Sunday, August 23, 2020

לפרשת שופטים - כי האדם עץ השדה?


״כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:״ (דברים כ:יט)


אנחנו מצווים לא לכרות או להשחית את העץ ״כי האדם עץ השדה״. ונראה כביכול תמוה, הרי כיון שמשוים את העץ לאדם, היה אולי צריך להפוך את המלים במשפט: ״כי עץ השדה אדם”.  


ועוד תמיהה, האם לא נשמיד את העץ כי הוא כאדם? הרי רק כמה פסוקים קודם כתוב ״וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב״. אם כך, צריך להיות ההיפך, אין לפגוע בעץ כי העץ הוא לא כאדם.


ואמנם, כך מתרגם אונקלוס ״אֲרֵי לָא כַאֲנָשָׁא אִילַן חַקְלָא לְמֵיעַל מְקָדָמָךְ בִּצְיָרָא:״ שפירושו ״כי לא כאדם אילן השדה שיבוא מלפניך במצור״. ובאופן דומה מתרגם גם יונתן בן עוזיאל. 

נמצא שהמתרגמים נקטו כאן בשני שינויים. האחד, הפכו את משמעות המשפט, הוסיפו את המילה ״לא״, והשני השוו את העץ לאדם ולא ההיפך, ״כי לא כאדם אילן״. 


כיצד ייתכן שהמתרגמים, אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, הפכו כביכול את משמעות הכתוב?

מסביר רש״י: ״…הֲרֵי ‘כִּי’ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן דִּלְמָא, שֶׁמָּא הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה…״. אומר רש״י שהמלה ‘כי’ משמשת כאן כלשון שאלה. כביכול כתוב ״הֲכִי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה? (שאלה ריטורית - כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא)”. רש״י הוסיף למלה ״כי״ את ה״א השאלה - ״הֲכִי״.

אונקלוס ויונתן בן עוזיאל נוהגים להפוך משפט שאלה ריטורית למשפט חיווי. הם אינם מציגים את השאלה, אלא את התשובה. לכן כתבו ״האילן אינו כאדם”.


אם כך הפסוק בעצם אומר ״האדם הוא אינו עץ השדה”


אולם לא הכל מסכימים לפירוש זה. האבן עזרא אומר שיש מקרים שהתנ״ך בוחר בדרך קצרה, ולכן מחסיר מלה, כמו במשפט ״וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד״ ששם הכוונה ״חמור אחד טעון לחם״ (כך פירש המצודת דוד). אולם אין התנ״ך נוהג להחסיר את המלה ״לא״, כי אז המשפט יקבל משמעות הפוכה!

וכוונת הפסוק לפי דעתו היא ״כי חיי בן האדם הוא עץ השדה״. עץ השדה נותן חיים לאדם, כי פירותיו הם מזון עבורו. כביכול המלה שהתנ״ך החסיר כדי לנקוט בדרך קצרה היא ״חיי״.

ייתכן שהאבן עזרא נסמך גם על הכתוב במדרש: ״ואותו לא תכרות. זאת מצות לא תעשה כי האדם עץ השדה. שחייו של אדם (אינו אלא) מן האילן״ (ספרי דברים ר״ג:י’).


מעיר הרמב״ן על פירושו של האבן עזרא לפסוק: ״יפה פירש רבי אברהם…”


בגמרא (תענית ז:א) מופיע סיפור יפה על פסוק זה. 

אשכתב את הדברים בקצרה: ביקשו מרבי זירא שיספר דבר אגדה. אמר ״מדוע כתוב ‘כי האדם עץ השדה’? האם האדם הוא עץ שדה? אלא שנאמר ‘כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת’ - וזה על עץ פרי מאכל נאמר. ואילו על עץ סרק נאמר: ‘אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ’. ומה זה בא ללמדנו, אומר רבי זירא: ״אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת וְאִם לָאו אוֹתוֹ תַּשְׁחִית וְכָרַתְּ”.   רבי זירא אומר שאם האיש הוא תלמיד חכם הגון, אז יש לדבוק בו וללמוד ממנו, ואם לא, יש לסור ממנו, ולא ללמוד ממנו.


התוספות תוהה, כיצד נאמר שאם התלמיד חכם אינו הגון אין ללמוד ממנו? הנה אלישע בן אבויה שנעשה אפיקורוס, ולכן נחשב ת״ח שאינו הגון, ורבי מאיר המשיך ללמוד ממנו?

אם כך, מפרש התוספות, אין הכוונה שאדם לא ילמד מתלמיד חכם שאינו הגון, אלא כוונת הפסוק היא, שרק תלמיד חכם רשאי ללמוד מרב שאינו הגון, כי רק תלמיד חכם ידע ללמוד את תורתו, אך לא ממעשיו, ואם האדם אינו תלמיד חכם, אזי שלא ילמד ממי שאינו הגון.

(התוספות ע״פ המסופר במסכת חגיגה דף ט״ו, על רבי מאיר ועל רבו, רבי אלישע בן אבויה המכונה ’אחר’: ״אַמַּאי רבי מאיר: רִמּוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִפָּתוֹ זָרַק”).

לפרשת שופטים: כי האדם עץ השדה?


״כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:״ (דברים כ:יט)


אנחנו מצווים לא לכרות או להשחית את העץ ״כי האדם עץ השדה״. ונראה כביכול תמוה, הרי כיון שמשוים את העץ לאדם, היה אולי צריך להפוך את המלים במשפט: ״כי עץ השדה אדם”.  


ועוד תמיהה, האם לא נשמיד את העץ כי הוא כאדם? הרי רק כמה פסוקים קודם כתוב ״וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב״. אם כך, צריך להיות ההיפך, אין לפגוע בעץ כי העץ הוא לא כאדם.


ואמנם, כך מתרגם אונקלוס ״אֲרֵי לָא כַאֲנָשָׁא אִילַן חַקְלָא לְמֵיעַל מְקָדָמָךְ בִּצְיָרָא:״ שפירושו ״כי לא כאדם אילן השדה שיבוא מלפניך במצור״. ובאופן דומה מתרגם גם יונתן בן עוזיאל. 

נמצא שהמתרגמים נקטו כאן בשני שינויים. האחד, הפכו את משמעות המשפט, הוסיפו את המילה ״לא״, והשני השוו את העץ לאדם ולא ההיפך, ״כי לא כאדם אילן״. 


כיצד ייתכן שהמתרגמים, אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, הפכו כביכול את משמעות הכתוב?

מסביר רש״י: ״…הֲרֵי ‘כִּי’ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן דִּלְמָא, שֶׁמָּא הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה…״. אומר רש״י שהמלה ‘כי’ משמשת כאן כלשון שאלה. כביכול כתוב ״הֲכִי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה? (שאלה ריטורית - כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא)”. רש״י הוסיף למלה ״כי״ את ה״א השאלה - ״הֲכִי״.

אונקלוס ויונתן בן עוזיאל נוהגים להפוך משפט שאלה ריטורית למשפט חיווי. הם אינם מציגים את השאלה, אלא את התשובה. לכן כתבו ״האילן אינו כאדם”.


אם כך הפסוק בעצם אומר ״האדם הוא אינו עץ השדה”


אולם לא הכל מסכימים לפירוש זה. האבן עזרא אומר שיש מקרים שהתנ״ך בוחר בדרך קצרה, ולכן מחסיר מלה, כמו במשפט ״וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד״ ששם הכוונה ״חמור אחד טעון לחם״ (כך פירש המצודת דוד). אולם אין התנ״ך נוהג להחסיר את המלה ״לא״, כי אז המשפט יקבל משמעות הפוכה!

וכוונת הפסוק לפי דעתו היא ״כי חיי בן האדם הוא עץ השדה״. עץ השדה נותן חיים לאדם, כי פירותיו הם מזון עבורו. כביכול המלה שהתנ״ך החסיר כדי לנקוט בדרך קצרה היא ״חיי״.

ייתכן שהאבן עזרא נסמך גם על הכתוב במדרש: ״ואותו לא תכרות. זאת מצות לא תעשה כי האדם עץ השדה. שחייו של אדם (אינו אלא) מן האילן״ (ספרי דברים ר״ג:י’).


מעיר הרמב״ן על פירושו של האבן עזרא לפסוק: ״יפה פירש רבי אברהם…”


בגמרא (תענית ז:א) מופיע סיפור יפה על פסוק זה. 

אשכתב את הדברים בקצרה: ביקשו מרבי זירא שיספר דבר אגדה. אמר ״מדוע כתוב ‘כי האדם עץ השדה’? האם האדם הוא עץ שדה? אלא שנאמר ‘כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת’ - וזה על עץ פרי מאכל נאמר. ואילו על עץ סרק נאמר: ‘אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ’. ומה זה בא ללמדנו, אומר רבי זירא: ״אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת וְאִם לָאו אוֹתוֹ תַּשְׁחִית וְכָרַתְּ”.   רבי זירא אומר שאם האיש הוא תלמיד חכם הגון, אז יש לדבוק בו וללמוד ממנו, ואם לא, יש לסור ממנו, ולא ללמוד ממנו.


התוספות תוהה, כיצד נאמר שאם התלמיד חכם אינו הגון אין ללמוד ממנו? הנה אלישע בן אבויה שנעשה אפיקורוס, ולכן נחשב ת״ח שאינו הגון, ורבי מאיר המשיך ללמוד ממנו?

אם כך, מפרש התוספות, אין הכוונה שאדם לא ילמד מתלמיד חכם שאינו הגון, אלא כוונת הפסוק היא, שרק תלמיד חכם רשאי ללמוד מרב שאינו הגון, כי רק תלמיד חכם ידע ללמוד את תורתו, אך לא ממעשיו, ואם האדם אינו תלמיד חכם, אזי שלא ילמד ממי שאינו הגון.

(התוספות ע״פ המסופר במסכת חגיגה דף ט״ו, על רבי מאיר ועל רבו, רבי אלישע בן אבויה המכונה ’אחר’: ״אַמַּאי רבי מאיר: רִמּוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִפָּתוֹ זָרַק”).