ב״ג המלך פת וילך - הפרשה ה״נעלמת״
בשנה הבאה, שנת תש״פ, נקרא את פרשת ״וילך״ פעמיים במהלך השנה. בפעם ראשונה בשבת שובה, ו’ בתשרי, ובפעם השניה בשבת כ״ג באלול - בפעם זו, באלול, נקרא את ״וילך״ יחד עם פרשת ״ניצבים״.
מסתבר שבשנה שאחריה, שנת תשפ״א, לא נקרא את פרשת ״וילך״ באף אחת מן השבתות, והשנה, כזכור, קראנו את פרשת ״וילך״ בשבת אחת, שבת שובה.
מה הסיבה שפרשה זו אינה כשאר פרשות השבוע, שבולן נקראות שבת אחת בשנה, ופרשה זו אין לה סדר קבוע, בשנים מסוימות קוראים אותה פעם אחת, בשנים אחרות קוראים אותה בשתי שבתות, ויש שנים שאין קוראים אותה כלל?
הסיבה נובעת מכך שלוח השנה הקלנדרית העברית ומחזור קריאת התורה אינם חופפים.
השנה הקלנדרית העברית מתחילה באחד בתשרי ומסתיימת בכ״ט באלול, אך שנת מחזור קריאת התורה מתחילה בשבת שמיד אחרי שמחת תורה, כ"ז בתשרי, ומסתיימת בשמחת תורה, כ"ג בתשרי שבשנה שאחריה, בקריאת "וזאת הברכה" .
הפרשיות האחרונות בתורה הן: ״ניצבים״, ״וילך״, ״האזינו״, ״וזאת הברכה״.
את פרשת ״ניצבים״ קוראים תמיד לפני ראש השנה. (כלומר בשנה הקודמת).
את פרשת ״האזינו״ קוראים תמיד אחרי ראש השנה.
את הפרשה האחרונה, פרשת ״וזאת הברכה״, קוראים תמיד בשמחת תורה.
לכן, אם יש בין ראש השנה לשמחת תורה שתי שבתות שאינם חגים או אינם חול המועד, היינו שתי שבתות ״חופשיות״, אזי בשבת אחת יקראו ו את ״וילך״ ובשבת שאחריה יקראו את ״האזינו״.
אולם אם בין ראש השנה לבין שמחת תורה יש רק שבת אחת שאינה חג או חול המועד, אזי בשבת זו נקרא את פרשת ״האזינו״ , ואת הפרשה הקודמת לה, פרשת ״וילך,״ נקרא בשבת שלפני ראש השנה, כלומר בשנה הקודמת, יחד עם פרשת ״ניצבים״.
נבחן את כל ההקירויות:
ראש השנה אינו יכול לפול ביום ראשון, יום רביעי או יום שישי (״לא אד״ו ראש״)*
אם ראש השנה נופל ביום שני, כמו בשנה זו, או ביום שלישי, אזי תהיינה שתי שבתות ״חופשיות״ בין ראש השנה לשמחת תורה, כך שבראשונה נקרא את פרשת ”וילך", ובשניה נקרא את פרשת ״האזינו״.
אם ראש השנה נופל ביום חמישי, אז יום כיפור יהיה בשבת. במקרה זה תהיה לנו רק שבת "חופשית" אחת בין ראש השנה לשמחת תורה. בשבת אחת זו נקרא את ״האזינו. את פרשת ״וילך״ נקרא יחד עם פרשת ״ניצבים״ בשבת האחרונה של השנה הקודמת.
אם ראש השנה הוא בשבת, (זה יקרה בשנת תשפ״א), אז סוכות יהיה בשבת, ולכן בין ראש השנה לשמחת תורה תהיה לנו רק רק שבת אחת ״חופשית״ (כלומר, שבת שאינה חג). אם כך, גם במקרה זה פרשת ״וילך״ תעבור לשנה הקודמת, ותקרא יחד עם פרשת ״ניצבים״.
כאמור, בשנת תשפ״א, ראש השנה נופל בשבת, ולכן פרשת ״וילך״ תקרא בשבת הקודמת לה, שנת תש״פ. מכאן שבשנה זו, שנת תש״פ, תקרא פרשת ״וילך״ פעמיים. האחת בתחילת השנה, והשנייה בסוף השנה.
יש לשים לב שבשנת תשפ״ב ראש השנה הוא ביום שלישי, ולכן פרשת ״וילך״ תקרא באותה השנה בתשרי. זה אומר שבשנת תשפ״א, פרשת ״וילך״ לא תקרא בכלל.
ראינו שבשנים מסוימות פרשת ״וילך״ תקרא פעמיים, ובשנים אחרות לר תקרא בכלל.
ישנן שנים שפרשת ״וילך״ נקראת פעם אחת בלבד. או בתשרי, או באלול יחד עם פרשת ניצבים. (במאמר קצר זה לא הסברתי אם המקרים בהם פרשת ״וילך״ נקראת פעם אחת)
השולחן ערוך ( אורח חיים תכ״ח סימן ד) נותן לכך סימן: ״ב”ג המלך, פת וילך״ **. פירוש הדבר שאם ראש השנה (כשאנו אומרים "המלך הקדוש") מתחיל ביום שני או ביום שלישי אז אנו פותתים - ”חותכים" ומפרידים בין ״וילך״ ל״ניצבים״. אחרת, איננו עושים זאת.
השימוש במונח "חותכים ומפרידים", מצביע שכביכול ניצבים-וילך הם פרשה אחת. אכן כך היה בעבר. בעבר התורה חולקה ל -53 פרשיות ולא ל -54 כפי שיש לנו היום, ו״ניצבים וילך״ נחשבה לפרשה אחת.
ל״ניצבים״ 40 פסוקים, ול״וילך״ - 30. בחומשים בסוף כל פרשה מופיעה מילה שהיא בעצם סימן המצביע על מספר הפסוקים בפרשה. לדוגמה, בסוף פרשת בראשית, בה יש 146 פסוקים, כתוב ״קמ״ו פסוקים אמצי״ה סימן”. הגימטריה של .״אמציה״ היא 146, וכך ״אמציה״ עוזר לנו לזכור את מספר הפסוקים. בסוף פרשת נח, 153 פסוקים, סימן ״בצלא״ל״ וכו '. אבל בסוף פרשת ״וילך״, כתוב 70, סימן ״אדני״ה״ פסוקים! אבל 70 זהו הסכום של ״ניצבים״ ו״וילך״ יחד, וזה מכיון שהם נחשבו כפרשה אחת.
כיון שבלוח השנה עסקינן, אולי זה המקום לנגוע בענין התלכדות התאריך העברי עם התאריך הלועזי כל 19 שנה. הדבר אינו מדויק. אמנם ברוב המקרים כך קורה, אך בודאי לא בכולם. והרי לא ייתכן שיקרה בכולם כי אין קשר בין הלוח העברי ללוח הלועזי. הלוח העברי עם מחזור של 19 שנה נוסד בשנת 359 לספירתם, בעוד שהלוח הלועזי, הוא הלוח הגריגוראני הונהג בשנת 1582. לפניו היו לוחות לועזיים אחרים, כמו הלוח היוליאני. והרי לא יעלה על הדעת שבין יסודותיו של הלוח העברי תהיה כוונת התאמה ללוח שהונהג כ1200 שנה אחר כך. אלא שההתאמה היא בין הלוח הירחי העברי ללוח השמשי העברי. (לוח רב אדא בר אהבה).
* הסימן ״לא אד״ו ראש״ משמעותו שראש השנה (היום הראשון) לעולם לא יפול בימי א, ד’, או ו’ - ימי ראשון, רביעי או שישי. מקור הסימן הזה הוא מספר עזרא: "וָאֲצַוֶּה אוֹתָם עָל אִדּוֹ הָרֹאשׁ בְּכָסִפְיָא" (עזרא, ח:י״ז).
יש שים לב שהמילה היא אִדּוֹ . יש המבטאים אָדּוֹ, אך בפסוק בעזרא כתוב ״אידּוֹ״ , וכך יש לבטא.
** מקור הסימן “ב״ג המלך פת וילך” הוא מתוך ספר דניאל: ״וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ״ (דניאל א’:ה’)
