך, ואת שמאלו של אותו מלך יוכל לחלק על ידי מלך אחר, וכן הלאה. מלכים אלה יחלקו את החלק שלימינם ע״י משנים, והמשנים ע״י שלישים.

יש לציין שכוח הפסקם של המפסיקים השונים אינו תלוי רק בדרגתם, אלא גם במקומם בפסוק. מפסיקים בדרגה שווה הנמצאים תחת אותו ״שליט״, כוחם על פי הסדר מימין לשמאל. לדוגמה, בפסוק: ״וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת-דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ:״  האתנחתא שבתיבה ״הַגָּדֹ֑ל״ מחלקת את הפסוק לשנים. תחום שלטונה של האתנחתא הוא מתחילת הפסוק ועד תיבתה (״הַגָּדֹ֑ל״). האתנחתא ממנה מלך, כאן זקף קטון שבתיבה ״לְרִבְקָ֔ה״, המחלק את שלטונה לשניים. “וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה” היא היחידה הקטנה ביותר שאינה ניתנת לחלוקה, ולכן בתיבה ״״וַיֻּגַּ֣ד״ אין מפסיק, אלא משרת (מונח). ואז שוב ממנה האתנחתא מלך, הפעם טפחא. למרות שזקף קטון וטפחא שניהם באותה דרגה, שניהם מלכים, כוחו של הזקף קטון בתיבה ״לרבקה״ גדול מכוחה של הטפחא בתיבה ״עשו״, שכן הוא מופיע לימינה. הוא מונה קודם. 

נשוב לסילוק. אחרי שסילוק מינה את האתנחתא לחלק את תחום שלטונו, הוא ממנה מלך, זקף קטון במלה ״הַקָּטָ֔ן״,  לחלק את הקטע שבין ״ותשלח״ ועד תיבתו (״להרגך”). לאחר מכן הוא ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה ״אֵלָ֔יו״, ושוב ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה  ״אחיך״, ואחר כך בתיבה ״לך״ - שם טפחא.

שלושת הזקפים - הזקף הימני ביותר, בתיבה ״הַקָּטָ֔ן״, כוחו הוא הרב ביותר. אחריו הזקף שבתיבה ״אֵלָ֔יו״, וכן הלאה. כוחם של מפסיקים מאותה דרגה הולך וקטן מימין לשמאל.

כמו שציינתי לעיל, כוח הפסקם של המפסיקים תלוי כמובן בדרגתם, אבל גם במקומם בפסוק. לדוגמה הפסוק הבא: 

וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: (דברים כ״ו:א’)

הטפחא בתיבה ״נחלה״ מינתה את הזקף קטון בתיבה ״אל הארץ”.  זוהי חלוקה ראשונה בתחום הטפחא. חלוקה זו הולידה שני תחומים. האחד מהתיבה ״והיה״ ועד הזקף קטון בתיבה ״אל הארץ״, והשני הוא מהתיבה ״אשר״ ועד התיבה “נחלה”. שני תחומים אלו יחולקו. האחד בתיבה ״והיה״, החלוקה תתבצע ע״י הטעמת התיבה ״והיה״ בפשטא, והשני בתיבה ״אלוקיך״. חלוקה זו תתבצע ע״י הטעמת התיבה ״אלקיך״ בזקף קטון. אם כך ניתן לומר שכוח הפסק הפשטא בתיבה ״והיה״ זהה לכוח הפסק הזקף קטון בתיבה ״אלוקיך״.  הרי שניהם תוצאה של החלוקה המשנית שבחציו הימני של הפסוק.

לא הכל יסכימו עם מסקנה זו.

טעמי המקרא כפי שעברו בעל פה מאב לבן ולמרב לתלמידו ניתנו למשה מסיני. סימני הטעמים פותחו מאוחר יותר, וכלליהם הוסקו הרבה יותר מאוחר.  חלק רב מו הכללים גובש ונוסח על ידי אנשים מאומות העולם, וכמה מהלשונאים בני עמנו ובני זמננו מסתמכים בספריהם על עבודות מחקר שנכתבו על ידי מומחים מעמים אחרים.

יפה כתב הרב ברויאר בספרו ״טעמי המקרא״ שהכללים אותם תיאר הם ״כמות שהם נראים לכותבם”. 

נראה שכלל בסיסי וגם יציב הוא שהוא שהחלוקה לטעמים היא חלוקה דכוטומית.  אולם יש לזכור שחלוקה זו היא לאו דוקא על בסיס תחבירי או משמעות המשפט.  

לדוגמה הפסוק הבא:

״אַֽחֲרֵ֨י יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת-מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֨רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַֽעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן:״ (דברים י״ג:ה’)

נראה שהפסוק מחולק לשישה חלקים שוים מבחינת חשיבותם בפסוק:

אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ || וְאֹתוֹ תִירָאוּ || וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ || וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ || וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ || וּבוֹ תִדְבָּקוּן:

אף על פי כן הפסוק חולק לשני חלקים ע״י האתנחתא (קיסר), ושוב לשניים ע״י הטפחא (מלך). משמאל לטפחא יש חלוקה לשניים ע״י הזקף קטון (מלך), ותחום הזקף קטון חולק ע״י פשטא (משנה).

הקטע שבין הזקף קטון ובין הסילוק חולק לשניים ע״י טפחא. סך הכל שישה חלקים. שניים מימין לאתנחתא, וארבעה לשמאלה. האם יש חשובות שונה לארבעת החלקים מאשר לשניים האחרים? האם יש חשיבות שונה למשפט שהסתיים במשנה  - ״ואת מצוותיו תשמורו״ לעומת זה שהסתיים בטפחא - ״ואותו תיראו״?  כנראה שלא, החלוקה היא לשם ההטעמה.  

יש לשים לב שכל אחד מהמשפטים בפסוק הנ״ל מסתיים במלה המופיעה בצורת הֶפְסֵק, גם כאשר הטעם הוא משנה (״תִּשְׁמֹ֨רוּ֙״).

וכן הפסוק:

״וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁ֨נֵי הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת-שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֨שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן-הַמְּנֹרָֽה:״ (שמות כ״ה:ל״ה)

הקטע שבין תחילת הפסוק לבין האתנחתא מכיל שלושה חלקים:

״וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה || וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה || וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה״

אולם החלק הראשון מסתיים במשנה (רביע), השני - במלך (זקף קטון) והשלישי מסתיים בקיסר (אתנחתא).

רואים שלא תמיד טעמי המקרא משקפים חלוקה רעיונית.

עד כמה מוצקה היא חלוקת המפסיקים לקיסרים, מלכים, משנים, שלישים?

אמרנו שכל מפסיק ממנה ״מושל״ הנמוך ממנו בדרגה. קיסר ממנה מלך, מלך ממנה משנה, משנה ממנה שליש.

אבל הנה הסילוק ממנה אתנחתא, ואף על פי כן האתנחתא היא קיסר בעצמה? האם נוכל להגדירה אם כך כמלך ולא כקיסר?

יש שני טעונים שיכריעו את הכף לטובת היות האתנחתא קיסר.

א. האתנחתא תמיד ממנה מלך תחתיה. אילו היתה היא מלך, היתה ממנה משנה תחתיה.

ב. כמעט בכל המקרים בהם יש תיבה שלה צורת הפסק, התיבה אם באתנחתא תופיע בצורת הפסק, אך במלך תופיע בצורת הקשר כמו: לָחֶם באתנחתא אל לֶחֶם בזקף קטון: ״וַיִּזְבַּ֨ח יַֽעֲקֹ֥ב זֶ֨בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶֽאֱכָל-לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר:״ (בראשית ל״א:נ״ד) ועוד הרבה.

עד כמה יציבה מלכותו של הטעם טפחא?

לדוגמה הפסוק: ״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת-שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת-הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת-הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּֽוֹכָבִֽים: (בראשית א’:ט״ז)

האם הטפחא בתיבה ״ואת״ בצמד המלים ״ואת הכוכבים״ ראויה לשרביט מלוכה? הרי הקשר בין שתי המלים ״ואת הכוכבים״ אינו פחות הדוק מאשר הקשר בין המלים ״ואת המאור״. 

טיעון נוסף נגד מלכותה של הטפחא הוא הופעתה הנדירה בצורת הפסק. לדוגמה, טפחא  בתבנית פתח/קמץ (כמו אָמַר/אָמָר) אחוז הפעמים בה מופיעה הפסק הוא 2% בלבד. בעוד שהטעם רביע שהוא משנה בלבד, באותה תבנית  אחוז ההקרויות הוא 10%. 

הנה בפסוק ״עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי-קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ: ״(איכה ב’:י״ז)  - ״זָמָ֗ם״ בצורת הפסק אף על פי שמוטעם במשנה (רביע), ואילו ״הָרַ֖ס״ המוטעם במלך (טפחא) מופיע בצורת המשך.  האם יש בזה לערער את כס מלכותה של הטפחא?

הטפחא היא מלך, שכן היא המפסיק האחרון המופיע לפני קיסר. ממנה אותה סילוק וממנה אותה אתנחתא. שניהם קיסרים. אלא, שבהרבה מן הפסוקים אין הוראתה פיסוקית, אלא מוסיקלית בלבד. תפקידה במקרים אלו הוא להכין את הנגינה שלפני הקיסר.  כיון שקיסר היא ״עצירה חזקה״ יש להכין עם ״עצירה קלה״ יותר לפניו.

פסוק נוסף שאין הטפחא בו משמש לפיסוק, אלא לניגון בלבד, הוא הפסוק הבא:

״וַיֹּ֣אמֶר ה’ אֶֽל-יְשַׁעְיָהוּ֒ צֵא-נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל-קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל-מְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס:״ (ישעיהו ז’:ג’)

הרי ״שאר ישוב״ הוא שם בנו של הנביא, ומה ראתה הטפחא להפריד בין שני חלקי שמו? 

וכן גם ״מסלת שדה כובס״ הוא שם מקום. ״מסלת״ בפתח תחת האות למ״ד, כניקוד נסמך. גם כאן בטפחא. כמובן שגם כאן את תפקידה פיסוק, אלא תפקיד מוסיקלי.

כתבה ד״ר לאה הימלפרב: ״יש שלושה סוגים של טיפחא: אחת בהוראה פיסוקית ושתיים - בהוראה מוסיקאלית.

אשר לשכיחה  -בהוראה פיסוקית: הטיפחא באה כהפסקה אחרונה לפני אתנח ולפני סילוק כאשר בתחום אס"ף (אתנח ו/.או סילוק) יש שלוש תיבות ומעלה.

בשני המקרים האחרים להופעת הטיפחא היא לא באה בהוראה פיסוקית, כנראה בהוראה מוסיקאלית הראשון - תמיד כשבתחום אס"פ רק שתי תיבות הראשונה תוטעם בטיפחא. 

השני - לעתים כשתיבת אס"פ או/ו התיבה שלפניה הן תיבות ארוכות (שתי הברות בלתי מוטעמות לפני ההטעמה העיקרית) נמצא את הרצף: זקף, טיפחא, אס"פ.

כלומר, יש כללים קבועים לשני המצבים הראשונים  ואמנם ניתן לחזות את היקרות הטיפחא. ובאשר למצב השלישי -כשהטיפחא באה ברצף זקף , טיפחא אס"פ ניתן לבארה אך לא לחזות את היקרותה.״

יש לציין שלא הכל מסכימים עם כלל חלוקת המפסיקים לארבע דרגות. התימנים מחלקים את הטעמים כולם לשלוש קבוצות: מעמידים, מפסיקים ומשרתים. הטפחא מופיעה בדרגת המפסיקים יחד עם פשטא ויתיב, שניהם מוגדרים אצלינו כמשנים, ואילו הרביע שאצלינו מוגדר כמשנה, מופיע אצלם בדרכה גבוהה יותר, דרגת המעמידים, יחד עם סילוק, אתנחתא וסגולתא.

ד״ר ישראל בן דוד מגדיר שני סוגי טפחא, ומציין שהם שני טעמים שונים. לאחת הוא קורא ״טפחא גדולה״, ולשניה ״טפחא״. את ה”טפחא” הוא מגדיר כ״מלך אביון”, ואת ה״טפחא גדולה״ הוא מגדיר כ״מלך דמוי קיסר”.  תפקידה של ה״טפחא גדולה״ הוא לחלק פסוקים לשניים, בפסוקים נטולי אתנחתא. פסוקים כמו: ״לא תרצח:״ או ״לֹֽא-תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ:״ בפסוקים אלה אין אתנחתא, ולפי ד״ר בן דוד ה״טפחא גדולה״ מחלקת את הפסוק לשניים, ולכן משמשת בתפקיד הקיסר אתנחתא.

האם סגולתא היא קיסר?

יש הטוענים שקיימים בעצם שלושה קיסרים, והסגולתא מצטרפת אל השניים האחרים - אתנחתא וסילוק. 

על מה מבוססת טענתם?

נראה לדוגמה את הפסוק הבא. פסוק זה מחולק לשלושה חלקים, שמבחינת חשיבותם נראה דוקא שההפסקה העיקרית היא דוקא בסגולתא ולא באתנחתא:

״וְנָֽתַתָּ֣ה אֶת-הַפָּרֹ֘כֶת֘ תַּ֣חַת הַקְּרָסִים֒ וְהֵֽבֵאתָ֥ שָׁ֨מָּה֙ מִבֵּ֣ית לַפָּרֹ֔כֶת אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָֽעֵד֑וּת וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרֹ֨כֶת֙ לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקֹּ֔דֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים:” (שמות כ״ו:ל״ג)

וכן בפסוק:

“וַיֹּ֘אמֶר֘ יַֽעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהֹוָ֞ה הָֽאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ”: (בראשית ל״ב: י’)

נראה שמבחינה תחבירית יש כאן שני משפטים עיקריים. האחד הוא ״ויאמר יעקב״ והשני הוא תוכן דבריו. תוכן דבריו מחולק לשניים על ידי אתנחתא. 

חלוקה רעיונית זו שונה מהחלוקה על פי כללי הטעמים, שכן לפי כללי הטעמים האתנחתא חילקה את תחום הסילוק כולו, את הפסוק כולו, לשניים, והסגולתא חילקה רק את תחום האתנחתא לשניים.

הנה שוב פסוק המחולק מבחינה רעיונית לשלושה חלקים, כאשר החלק האמצעי הוא טפל. 

“וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ-סְדֹם֘ לִקְרָאתוֹ֒ אַֽחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת-כְּדָרְלָעֹ֔מֶר וְאֶת-הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל-עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ:” (בראשית י״ד:י״ז)

החלק העיקרי הוא: ״וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:״

והטפל: ״אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ״

ניתן לכתבו כך: ״וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ (אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ) אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:״

לסגולתא ולאתנחתא כאן תפקידים שוים, הם מפרידים את המשפט הטפל מהעיקרי. האחד כביכול פותח סוגרים, והשני סוגרם. אף על פי כן האתנחתא בדרגת קיסר, ואילו הסגולתא - מלך.

וויליאם וויקס בספרו (עמוד 71) על טעמי המקרא מפריך את הטענה שסגולתא היא קיסר מכמה טעמים. להלן שלושה מהם בקצרה:

א. על פי כללי הדיכוטומיה של טעמי המקרא, זה בלתי אפשרי שאתנחתא וסגולתא יהיו באותה דרגה. 

ב. ישנן תיבות שהמסורה מציינת שהן מוטעמות בזקף קטון, אך בכתבי היד הקיימים הן מוטעמות בסגול.

ג. אתנחתא תמיד מופיעה בצורת ניקוד הפסק, אך לא כך סגולתא. וויקס מציין מלים כמו ירושלים, סף, פרח, המופיעות בצורת הפסק באתנחתא, אך בצורת הקשר בסגולתא.

ייתכן שניתן להתעמת עם כמה מטיעוניו.

א. הכלל שסילוק ממנה אתנחתא, גם הוא קשה על פי כללי הדיכוטומיה, שכן שניהם קיסרים.

ב. בספר ״עין המסורה” לא מצאתי את המונח ״סגולתא״, אך מצאתי את המונח ״סמוך לזרקא״ שכמה מהקדמונים השתמשו בו במקום המלה ״סגולתא״ (כיון שסגולתא מופיעה שלפניה זרקא).

ג. אמנם הסגולתא מופיעה בצורת הפסק פחות מאשר האתנחתא, אך יותר מאשר בזקף קטן.

לדעתי הסגולתא היא מלך, אך משקלה גדול מהמלכים האחרים.  סגולתא תמיד תבוא בקטע הפסוק הנשלט ע״י האתנחתא, וכאשר היא מופיעה היא תמיד תהיה המלך הראשון מימין. כפי שנאמר קודם, חוזקם של המלכים הוא מימין לשמאל.

קהלת - ״מְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע:״

כתב החכם מכל אדם:

 ״וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע:״ (קהלת ג’:ט״ז)

האם כוונת שלמה המלך שבמקום שאמור להיות צדק, היינו בית הדין, שם יש אדם רשע?

נעיין בפסוק הבא: ״…אֶת-הַצַּדִּיק֙ וְאֶת-הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹקים…״ 

כאן ״רָשָׁע״ בשני קמצים, ואילו בפסוק הקודם - קמץ פתח.

כותב רש״י: ״ ‘שמה הרשע’: טעמו למעלה לומר שהוא שם דבר כמו הרשע (והיה ראוי לינקד בסגו''ל הרי''ש) אלא לפי שהוא סוף פסוק נהפך לינק''ד קמ''ץ גדול ואף על פי שבכל מקום לא מצינו לו עוד שמתהפך באתנחתא וסוף פסוק״. 

הסבר לפירוש רש״י: ״טעמו למעלה״ פירושו ״מלעיל״ (״מלמעלה״ זה בארמית ״מלעיל״),  ״שם דבר״, כוונתו ״שם עצם״ (מופשט), ולא ״רָשָׁע״ שהוא שם תואר. ומהו ״קמץ גדול״?  בשפתו של רש״י ״קמץ גדול הוא ״פתח״. (״קמץ קטן” בשפתו הוא צירה, ו”פתח קטן” בשפתו הוא סגול).

אם כך הדבר ברור. רש״י אומר שהמלה ״רָשַׁע״ שבפסוק ט״ז, היא בעצם ״רֶשַׁע״, אלא כיון שבאה בסוף פסוק, השתנה הניקוד באות ריש לפתח. כמו כן מציין רש״י שהמלה ״רָֽשַׁע״ מוטעמת באות ריש, לכן מבוטאת במלעיל, וזה להבדיל מן המלה ״רָשָׁע״ המוטעמת באות שין, ולכן מבטאה במלרע.

המלה ״רֶשַׁע״ (״שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע״) היא צורת הֶקשֵׁר, ואילו ״רָשַׁע״ נקראת צורת הֶפסֵק.

מוסיף ואומר רש״י: ״ואף על פי שבכל מקום לא מצינו לו עוד שמתהפך באתנחתא וסוף פסוק״ . מסביר רש״י שזהו המקום היחיד בתנ״ך בו המלה ״רֶשַׁע״ הופכת ל״רָשַׁע״ כאשר היא בסוף פסוק או באתנחתא.  מיותר כמובן שאכתוב שצודק רש״י בדבריו. אין עוד מקום בתנך שם כתוב ״רָשַׁע״. המלה ״רֶשַׁע״ מופיעה בתנ״ך בסוף פסוק או באתנחתא שלוש עשרה פעמים, ורק כאן היא מופיעה בצורת הֶפסֵק, היינו מנוקת ״רָשַׁע״, בשאר שתים עשרה המקומות היא מנוקדת בצורת הֶקשֵׁר, שהיא צורתה המקורית - ״רֶשַׁע״.

מאין לרש״י ש״רֶשַׁע״ נהפך ל״רָשַׁע״ כיון שהוא מופיע בסוף פסוק?

כנראה סייעו בידו מלים דומות. המלה ״פשע״ מופיעה בתנ״ך בסוף פסוק או באתנחתא שמונה פעמים, ובכולם היא מנוקדת ״פָּשַׁע״.  כמו ״ה’ אֶ֤רֶךְ אַפַּ֨יִם֙ וְרַב-חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֹ֖ן וָפָ֑שַׁע״ (במדבר י״ד:י״ח) כאן ״פשע״ באתנחתא, ולכן מנוקד ״פָּשַׁע״, צורת הֶפסֵק.

תשאלו ״מדוע ‘פֶּשַׁע’ מתחלפת ל’פָּשַׁע’ כאשר בסוף פסוק או באתנחתא, ואילו לא כך ‘רֶשַׁע’ (חוץ מאשר בפסוקנו?). שאלה טובה שאלתם. ישנן מלים שאף על פי כן שתבניתן זהה, כמו ״פשע״ ו״רשע״ נטיותן  לבוא בצורת הֶפסֵק כאשר מוטעמות במפסיק חזק (כמו אתנחתא או סוף פסוק) היא שונה. במקרה זה האות הראשונה במלה היא שהשפיעה. 

אגב, התנועה שבשפתנו נקראת סגול, בשפתו של רש״י היא ״קמץ קטן”. לכן, לדעתי, הכתוב בסוגריים הם לא דבריו של רש״י, אלא תוספת מאוחרת יותר.

בבא בתרא קט״ז - חשיבות בנים ותלמידים

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה כתיב הכא (במדבר כז, ח) והעברתם את נחלתו וכתיב התם (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא (תהלים נה, כ) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר כל שאינו מניח בן וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד תסתיים רבי יוחנן דאמר תלמיד דאמר רבי יוחנן דין גרמיה דעשיראה ביר תסתיים דרבי יוחנן דאמר תלמיד ומדרבי יוחנן אמר תלמיד רבי יהושע בן לוי אמר בן והא רבי יהושע בן לוי לא אזיל לבי טמיא אלא לבי מאן דשכיב בלא בני דכתיב (ירמיהו כב, י) בכו בכה להולך ואמר רב יהודה אמר רב להולך בלא בן זכר אלא רבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד ומדר' יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד רבי יוחנן אמר בן קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה:סימן הדד עני וחכם

דרש רבי פנחס בן חמא מאי דכתיב (מלכים א יא, כא) והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה ויואב לא הניח בן והכתיב (עזרא ח, ט) מבני יואב עובדיה בן יחיאל אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה דרש ר' פנחס בן חמא קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות שנאמר (איוב יט, כא) חנוני חנוני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי וקא אמרי ליה חבריה (איוב לו, כא) השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעוני דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנא' (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה:

לפרשת ניצבים - “וזה הפירוש בלא ראש ורגל” אבן עזרא

“וזה הפירוש בלא ראש ורגל”

״הַנִּסְתָּרֹת לַה’ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:״ (דברים כ״ט: כ״ח)

מפרש האבן עזרא: ״הנסתרות - הטעם מי שיעבוד עבודת כוכבים בסתר לה' אלהינו והטעם כי משפטו ביד השם והוא יפרע ממנו ואם היתה בגלוי חיוב לנו ולבנינו לעשות ככתוב בתורה. וי''א כי הנסתרות והנגלות הם לה' ואין לנו כי אם לעשות דברי התורה וזה הפי' בלא ראש ורגל ומה טעם יש להזכיר כן במקום הזה ובעבור שאמר וישליכם אל ארץ אחרת אמר כי אם תשוב אל ה' אע''פ שאתה חוצה לארץ השם ישיב שבותך ועל דעת רבי יהודה המדקדק הראשון כי הוא יניח. והטעם ימצא מנוח' לנשבים ויתן להם רחמים ואחר כן ישוב ויקבץ:״

מה כוונתו ״בלא ראש ורגל״? 

 כוונתו היא - אלה המפרשים שגם הנסתרות וגם הנגלות הם להשם.  כביכול כתוב: ״הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת״.  ״לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״. 

ואומר האבן עזרא שפירוש זה לא ייתכן. כי אם נכתוב כך, הרי שהמשפט המסתיים במילה ״והנגלות״ נראה כמשפט ללא סיום, קטוע, כביכול אין לו רגל.  המשפט השני המתחיל במילה ״לנו״ נראה כאילו אין לו התחלה, כביכול אין לו ראש, לכן אומר ״וזה הפירוש בלא ראש ורגל”

מעניין שבעברית של היום המשפט ״אין לו בהן יד ורגל״ פירושו ״איננו מעורב בזה כלל״. 

האם ביטוי מעין זה מופיע במקורות?

בגמרא כתוב ״אין לו בהן יד ורגל״ (נזיר מ״ו:ב’).  

האם זוהי גם כוונת המשפט בגמרא?

ממש לא…

הנה המשפט מהגמרא, והפעם ניקדתי…

״אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד וְרֶגֶל אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית״

ייתכן שמשפט זה בעברית המודרנית שינה צורה, ולבש משמעות שונה לחלוטין.

צורות הקשר וצורות הפסק בכ״א הספרים שבמקרא

שאלה: מהם שמות שלושת בניו של נֹחַ?

רבים ישיבו: ״שֵׁם, חָם וְיָפֶת.״

אולם בתורה כתוב ששם הבן השלישי הוא יֶפֶת, לא יָפֶת.  ״אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל״ (בבראשית י’:כ״א) 

שמו הוא אכן ״יֶפֶת״, אלא במקומות בו נכתב שמו לפני סוף משפט, נכתב ״יָפֶת״. 

בכל בוקר אנחנו מברכים ״ברוך שלא עשני עָבֶד”, וכן “המכין מצעדי גָבֶר”,  אך ״ברוך הַגֶּבֶר אשר יבטח בה’ “.

״יָפֶת״, ״עָבֶד״, ״גָבֶר״ - כולם צורות הֶפְסֵק, ואילו ״יֶפֶת״, ״עֶבֶד״, ״גֶבֶר״ - צורות הֶקְשֵׁר הן.

צורת הֶפְסֵק היא זו המופיעה בסוף משפט, וצורת הֶקְשֵׁר היא בתוך המשפט וקשורה לתיבות הבאות.

אם כך, מדוע מנוקדת התיבה ״הַפָּסַח״ בצורת הפסק בפסוק ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:״ (במדבר ט’:ב’) ? הרי תיבת ״הַפָּסַח״ אינה מופיעה כאן בסוף משפט!

ועוד -

בבקרים שבעונת החורף אנחנו מזכירים את הגשמים ״מוריד הגשם”.  האם ״הגשם״ בסגול או בקמץ?  תלוי את מי שואלים.  רוב האשכנזים יאמרו שיש לומר ״הַגָּשֶׁם״ בקמץ, כי הרי זה סוף משפט, ואילו הספרדים (וכן בסידורים נוסח ספרד) יאמרו ״הַגֶּשֶׁם״, בסגול, כי הרי אין זה סוף הברכה. אלה יאמרו כך מנהגינו ומסורת אבותינו, ואלה יאמרו כך מנהגינו ומסורת אבותינו. 

בברכת השנים יאמרו האשכנזים וגם הספרדים ״ותן טַל ומטר״. “טַל” בפתח - צורת הקשר.

בבקרים שבעונת הקיץ יאמרו אלה וגם אלה ״מוריד הַטָּל״. בקמץ - צורת הפסק.  לדידם של האשכנזים ודאי שיש לומר ״מוריד הַטָּל״ בקמץ, מאותה סיבה שיש לומר ״מוריד הַגָּשֶׁם״ בקמץ. בשני המקרים זהו סוף משפט, ולכן כל אחת מתיבות אלה תהיה בצורת הפסק.  אולם מדוע יאמרו הספרדים ״מוריד הַטָּל״ בצורת הפסק, אך ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ בצורת הקשר?  מה השתנה חוץ מתקופת העונה?  

את התשובה לכך נמצא בהמשך המאמר.

״סוף משפט״ אינו רק סוף פסוק.  ידוע שכל פסוק במקרא מתחלק בדרך כלל לשני משפטים ראשיים.  סוף חציו האחד של הפסוק מוטעם באתנחתא, וסוף הפסוק מוטעם בסילוק. שניהם טעמים בדרגת ״קיסר״, ובעצם שניהם הקיסרים היחידים. סילוק ואתנחתא. 

אם כך, תיבות המוטעמות בסילוק (הנקרא גם סוף פסוק) או  באתנחתא (אתנח) תופענה כמעט תמיד בצורת הֶפְסֵק.

זה המקום לחזור בקצרה על נושא טעמי המקרא:

טעמי המקרא מתחלקים לשתי קבוצות. האחת משמשת לכ״א הספרים, שהם כל ספרי המקרא מלבד איוב, משלי ותהילים, והשניה היא קבוצת הטעמים המשמשים את ספרי איוב, משלי ותהילים, ואלה קרויים ״טעמי אמ״ת”.  במאמר זה אתמקד בטעמי כ״א הספרים.

טעמי המקרא מתחלקים למפסיקים ולמשרתים.  הקיסרים הם דרגת ההפסק הגבוהה ביותר, וכאמור הם שניים - סילוק (סוף פסוק) ואתנחתא (בפי הספרדים - אתנח). מתחתם המלכים: סגול (סגולתא), טפחא (טרחא), זקף קטון, זקף גדול ושלשלת.  אחריהם המשנים: רביעי (רביע), זרקא, פשטא, יתיב ודביר. והאחרונים שבמפסיקים הם השלישים: אזלא, גרש, גרשיים, פזר, תלישה גדולה, מונח לגרמיה (אצל אשכנזים בלבד) וקרני פרה (פזר גדול).

עד כאן המפסיקים לדרגותיהם.

המשרתים, כולם באותה דרגה: מונח (שופר הולך), מהפך (שופר הפוך), קדמא, תלישה קטנה (תרסא), מרכא (מאריך) , דרגא, מרכא כפולה, מאיילא, ירח בן יומו.

(יש מהספרדים שקוראים לקדמא בשם אזלא, ולפשטא יקראו קדמא).

כל פסוק מתחלק לשני חלקים. וכל חלק גם הוא מתחלק לשני חלקים, עד שנותרת יחידה שאינה ניתנת לחלוקה. כיון שבקיסרים ומלכים עסקינן, נוכל להמשיל את הפסוק לקיסרות.  הקיסר, סילוק,  מחלק את כל תחום שלטונו לשניים, וממנה את האתנחא למשול על חלקו האחד. האתנחתא ״תמשול״ מתחילת הפסוק ועד תיבתה (המוטעמת באתנחתא).  הסילוק ימשיך למשול ישירות על החלק הנותר. עכשיו האתנחתא תחצה את תחום שלטונה. היא תמנה מלך. המלך ימשול מתחילת הפסוק ועד תיבתו שלו. האתנחתא תמשול ישירות על החלק הנותר. המלך גם הוא יחצה את תחום שלטונו, וימנה משנה. 

האתנחתא יכולה למנות מלך נוסף, מלך זה ימשול על החלק שבתיבה הנמצאת מיד לאחר התיבה המוטעמת במלך הראשון, ועד תיבתו שלו.

הסילוק, אחרי שחילק ע״י אתנחתא, ימשיך לחלק את שמאלה של האתנחתא ע״י מלך, ואת שמאלו של אותו מלך יוכל לחלק על ידי מלך אחר, וכן הלאה. מלכים אלה יחלקו את החלק שלימינם ע״י משנים, והמשנים ע״י שלישים.

יש לציין שכוח הפסקם של המפסיקים השונים אינו תלוי רק בדרגתם, אלא גם במקומם בפסוק. מפסיקים בדרגה שווה הנמצאים תחת אותו ״שליט״, כוחם על פי הסדר מימין לשמאל. לדוגמה, בפסוק: ״וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת-דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ:״  האתנחתא שבתיבה ״הַגָּדֹ֑ל״ מחלקת את הפסוק לשנים. תחום שלטונה של האתנחתא הוא מתחילת הפסוק ועד תיבתה (״הַגָּדֹ֑ל״). האתנחתא ממנה מלך, כאן זקף קטון שבתיבה ״לְרִבְקָ֔ה״, המחלק את שלטונה לשניים. “וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה” היא היחידה הקטנה ביותר שאינה ניתנת לחלוקה, ולכן בתיבה ״״וַיֻּגַּ֣ד״ אין מפסיק, אלא משרת (מונח). ואז שוב ממנה האתנחתא מלך, הפעם טפחא. למרות שזקף קטון וטפחא שניהם באותה דרגה, שניהם מלכים, כוחו של הזקף קטון בתיבה ״הגדול״ גדול מכוחה של הטפחא, שכן הוא מופיע לימינה. הוא מונה קודם. 

נשוב לסילוק. אחרי שסילוק מינה את האתנחתא לחלק את תחום שלטונו, הוא ממנה מלך, זקף קטון במלה ״הַקָּטָ֔ן״,  לחלק את הקטע שבין ״ותשלח״ ועד תיבתו (״להרגך”). לאחר מכן הוא ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה ״אֵלָ֔יו״, ושוב ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה  ״אחיך״, ואחר כך בתיבה ״לך״ - שם טפחא.

שלושת הזקפים - הזקף הימני ביותר, בתיבה ״הַקָּטָ֔ן״, כוחו הוא הרב ביותר. אחריו הזקף שבתיבה ״אֵלָ֔יו״, וכן הלאה. כוחם של מפסיקים מאותה דרגה הולך וקטן מימין לשמאל.

מלים המוטעמות באחד הקיסרים תופענה כמעט תמיד בצורת הפסק, ומלים המוטעמות במשרתים תופענה כמעט תמיד בצורת הקשר.  אולם צורת הפסק מופיעה לא רק בקיסרים, אלא גם במפסיקים. ככל שדרגת המפסיק גבוהה יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר שתיבה מסוימת תופיע בצורת הפסק. לדוגמה, בתיבות שצורת ההקשר שלהן היא פתח, וצורת ההפסק היא קמץ, כמו אָמַר/אָמָר, עָלַי/עָלָי מופיעות בכ- 25% מהמקרים בצורת הפסק, (אָמָר,עָלָי) ו75% בצורת הקשר (אָמַר,עָלַי), כאשר מוטעמות בזקף קטון (דרגת מלך), אך אם תופענה בטעם רביע (דרגת משנה) רק כ 10%יהיו בצורת הפסק.

אולם גם בין מפסיקים באותה דרגה יש הבדל בסבירות בו תופיע תיבה בצורת הפסק.  לדוגמה, בתיבות המנוקדות בפתח קמץ (כמו ״אָמַר״) השכיחות של צורת ההפסק (״אָמָר״) בטעם סגולתא היא כ 50%, בזקף קטון - 25%, בזקף גדול - 3%, ובטפחא  2% בלבד.

הסגולתא, זקף קטן, זקף גדול, וטיפחא, ארבעתם באותה דרגת הפסק, כל הארבעה מלכים, ואף על פי כן שכיחות צורת ההפסק בכל אחד מהם שונה.   דבר זה מצביע שלא שלא המלכים כוח הפסקם שווה.  

צורת הקשר/הפסק היא אחד הסממנים המצביעים על כוחו של הטעם. מהאמור לעיל נראה שמארבעת הטעמים - סגולתא, זקף קטן, זקף גדול, וטיפחא, כוחה של הסגולתא הוא הרב ביותר.  ואמנם, יש המגדירים את הסגולא כטעם המחלק כמה מהפסוקים לשלוש.  בעוד שרוב בעלי הדקדוק סוברים שכל פסוק מתחלק לשנים, יש האומרים שמספר לא רב של פסוקים מתחלק לשלוש, ע״י סגולתא וע״י אתנחתא. לדידם במקרים אלה כוחה של הסגולתא ככוחה של האתנחתא, הקיסר. ואעז לומר שיש מקרים שרב כוחה של הסגולתא מכוחה של האתנחא. 

הנה בפסוק: ״שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָֽאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן-הַמְּנֹרָֽה:״ (שמות ל״ז:י״ט) הרי כאן יש בבירור שלושה משפאים נפרדים, ששניים מהם מסתימים בתיבה ״ופרח״, וקשה לומר שיש בפסוק זה חלוקה לשנים ושוב לשנים.

גם בפסוק הבא יש חלוקה לשלושה חלקים, ונראה אפילו שכאן ההפרדה בסגול גדולה מאשר ההפרדה באתנחתא: ״וְהָֽאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֘ נְחֹ֒שֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַֽחֲשֽׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָֽאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶֽחָצֵֽר:״ (שמות ל״ט:י״ג). החלק שלפני הסגול דן באדנים המצופים נחושת, ואילו שאר הפסוק דן ביתר הפריטים.

ראינו גם שיש הבדל ניכר בין יחס צורות הפסק/הקשר בזקף קטון, לבין צורות הפסק/הקשר בזקף גדול. האם הדבר מצביע על כך שכוח מלכותו של הזקף קטן קטון גדול מזה של הזקף גדול?  נראה שכן. בעוד שהזקף גדול תחום שלטונו מוגבל לתיבתו בלבד, הרי שהזקף קטון יש בתחום מלכותו יותר מתיבה אחת, וגם משנים ושלישים כפופים למרותו.

ציינתי שבטפחא (טרחא) בתבנית פתח/קמץ (כמו אָמַר/אָמָר) אחוז הפעמים בה מופיעה הפסק הוא 2% בלבד. האם זה מצביע על כוח מלכותו של הטעם טפחא?  הנה הטעם רביע באותה תבנית שם אחוז ההקרויות הוא 10%.  טפחא מוגדרת כמלך, ואילו רביע מוגדר כמשנה - דרגה נמוכה ממלך.  מעניין שבקרב עדות תימן הרביע הוא דוקא בדרגה גבוהה יותר מאשר הטפחא. הרביע בקרב עדות תימן שוכן בין המעמידים יחד עם טעמים המוגדרים אצל שאר העדות כקיסרים ומלכים (כמה מהמעמידים הם -רביע, זקף קטן, זקף גדול, תביר, תלשא גדולה, סגולתא, אתנחא, סוף פסוק.) ואילו הטפחא עם מפסיקים תשכון. בד״ר ישראל בן דוד מכנה אותה ״מלך אביון”.  הטפחא אומנם מוגדרת כמלך, ולדעתי זכתה לכתר מלוכה רק משום קרבתה לקיסרות. בהיותה המפסיק האחרון הרואה את פני המלך.

האם צורת הפסק/ הקשר תלויה בדרגתו של הטעם בלבד?  התשובה היא שיש גורמים נוספים המשפיעים על ניקוד התיבה אם צורתה הקשר או הפסק. לדוגמה, תבניות פַּע/פָּע כמו דַּל / דָּל או טַל / טָל,  מופיעים בצורת הפסק בכ-43% מהמקרים.  מלים שתבניתן שווא/סגול בכינוי שם החיבור כמו בֵּיתְךָ / בֵּיתֶךָ, ב- 21%. ואילו סגול/קמץ כמו שֶׁמֶשׁ/שָׁמֶשׁ, רק ב 0.3% מהמקרים (חוץ מהמלה ״ארץ״, אותה הזכרתי לעיל.

אם כך ייתכנו מקרים של פסוקים בהם מלך יהיה בדרגת הקשר ואילו משנה יהיה בדרגת הפסק, כמו 

 בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֨יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם (בראשית ג’:י״ט). כאו ״אפיך״ בטעם משנה אך בצורת הפסק, ואילו ״לחם״ בדרגת מלך, אך בצורת הקשר. (״לֶחֶם״ ולא ״לָחֶם״).

יוצאת מן הכלל היא המלה ״ארץ” . ״אֶרֶץ״ בהקשר ו״אָרֶץ״ בהפסק, אך כאשר היא מיודעת תכתב תמיד ״הָאָרֶץ״, גם במפסיקים בכל דרגה, וגם במשרתים. לעולם לא ״הָאֶרֶץ״.

וַֽהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת-בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַֽחֲרֶ֛יךָ לְדֹֽרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִֽהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּלְזַרְעֲךָ֙ אַֽחֲרֶֽיךָ: (בראשית י״ז:ז’) - ״ובינך״ במשנה אך בצורת הפסק, בעוד ש״ולזרעך״ במלך אך בצורת הקשר.

״וַיֹּ֖אמֶר מִי-אָ֑תּ וַתֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ וּפָרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֙ךָ֙ עַל-אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה:״ (רות ג’:ט’) - ״כנפך״ - ״ותאמר״ בטעם משנה אך בצורת הפסק, ואילו ״על-אמתך״ במלך, ואף על פי כן הוא בצורת הקשר.

 ״כִּ֣י אֵ֥ל קַנָּ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּֽן-יֶֽ֠חֱרֶה אַף-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:״ (דברים ו’:ט״ו) - התיבה ״בְּקִרְבֶּךָ״ ודאי בצורת הפסק, שכן היא מופיעה באתנחתא. 

נבחן את התיבות ״בָּךְ״ ״וְהִשְׁמִידְךָ״ . שניהם מוטעמים בזקף קטון, אך אף על פי כן  ״בָּךְ״ בצורת הפסק ואילו ״וְהִשְׁמִידְךָ״ בצורת הקשר. זה משתי סיבות. האחת היא תבנית התיבות. כפי שנאמר קודם, ״בָּךְ״ היא בתבנית פע, ותבנית זו נטיתה להיות בצורת הפסק גבוהה מזו של תבנית שווא/ סגול בכינוי-פועל-החבור. סיבה שניה, כאשר יש שני טעמים באותה דרגה, הטעם הימני בין השניים כוח פיסוקו רב יותר. על כן כוח פיסוקה של ״בָּךְ״ גדול מכוח פיסוקו של ״וְהִשְׁמִידְךָ״ אף על פי ששניהם מוטעמים באותו טעם - זקף.

״וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל-מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת-הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ:״ (שמואל ב’ י״ג:ה’)

התיבה ״עַל-מִשְׁכָּבְךָ״ מוטעמת בטפחא שהיא מלך. היא בדרגה גבוהה יותר מאשר הרביע המטעים את התיבה ״לִרְאוֹתֶךָ״. אף על פי כן, תיבת ״עַל-מִשְׁכָּבְךָ״ בצורת הפסק, ואילו ״לִרְאוֹתֶךָ״ בצורת הקשר. כפי שציינתי למעלה, טפחא היא מלך אביון ונטיתה לבוא בצורת הפסק נמוכה מאד. התיבה ״לֶחֶם״ מוטעמת ברביע גם היא, אך כאמור נטית תבנית סגול/קמץ (כמו שֶׁמֶשׁ/שָׁמֶשׁ) לבוא בצורת הפסק נמוכה מאד. יותר מכך, לעולם לא תבוא בצורת הפסק כאשר מוטעמת ברביע.(בכ״א הספרים, ולהוציא את התיבה ״הָאָרֶץ״ שכאמור תמיד תופיע בצורה זו ).

ציינתי שכוחו של מפסיק תלוי בדרגתו וכן גם במקומו בפסוק. לדוגמה, המפסיק זקף קטון שהוא מפסיק בדרגת מלך, גדול כוחו מרביע, שהוא משנה.  וזקף קטון הנמצא מימינו של זקף קטון אחר בפסוק, כוחו של הימני רב מזה מאשר לשמאלו.

יש עוד גורם שהשפעתו על כוחו של המפסיק גדולה. זה כאשר אין אתנחתא בפסוק. במקרים אלה המפסיק, מלך בכל המקרים,הוא אשר יחלק את הפסוק לשניים. לכן בהרבה מאד ממקרים אלה צורת תיבתו תהיה צורת הפסק. לדוגמה, בתבנית פתח/קמץ בהברת מלעיל פתוחה (כמו “ירושלים”, ״בעל״) כאשר יש אתנחתא, התיבה תופיע בצורת הפסק בכאחוז אחד של המקרים. כאשר אין אתנחתא אזי צורת ההפסק תהיה בכ-90% של המקרים.  תיבות המוטעמות בטפחא, בפסוקים בהם יש אתנחתא לעולם לא יופיעו בצורת הפסק, אך כאשר אין אתנחתא כ-60% יופיעו בצורת הפסק.

ראוי לציין שלא לכל המלים יש שתי צורות - אחת של הקשר ואחת של הפסק. מלים כמו ״גִּבּוֹר״ לדוגמה. אם תופיע בסוף משפט, בתחילתו, גם אם קשורה למלה אחרת, כמו ״גבור חייל״, לא תשנה את צורתה.  ישנן מילים שיש להן צורה עצמאית וצורת נסמך, כמו המלה ״מִשְׁפָּט״ שבנסמך תשתנה ל״מִשְׁפַּט״, אך אין זו צורת הקשר, אלא נסמך.  

ישנן מלים שלהן שלוש צורות. האחת צורת הקשר, האחרת צורת הפסק, ועוד אחת שהיא חזקה מהקשר וחלשה מהפסק, ומקרא לה ״בינונית״.

לדוגמה, המלה “נשק״: 

“וְנֵ֣שֶׁק וּבְשָׂמִ֔ים” (מלכים א’ י’ :כ״ה) -כאן בצורת הקשר, מוטעמת במשרת (מונח)

״עֲלֹ֥ת הַנֶּ֖שֶׁק״ (נחמיה ג’:י״ט) - בצורה בינונית, התיבה ״הנשק״ מוטעמת במפסיק דרגת מלך (טפחא)

״בְּי֣וֹם נָֽשֶׁק:״ בצורת הפסק. המלה ״נשק״ בסוף פסוק.

לאחר שהוסבר כוחם של המפסיקים, נוכל לעיין בפסוק שבקריאת שמע: ״בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ:״ (דברים ו’:ז’). לכאורה יש כאן דבר מוזר.  התיבה ״בְּבֵיתֶ֨ךָ֙״ המוטעמת בפשטא שהיא טעם בדרגת משנה, באה בצורת הפסק, בעוד ש״בַדֶּ֔רֶךְ״ באה בצורת הקשר. מה הסיבה? 

כפי שנכתב לעיל תבנית סגול/קמץ נטיתה להכתב בצורת הפסק נמוכה מאשר תבנית שווא סגול בכינוי-שם-החבור. הראשונה תהיה בהפסק רק ב 0.3% מהמקרים, בעוד שהשניה בכ- 20% מהמקרים.

נחזור להזכרת הגשמים שבתפילת שמונה עשרה. מדוע הספרדים יאמרו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ - צורת הקשר, אבל ״מוריד הַטָּל״ בצורת הפסק?  התשובה כאן ברורה. למרות ששניהם באותו פיסוק, הם לא באותה תבנית. 

המלה ״טָּל״ כאשר בזקף קטון, מופיעה בתנ״ך בצורת הפסק - בקמץ, ואילו המלה ״גֶּשֶׁם״ כאשר בזקף קטון מופיעה בתנ״ך בצורת הקשר. סגול סגול.  כפי שצויין לעיל, תיבות בתבנית פע כמו ״דל״, ״טל״ נוטות להכתב בצורות הפסק די בקלות. בכ 43% מקרים בתנ״ך הן מופיעות בצורת הפסק. ואילו תיבות בתבנית סגול/קמץ כמו שֶׁמֶשׁ / שָׁמֶשׁ, נטיתן להכתב בצורת הפסק נמוכה מאד. כ 0.3% בלבד.

״וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ״ - מדוע ״הַפָּסַח״ ולא ״הַפֶּסַח״? התיבה ״הַפָּסַח״ מופיעה בטפחא, וכבר ציינו שנטייתן של תיבות המוטעמות בטפחא להכתב בצורת הפסק היא נמוכה מאד, אלא שבפסוק זה אין קיסר, והמפסיק החזק ביותר כאן הוא הטפחא, והוא אשר מחלק את הפסוק לשניים, כפי שבדרך כלל עושה האתנחתא. אפשר לומר שבפסוק זה כוחה של הטפחא ככוחה של אתנחתא בפסוקים אחרים, ולכן התיבה ״הַפָּסַח״ באה בצורת הפסק.

כך גם בטעמים אחרים, כאשר אין טפחא, הטעם החזק ביותר בפסוק ישמש תחתיה, ומלים המוטעמות בטעם זה יבואו בצורת הפסק.