לפרשת ״וירא״ - לשונו החריפה של האבן עזרא

״וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר: ״(וירא י״ט:ט״ז)

אבן עזרא:  ״ואתמה מהפי' שחבר בן אפרים שאמר כי ויתמהמה. מגזרת מה. והנה שכח כי שני 

ההי''ן מפיקין. רק הוא לשון עכוב. ושרשו משולש והפ''א כפול״

מעניין לראות את לשונו החריפה של האבן עזרא. בפרשתינו הוא השתמש במלה ״ואתמה״ . זהו לשון נופל על לשון על המלה ״וַיִּתְמַהְמָהּ״

לשונו החריפה ניכרת עוד יותר בפרשת ״ויצא״ בפסוק:

״וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:״ (ויצא כ״ט:י״ז)

אבן עזרא: ״רכות. כמשמעו ויש שואלים למה היו כן בעבור שחשבו שמחשבות השם כמחשבותיהם וכל הנבראים ראויות צורתן להיות שוות. ובן אפרים אמר שהוא חסר אלף וטעמו ארוכות והוא היה חסר אלף״.

האבן עזרא  לועג על פירושו של הפרשן בן אפרים (כנראה קראי) שטוען ש״רכות״ חסר אלף, (דהיינו, ״ארֻכּוֹת.”) האבן עזרא אומר שהוא עצמו (בן אפרים) חסר אלף!  כוונתו  ״חסר אלף״  -  חסר לימוד, בור. 

יש האומרים שהאבן עזרא מתייחס לשמו של בן אפרים.  ״והוא היה חסר אלף״ כוונתו שיש להוריד משמו את האות אלף, כך ששמו יהיה ״בן פרים”…

ושוב בפרשת וירא:

״וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת:״ (בראשית כ״א: כ')

רבי אברהם אבן עזרא:

״קַשָּׁת. שם התאר כמו גנב:״

מעניין שהאבן עזרא לא כתב ״כמו נגר״, אלא ״כמו גנב...״

ובפרשת תולדות: 

״וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו ״ (בראשית כ״ה: כ״ה)

אבן עזרא:  ״יו''ד אדמוני. נוסף כיו''ד אכזרי:״

כאילו רק הסביר מבחינה דקדוקית…

בדומה למה שאמר לפני שבועיים על ישמעאל, שמבחינה לשונית  קַשָּׁת זה כמו גַנָּב….

לפרשת ״וירא״ - מפיק

מקובל לחשוב שהמפיק הוא הנקודה שבה״א. זה נכון, אבל לא רק. ״מפיק״ בארמית פירושו ״מוציא״. הכוונה - מוציא את האות במבטא. המפיק הידוע לרובינו הוא הנקודה שבאות הא שבסוף מילה. נקודה זו אינה דגש, אלא מטרתה לציין שהאות הא שבסוף המילה היא עיצורית ונשמעת.

אולם גם כאשר האותיות ו״ו ויו״ד נשמעות, ואינן אמות קריאה, הן נקראות מפיק. 

הנה מה שאומר המנחת שי על המפיק:

(כללי בג״ד כפ״ת לבעל ה״מנחת שי:)

״כללי בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א: 

הכלל: כל בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א רפי.

וסימנך מפני שמי נחת הוא. בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק. 

מפיק אין דינו כי אם על אותיות הו״י כשתוציאם בסוף תיבה, ולכן דין מפיק משל הה״א בְּצִדָּהּ תָּשִׂים (בראשית ו:ט״ז) ; וא״ו יָדָיו תְּבִיאֶינָה (ויקרא ז’:ל’); אֲדֹנָי שְׂפָתַי (תהילים נ״א: י״ז) . ובכלל זה יש לכלול ה״א הנקודה פתח, אשר קריאת ה מעין מפיק ה״א כמו תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר (עובדיה א’:ד’) ״

מכאן כאשר מדברים על הנקודה שבאות ה״א, יותר נכון לומר ״מפיק הא”.

יש לדעת שמפיק הא אינו מופיע רק בסוף התיבה, אלא יכול להופיע באמצעה. כמו במלה ״וַיִּתְמַהְמָהּ״

בפרשתינו, פרשת וירא:

״וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:״ (בראשית י״ט: ט״ז)

והנה מה שכותב האבן עזרא על התיבה ״וַיִּתְמַהְמָהּ״

ואתמה מהפי' שחבר בן אפרים שאמר כי ויתמהמה. מגזרת מה. והנה שכח כי שני ההי''ן מפיקין. רק הוא לשון עכוב. ושרשו משולש והפ''א כפול: ״

מציין האבן עזרא שיש שני מפיקים בתיבה ״וַיִּתְמַהְמָהּ״. האחד הוא האות ה״א שבסופה, כמו שכולנו יודעים, והשני הוא  האות ה״א שבמרכזה.

להלן העתקתי מתוך העלון : ״תורת הקורא״ לפרשת ״לך לך”:

״וֶהְֵי֖ה  (בראשית י״ב:ב’) יש לבטא את הה"א בשווא נח. והוא נהגה כמו מפיק ה"א שבסוף תיבה, כגון בתיבות עמָּהּ, אֹתָהּ

וגם כאן באמצע תיבה הוא נקרא מפיק ה"א. ויש הטועים לחשוב שמפיק הוא דוקא הנקודה הבאה באות ה"א שבסוף תיבה, אך באמת מפיק פירושו מוציא, דהיינו שהה"א נשמעת ונהגית בשווא נח, אף אם היא באה באמצע

תיבה, ודלא כמו במילה פְּדָהצוּר (במדבר א' י') וכדו', ששם הה"א אינה נהגית כלל.

והטעם לכך שנקודת המפיק באה רק בסוף תיבה, משום שבאמצע תיבה (כגון בתיבת יִהְיֶה), ע"י שהאות מנוקדת בשווא יודעים שהיא נקראת, ולכן אין צורך בנקודת המפיק. ובסוף התיבה לא רצו לנקד בשווא, מפני שיש תיבות המנוקדות בסופן בפתח גנובה ובמפיק יחד כגון גבֹהַּ,יַגִיהַּ  ואילו היו מנקדים בשווא ולא בנקודת המפיק, היה צורך לנקד בניקוד כפול, גם בפתח וגם בשווא, וממילא היות שלא ניתן לנקד אות אחת בשני ניקודים שונים, המירו את סימון המפיק שבסוף תיבה משווא לנקודה בתוך האות.

ויש לציין, שישנם כ"י בהם כאשר יש חשש לבליעת הה"א בשגגה באמצע תיבה, מוסיפים את נקודת המפיק אף באמצע תיבה, ואע"פ שהיא מנוקדת גם בשווא, וכגון בכ"י לנינגרד שמנוקד: בָּהְּשַׁמָּה (ויקרא כ"ו מ"ג), פְּדַהְּאֵל (במדבר

ל"ד כ"ח), יֶהְּדֳּפֶנּוּ (שם ל"ה כ'). וכן בכ"י ששון 507 מנוקד פְּ ַ דהְּאֵל. וכן כתב באור תורה שבספרים ספרדיים מנוקד בָּהְּשַׁמָּה עם נקודת המפיק בה”א, והביא דבריו בקסת הסופר ח״ב ״

מספיק להיום...

לראש השנה - המנהג לא לאכול אגוזים

מתוך הלוח ״דבר בעתו״:

 אין אוכלים אגוזים ולוזים (גרעינים ובוטנים) (ופולים וקטניות. מט״א). ודברים המרבים כיחה וניעה וגורמים טרדות בתפילה < וסימנך ״אגוז״ בגמטריה ״חט״ (= חטא). ראה רש״י ישעהו י״א, א’ * >

מלבד כיחה וניעה גרונית, נשארים רסיסים בין השיניים שעות ארוכות אחר אכילתם עדיין טרודים בשליפתם, בצקצוקי לשון ובשרבוט שפה.  טעם אחר, בימי התשובה נמנעים מלאכול דברים הטעונים בדיקה יסודית אם אין בהם חרקים/תולעים, והפירות הללו (כמו כרוב, שאין אוכלים אותו בימים אלה) בחזקת נגועים - את זו דרש ״השרף״ מקוצק זצ״ל: יש הנמנעים מאכילת אגוזים בימים אלה לפי שהם בגמטריא חטא, ואינם נמנעים מחטא עצמו שגם הוא בגימטריה חטא...

עד כאן מתוך הלוח ״דבר בעתו״.

תהיתי, הרי ״חטא״ כתוב עם א’ ואיך תשווה גימטריה של ״אגוז (17) לגימטריה של ״חטא״ (18)?!  

אך הנה מצאתי בפרשת השבוע את הפסוק ״וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי״ (פרשת וירא, בראשית כ’: א’)  ושם ״מחטו״ ללא א’ בסופה. וכן אומרת המסורה שם ״חסר א’״. מכאן שניתן לכתוב ״חט״ ללא א' ,  הנה אם כן גמטריה של ״אגוז״ שוה לגימטריה של ״חט״.

*

 וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה ״ רש״י: (אמר המעתיק בימי חורפי הקשיתי לשאול לכמה גאונים על מה שכתב א''מ זקני הרמ''א בהגה''ה בהלכות ראש השנה שאגוז בגימטריא ח''ט והלא הוא גם גי' טו''ב, ותרצתי על פי הזוהר מה שהקשה ר''א את אביו רשב''י

לפרשת לך לך: ״וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ:״

״וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ:״ (בראשית י״ד : י’)

רש״י כותב שבמלה הֶרָה האות ה״א מנוקדת בפתח. אבל עינינו הרואות שזה סגול !

יש לדעת שרש״י קורא לתנועה ״סגול״ בשם ״פתח״ . ויש שהוא קורא לזה ״פתח קטן״ וכן גם האבן עזרא ואחרים בתקופתו.

כידוע, התימנים מבטאים את הסגול כפתח, ויש המבטאים אותו רק דומה לפתח, אך בכל אופן לא כמו שהספרדים או הישראלים מבטאים (סגול כצירה). הסיבה כנראה שעד לא מזמן נהגו התימנים לנקד בניקוד הבבלי, הנקרא גם ניקוד עליון. זה בשונה מהניקוד המקובל בימינו שהוא הניקוד הטבריני המכונה ניקוד עליון. בעוד שבניקוד התחתון יש שבע סימני תנועות, בניקוד התחתון (הבבלי) יש שש סימני תנועות. הפתח והסגול הם תנועה אחת. סימנה כאות עין מעל האות (ראה טבלה).  זאת הסיבה שהתימנים מבטאים אם הסגול והפתח באופן זהה.

בראשית י״ד: י' (רש״י):

"הרה נסו. להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה. ויש חילוק בין הרה לההרה שה"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל (ס"א זו) אינה עומדת במקום למ"ד, ונקודה (ס"א לנקוד) פתח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס באשר מצא הר תחלה. וכשהוא נותן ה"א בראשה לכתוב ההרה או המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר (להר), ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה”

	סימן	שם הסימן	מקביל טברני	הערות
		מיקפץ פומא	קמץ	מקורו באל"ף זעירה שנכתבה מעל האות.
		מיפתח פומא	פתח + סגול	מקורו בעי"ן זעירה שנכתבה מעל האות.
				(ראה ויקפדיה) ניקוד בבלי

שים לב לסימנים הגראפים של התנועות.  קמץ צורתו כאות אלף (כתב עברי קדום) והתנועה ״מיפתח פומא״ כאות עין. ייתכן שזאת הסיבה שאצל האשכנזים ובאידיש, האות אלף משמשת לתנועת A, והאות עין משמשת לתנועת E (סגול)

(קבלתי השבוע email ממישהו ששמו Ken.  המייל באנגלית, אבל את שמו הא כתב בעברית כך:  קען…)

שבת שלום,

אהרן

לפרשת לך לך - המלים בתורה שנקוד עליהם - ביני וביניך

נקודות

תקנת רבינו מימון ומלים המנוקדות בתורה / חננאל סרי

המילים בתורה שנקוד עליהן

The ten nequdoth of the Torah

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ (בראשית ט״ז: ה’)

רש״י:"אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך" — כל 'בינך' שבמקרא חסר, וזה מלא; קרי ביה 'וביניך' (ר"ל: נוכח לנקבה), שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה. הוא שהמלאך אומר להגר: "הנך הרה"; והלא כבר הרתה, והוא מבשר לה שתהר? אלא מלמד שהפילה הריון הראשון. 

חזקוני:

ישפט ה' ביני וביניך, שאני חוששת לכבודך ואינך חושש לכבודי. וביניך, נקוד פרש"י כל ובינך שבמקרא חסר וזה מלא. קרי ביה ובניך כלומר כל וביניך חסרים יו"ד בין הנו"ן ובין הכ"ף וזה מלא וביניך, כל תיבות נקודות שבתורה מסופקות היו בידיו של עזרא הסופר, אמר: אם יבא משה רבינו ואומר לי מפני מה כתבת את אלו, אומר לו: כבר נקדתי עליהם. ואם אומר לי: למה נקדת עליהם אומר לו הרי לא מחקתים ואעביר את הנקודות מעליהם. אמרינן במסכת ר"ה כל המוסר דין על חברו נענש תחלה כמו שפרש"י הכא שהכניסה עין הרע בעבורה.

אבות דר’ נתן פרק ל״ד:

עשר נקודות בתורה

אלו הן: 

"ישפוט ה' ביני וביניך" (בראשית טז) על י' שבביני"ך נקוד מלמד שלא אמרה לו אלא על הגר. ויש אומרים: על המטילין מריבה ביני וביניך. 

כיוצא בו "ויאמרו אליו איה שרה" (שם יח) נקוד על אי"ו שבאליו, מלמד שיודעין בה ומבקרין אחריה. 

כיוצא בו "ולא ידע בשכבה ובקומה" (שם יט) נקוד על וי"ו שבקומה הראשון, מלמד שלא הרגיש אלא בעמידתה של צעירה. 

כיוצא בו "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקה"ו" (שם לג) כולו נקוד מלמד שלא נשקו באמת. 

רבי שמעון בן אלעזר אומר: נשיקה זו של אמת וכולן אינן של אמת. 

כיוצא בו: "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (שם לז) נקוד על א"ת מלמד שלא לרעות הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות (ולהתפתות). 

כיוצא בו: כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן (במדבר ג) נקוד על אהרן למה? מלמד שלא היה אהרן מן המנין. 

כיוצא בו: "או בדרך רחוק"ה" (שם ט) נקוד על ה' שברחוקה מלמד שלא היתה דרך רחוקה אלא מן אסקופת עזרה ולחוץ. 

כיוצא בו: "ונשים עד נופח אשר עד מידבא" (שם כא) נקוד על רי"ש שבאש"ר. למה? מלמד שהחריבו האומות ולא החריבו המדינות. 

כיוצא בו: "ועשרון עשרון" (במדבר כט) של יו"ט הראשון של חג הסכות, נקוד על עשרו"ן בוי"ו. למה? מלמד שלא יהא שם אלא עשרון אחד. 

כיוצא בו: (דברים כט) "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנ"ו ולבנינ"ו", נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' שבעד. למה? 

אלא כך אמר עזרא: אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך? 

אומר אני לו: כבר נקדתי עליהן. 

ואם אומר לי יפה כתבת, אעביר נקודה מעליהן. 

בראשית רבה וירא פרשה מ״ח: ט״ו

 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וגו' (בראשית יח, ט), אל"ף יו"ד וי"ו נָקוּד, למ"ד אֵינוֹ נָקוּד, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא כְּתָב רָבֶה עַל הַנְּקֻדָּה אַתָּה דּוֹרֵשׁ אֶת הַכְּתָב, נְקֻדָּה רָבֶה עַל הַכְּתָב אַתָּה דּוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקֻדָּה, כָּאן שֶׁהַנְּקֻדָּה רָבָה עַל הַכְּתָב אַתָּה דּוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקֻדָּה, אַיּוֹ אַבְרָהָם. 

אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אַיֵּה שָׂרָה כָּךְ אָמְרוּ לְשָׂרָה אַיּוֹ אַבְרָהָם. (בראשית יח, ט): וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים ה, כד): תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מִנְּשֵׁי דּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת בְּאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, י): אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, וְלָמָּה תְּבֹרָךְ מֵהֶם, הֵן יָלְדוּ וְקִיְּמוּ אֶת הָעוֹלָם, וּמֶה הָיָה מוֹעִיל לָהֶם שֶׁאִלְמָלֵא הִיא כְּבָר הָיוּ אֲבוּדִין. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מִן הָאִמָּהוֹת, הֵן יָלְדוּ וכו' שֶׁאִלּוּלֵי הִיא כְבָר הָיוּ אֲבוּדִין. 

במדבר רבה ג:י״ג:

 כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן (במדבר ג, לט), וָא"ו שֶׁל וְאַהֲרֹן נָקוּד, עַל שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִן הַמִּנְיָן. וְדִכְוָתָהּ (בראשית טז, ה): יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, שֶׁלֹא אָמְרָה לוֹ אֶלָּא עַל הָגָר בִּלְבָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל הַמַּטִּילִים מְרִיבָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית יח, ט): וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה, נָקוּד עַל אי"ו שֶׁבְּאֵלָיו, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין הֵיכָן הִיא וּמְבַקְּרִים אַחֲרֶיהָ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית יט, לג): וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ, נָקוּד עַל וא"ו שֶׁבָּאֶמְצַע שֶׁל וּבְקוּמָהּ שֶׁל בְּכִירָה, בְּשִׁכְבָהּ לֹא יָדַע אֲבָל בְּקוּמָהּ יָדַע, וְדִכְוָתָהּ (בראשית לג, ד): וַיִּשָּׁקֵהוּ, נָקוּד עָלָיו עַל שֶׁלֹא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית לז, יב): וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת, לָמָּה נָקוּד עַל אֶת, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָלְכוּ לִרְעוֹת אֶלָּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִתְפַּתּוֹת. וְדִכְוָתָהּ (במדבר ט, י): אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, נָקוּד עַל חֵי"ת שֶׁל רְחֹקָה, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה אֶלָּא מִן אַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ קְרוֹבָה וְהוּא טָמֵא לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם אֶת הַפֶּסַח. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כא, ל): וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר נָקוּד עַל רֵי"שׁ שֶׁבַּאֲשֶׁר: שֶׁאַף מִלְּהַלָּן הָיָה כֵּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְלַמֵּד שֶׁלֹא הֶחֱרִיבוּ הָאֻמּוֹת אֶלָּא מְדִינוֹת. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כח, כא): עִשָֹּׂרוֹן עִשָֹּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה, נָקוּד עַל עִשָֹּׂרוֹן רִאשׁוֹן שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא עִשָֹּׂרוֹן אֶחָד בִּלְבָד. וְדִכְוָתָהּ (דברים כט, כח): הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לָמָּה נָקוּד עַל לָנוּ וּלְבָנֵינוּ וְעַל עי"ן שֶׁבְּעַד, אָמַר לָהֶם עֲשִׂיתֶם גְּלוּיִם אַף אֲנִי אוֹדִיעַ לָכֶם אֶת הַנִּסְתָּרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לָמָּה נָקוּד, אֶלָּא כָּךְ אָמַר עֶזְרָא אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר לָמָּה כָּתַבְתָּ אוֹתָן אוֹמַר לוֹ כְּבָר נִקַּדְתִּי עֲלֵיהֶם, וְאִם יֹאמַר לִי יָפֶה כָּתַבְתָּ כְּבָר אֶמְחֹק נְקֻדּוֹתֵיהֶן מֵעֲלֵיהֶן. 

תקנת רבינו מימון ומלים המנוקדות בתורה / חננאל סרי

http://asif.co.il/?wpfb_dl=2294

בכתיבת פסוקים מחוץ לס"ת אנו מוצאים שני איסורים הלכתיים:

א. איסור כתיבת התורה פרשיות פרשיות (רמב"ם הס"ת ז' י"ד).

ב. איסור כתיבת כתבי הקדש בלא שרטוט (שם הט"ז).

שיעור האיסור הוא למעלה משתים או שלוש מלים. בשיעור המדויק של האיסור דנו כבר הפוסקים ואין זה הענין שנעסוק בו.

ר' מימון אביו של הרמב"ם תיקן דרך למי שהוצרך לכתוב פסוקים והובאה בתשב"ץ

"דע שאין ראוי לכתוב מכתבי הקדש שלש תיבות בשום פנים בלא שרטוט, ואם כתבן ונקד עליהם מותר, ואמנם שתים יכול לכתוב בלא ניקוד אבל שלוש לא...ומה שהועלתיך בו הוא רמז נפלא". (ח"א ב')

ונשאל שם התשב"ץ לתועלתו של הניקוד וזו תשובתו:

"איני יודע מעניין לו זה אבל כן נהגו אנשי ארצות ישמעאל ואיני יודע טעם לדבר... אלא אם נאמר שכשכותב תיבה אחת או שתים קודם שיכתוב השלישית ונקד עליהם הרי הוא כאילו נמחק ומה שכתב אחר-כך כאילו הוא תחילת כתיבה ואין זה מספיר להתיר בלא שרטוט שכבר מצינו בס"ת שלוש תיבות זו אחר זו נקודות "לנו ולבנינו" ועי"ן שב"עד" ונראה מכאן שאין הניקוד מוציאן מכלל כתיבה".

יש להוסיף שרבינו מימון עצמו מציין שלתקנתו אין יסוד בגמרא ומ"מ מעיף התשב"ץ שנהגור בתקנה זו וכך אנו מוצאים היום בכתבי יד של הרמב"ם ושאר ראשונים שנקדו הפסוקים.

פתרון לבעית מקורה של התקנה והתועלת שבניקוד שמעתי ממורי ורבי הרב יוסף קאפח (צוין גם בהקדמתו לאמונות ודעות של רס"ג, מהדורתו בעמ' 10) שאמנם הסברו של התשב"ץ נכון והניקוד הינו מחיקה וראיה לכך מהפסוק שבגללו דחה התשב"ץ הסבר זה. באבות דר"נ (פל"ב ב') דרשו את עשרת המקומות הנקודים בתורה ובקש לפסוק "לנו ולבנינו" נאמר כך: "נקוד על 'לנו ולבנינו' ועל עין שב'עד' למה - אלא כך אמר עזרא אם יבוא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך, אומר אני לו כבר ניקדתי עליהן, ואם אומר לי יפה כתבת אעביר נקודה מעליהן". נראה מכאן די בברור שעזרא מתנצל על הוספה מסוימת שכתב בכך שכבר ניקד מעליה ואם כן מוכח שהניקוד הינו מחיקה.

עתה נצטרך להסביר כמה בעיות חדשות שמעלה מקור זה, מעשהו של עזרא אינו מובן שבפשטות הוסיף וכתב משלו בנוסח התורה ועדיין צריך להסביר את תמיהתו של התשב"ץ מה משמעות מחיקת מלים בתורה. לשם פתרונן של בעיות אלו נביא מספר בעיות נוספות שאנו מוצאים וקשורות לעניננו. בעיה קדומה שרבים התחבטו בהבנת משמעותה הינה התופעה המוכרת בתנ"ך של קרי וכתיב מלה הנקראת בצורה אחת ונכתבת בצורה אחרת.

בעיה אחרת הינה סיפורו של הירושלמי (תענית פ"ד ה"ב) המספר שנמצאו בעזרה שלושה ס"ת שלא תאמו זה את זה וכל אחד מהם היה שונה מחביריו במקום אחר ולבסוף הוכרע בכל אחד משלושת המקומות כשני ספרים נגד השלישי ובספר החדש שנכתב היה נוסח שלא תאם אף לאחד הספרים הקודמים. בעיה שלישית מובאת על ידי רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס (שבת נ"ה:) שלעתים מסורות הגמרא לפסוקים שונות מאלו שבידינו. ולבסוף נזכיר את השינוי בגירסאות המשנה שכאשר מדברים על ספר התורה המדויק ביותר שהיה במקדש יש מקומות שהוא נקרא "ספר העזרה" ויש מקומות שהוא נקרא "ספר עזרא" (מו"ק פ"ג מ"ד, כלים פט"ו מ"ו). כתוצאה ממקורות אלו טענו חלק מהמפרשים (הערוך בערך "עטר", מסורת ס"ג למקרא, ספר המסילות) שבתקופתו של עזרא הסופר נוצר מצב בעיתי בעם עקב פעילותם של השומרונים ועקב ריבוי נוסחאות ואי דיוקים בספרי התורה שהיו מצויים בקרב העם. לשינוי המצב הזה פעל עזרא הסופר שרבות מפעולותיו היו לשמירת נוסח התורה, כפי שמעיד עליו שמו ושם חכמי תקופתו הסופר - הסופרים שבא על ידי אחת מדרכיהם לשמירת הדיוק - ספירת האותיות והמלים שבתורה (קידושין ל'.). כאשר באו לקבוע מהו הנוסח המקודש של התורה מצאו שאף בקרב הספרים המדויקים ביותר שבעזרה ישנם שינויי גרסאות ולא הצליחו לודא מהו הספר המדויק ביותר, עקב כך פנו להלכה אשר מורה לנו כיצד להתנהג בכל המקרים של הסתפקות כלשהי בין במשפט ובין במקומות אחרים - "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג ב') וזאת למרות שדרך זו אינה מבטיחה צדק מוחלט במשפט או את הנוסחא המקורית של הספר, כאן הקביעה הינה פשוט - "גזירת הכתוב" ולכן הנוסח שנתקבל בסוף למרות שיתכן שאינו המקורי הוא לבדו הינו הנוסח שיהא מקודש לדור הבא (עדיין בהקדמת הרמ"ה לספרו מסורת סייג לתורה).

להסבר זה רצו לצרף חלק מהפרשנים (מסורת סייג למקרא וכן בית מקרא ט"ו) את הדעות הסוברות שהכתב האשורי ניתן או הוחזר על ידי עזרא (סנהדרין כ"א:, ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, תוספתא סנהדרין פ"ד ה"ה) ובכך הם סוברים רצה עזרא לדחות את הנוסחים האחרים מידי העם ולקבוע את הנוסח המקודש לכולם. לשם הסברת סמכותו לביצוע דבר כזה מביאים פרשנים אלה את הדעה בגמרא שאחד משלושת הנביאים שהיו עם עזרא התנבא לצורך זה (זבחים ס"ב.) ועל ידי כך יש רשות לעשית המעשה הזה (בספר מכמני עוזיאל דוחה הרב עוזיאל דעה זו מפני שתקנה כזו רק מזיקה בכך שהיא מראה שכאילו אנו הם המשנים מצורת הכתיבה המקורית, אבל יתכן שיצירת טענה זו היתה משנית מול הצורך הדחוף ליצור קרע חזק ופירוד מיידי בין הכותים והעם היהודי). בדרך זו יובנו שינויי הגרסאות בין "ספר העזרה" ו"ספר עזרא", שניהם מתייחסים לאותו ספר שהיה מדויק ביותר כתוצאה מפעולתו של עזרא ושכן בעזרה.

הפתרון בשיטת ה"רוב" אינו פותר את כל בעיות השינויים משום שעדיין ישנם מקומות שלא נוכל להכריע בגלל שיהיו מחצה על מחצה, אמנם הרד"ק סובר שכך באמת נוצרו הקרי והכתיב (הקדמתו לספר יהושוע) אך למעשה הסבר זה אינו פותר את כל הבעיות. הרב ברויאר הסביר זאת בדרך ברורה יותר שבמקומות אלו היתה הסתפקות והוכרע כדעת הרוב (כתיב) ודרך הקרי הינה נוסחאות שהיו במיעוט ונידחו מהכתב אך השתמרו בצואת הקריאה ששם אין הכרעה על-פי רוב אלא על-פי מה שכל אחד לומד מרבותיו (דעות מ"ז / תשל"ח). ועתה נותרנו שוב עם השאלה כיצד נפתרו המקומות שהיו מחצה על מחצה לשם כך ברצוני להביא נסיון להסבר והוא שבמקומות אלו השתמשו כנראה בנקודות כפי שהיה מקובל בתקופתם ואף אחר-כך, שהנקודה מסמנת מחיקה, וזאת על ידי כך שכתבו את הגירסא המלאה יותר וניקדו חלק מהאותיות כך שמהאותיות שלא נוקדו התקבלה הגירסא השניה. לדוגמא בפסוק הראשון: "ישפוט ה' ביני וביניך" [נקודה מעל ה'י'] (בראשית ט"ז ה'). גירסא אחת היתה כלפנינו בעוד בשניה היה כתוב "ובינך" בלא יו"ד וממילא בפסוק שבידינו כיום עומד הנוסח הנכון. אם המקור הראשון הוא הנכון מה טוב ואם לא, תמחק הנקודה את היו"ד ויוותר בידינו המקור השני שהוא הנכון. ובדרך זו נפתרו אף שאר המקומות וננסה לשחזרם על-פי זאת:

2. "ויאמרו אליו איה שרה" (בראשית י"ח ט') במקום זה ישנן שתי גרסאות בקשר לצורת הניקוד בה הפסוק מנוקד וכנראה פירושנו הולך לפי ניקוד זה: "ויאמרו אליו" (צורת ניקוד זו מופיעה במסכת סופרים שבהוצאת ד"ר מיכאל היגער ובצורה הנפוצה יותר נעסוק לקמן) ואז תהיה הגירסא החזרה - ויאמר לו - והאומר הוא כנראה הגדול שבמלאכים (עיין בפס' ג' פירוש ראשון ברש"י).

3. "ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית י"ט ל"ג) והגירסא החסרה - ובקמה (כמו שמופיע חסר בפסוק ל"ה).

4. "ויפל על צואריו וישקהו ויבכו" (בראשית ל"ג ד') והגירסא החסרה - ויפל על צואריו ויבכו (ומענין שבתרגום השבעים חסרה מילת "וישקהו").

5. "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (בראשית ל"ז י"ב) ובגירסא החסרה - וילכו אחיו לרעות צאן אביהם בשכם - בלי המילה "את" וכמו "להשקות צאן אביהן" (שמות ב' ט"ז).

6. "אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ג' ל"ט) ובגירסא החסרה - אשר פקד משה (בציווי שם גם כן משה מצווה לבדו).

7. "איש איש כי יהיה טמא או בדרך רחקה" (במדבר ט' י') - והגירסא החסרה - או בדרך רחק - ופירושו שהאדם היה רחוק בדרך.

8. "עד נפח אשר עד מידבא" (במדבר כ"א ח') והגירסא החסרה - עד נפח אש עד מידבא (במשמעות צורה זו נעסוק בהמשך).

9. "ועשרון עשרון" (במדבר כ"ט ט"ו) והגירסא החסרה - ועשרן עשרון - מילת עשרון נמצאת בתורה גם מלאה וגם חסרה.

10. "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ"ט כ"ח) בפסוק זה כנראה היו הנקודות צריכות להכתב על המלים "לה' אלקינו" ואז הגירסא החסרה היתה - הנסתרות והנגלות לנו ולבנינו עד עולם - אלא מכיון שהניקוד הינו סוג של מחיקה אין זה מכובד לנקד את שם ה' ולכן נכתבו הנקודות על מלים אחרות באותו פסוק ובמספר אותיותיהם של המילים שהיו צריכות להמחק ולכן אין הניקוד מתאים למלים שעליהן הוא נמצא והוא מסתיים באמצע מילת "עד" (עיין תוספות ד"ה "מלמד" בסנהדרין מ"ג:)

להסבר זה ולדומים לו קמה התנגדות חריפה שמטיב לבטאה המהר"ל בשיא חומרתה (תפארת ישראל פרק ס"ו):

"אין לומר בתורת ה' שום תיקון כלל ואין בו שינוי כי דברי אלקים חיים אין בו תוספת וגרעון כלל ולא שינוי לא בתיבה ולא באותיות ולא בנקודות רק הכל נמסר הלכה למשה מסיני לא כמו קצת... יש אמרו כי טעם הקרי והכתיב כי עזרא מצא בלבול הספרים בזה כתוב כך ובזה כתוב כך... וכן הנקודה שבתורה אותן האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה והנה הם פוגמים בכבוד התורה שהיה לתורה תקון..."

שותפים אחרים היו לדעה זו וביניהם גם בעל ספר העיקרים (מאמר ג' סימן כ"ב) אולם לא ברור כיצד יסבירו את ספור מעשהו של עזרא באבות דרבי נתן ועל כך מעיר מנגד בעל ספר המסילות (מסלת כל בני חלוף סימן מ"ה):

"ולא אדע איזה חילול כבוד סופרים או איה הפגם כל שהוא בקדושת תורתנו התמימה אם נאמר כי עזרא בהיותו ראש לעדת הסופרים שנתנו ליבם לספור אותיות שבתורה ולעשות סייג במסורותיהם לדורות עולמים מצא במקומות אחדים אלה, עשרה במספר, ספרים משונים אשר לא ידע להכריע איזה יכשר לבחור בו ולהעמידו על טהרתו..."

לדעה זו שמקור הנקודות במעזה עזרא וכדברי אבות דרבי נתן שותפים אף הט"ז (יו"ד רע"ד ס"ח), ספר המסורה "אכלה ואכלה" ואחרים.

במדרשים אנו מוצאים לימודים שונים מהנקודות דבר שתואם את הדעה שמקור הנקודות מסיני, אמנם נמצאו גם תנאים שסברו שאין לדרוש את הנקודות כמו ר' מאיר (מנחות פ"ז:) וישנם גם פרשנים שהלכו בדרכם כמו האבן עזרא שכתב "הדרש על נקודות "וישקהו" טוב הוא לעתיקי משדים" אך רבים סברו שזו משמעותם של הנקודות וזהו תפקידם חלק מהמדרשים דורשים את הנקודות ללא שום עקביות אלא רק כהסבת תשומת הלב למקום זה לשם דרישתו אך לעומת זאת אנו ננסה להראות שקיימים מדרשים הדורשים בעקביות את הנקודות על-פי ההבנה שהנקודה הינה מחיקה כפי שהיה בזמנם אלא שכאן לא תהא זו מחיקה בדרך הסרה והעברה כדלעיל אלא לשם יצירת משמעות נוספת על משמעות הפשט הכתוב.

באיזו דרך נדרשות הנקודות? "אמר ר"ש בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא כתב מרובה על הנקודה (כתב בינם האותיות שאינם מנוקדות ונקודה הכוונה לאותיות המנוקדות) אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה" (בראשית רבה פמ"ח ט"ו) על-פי עקרון זה מתחלקים הפסוקים לשתי קבוצות בחמישה מקומות הכתב רבה והם לפי סדר הופעתם בתורה אלה 1,3,7,8,9 ובחמישה מקומות הנקודה רבה 2,4,5,6,10. נפנה עתה לראות כיצד מנצלים המדרשים את הנקודה כמחיקה לשם דרשה.

1. דברי שרה לאברהם בקשר להגר - "ישפוט ה' ביני וביניך" (בראשית ט"ז ה') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן (פל"ד ד'): מלמד שלא אמרה לו אלא על הגר, ומסביר מקרא סופרים (על מסכת סופרים פ"ו) את הדרשה: "ניקוד היו"ד כאילו אינו (היו"ד) ונקרא התיבה "ובינךְ", לנקבה נוכחת, כלומה הנקודה באה להסב את המילה על ידי מחיקת היו"ד היתירה (עיין רש"י כאן) ועל ידי כך נדע שהשדברים שאמרה לאברהם היו למעשה להגר.

3. מעשה בנות לוט - "ותבא הבכירה ... ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית י"ט ל"ג) ודרשו חז"ל במסכת נזיר (כ"ג.): "לומר שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע" ומסביר תוספות: "לומר לך דהרי הוא כמאן דליתיה (מילת "ובקומה" דבקומה ידע" על פירוש זה מתעוררות שתי תמיהות האחת איך יתכן לדרוש את הנקודה באופן שתסתור את הפשט, בפסוק נאמר לא ידע והדרשה אומרת שידע, ותמיה שניה מה מכריחנו למחוק את כל המילה ולא אות אחת בלבד שהיא המנוקדת.

נראה לי שאפשר להסביר זאת על ידי הסתכלות בצורת הכתיבה לאחר מכן באותו מעשה עם הצעירה. שם לכאורה נכתב אותו דבר "ולא ידע בשכבה ובקמה" (בראשית י"ט ל"ה) אך אם נסתכל היטב נבחין שכאן נכתבה מילת "ובקמה" - חסרה ללא ו"ו. כאן לדעתי טמון המפתח לבעיה, ניתן להסביר שישנן שתמי משמעויות למילת קימה בפרשה, אחת ממעשה הביאה עצמו ואז מופיעה המילה בכתיב מלא "ובקומה" והשניה ממעשה השכיבה לידו ואז מופיעה המילה בכתיב חסר "ובקמה" עתה תהיה משמעות המעשה אצל הבכירה שאביה הרגיש בקומה מלידו אך לא במה שעשתה עמו (ובקומה מלא) ועל מה שהרגיש היה צריך לחשוד ולהזהר בלילה הבא (כדברי הגמרא) אלא שפשע ולא נזהר ובלילה השני כשהיתה עמו בתו הצעירה אף בשכיבתה לידו לא הרגיש כיון שהיתה צנועה יותר מאחותה (עיין פירוש ר' חיים פלטיאל), והנקודה מורה לנו על מילת "ובקמה" החסרה שבמקומה באה "ובקומה" מלאה ואנו צריכים לדרוש זאת ונאמר בקומה מלא לא להרגיש אבל בקמה חסר הרגיש.

7. האנשים המתחייבים בפסח שני - "איש איש כי יהיה טמא ... או בדרך רחקה" (במדבר ט' י') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "שלא היתיתה דרך רחוקה אלא מן אסקופת עזרה ולחוץ" וההסבר לכך מובא בתרגום ירושלמי: "או סגיר דמרחק באורח עלמא בקריות ליליא והוה בר מן סקיף משכנא" כלומר לא ריחוק מקום אלא שוב ריחוק טומאה אלא שהיא שונה מהטומאה שבתחילת הפסוק ואופן הדרשה כפי שמסביר הירושלמי (פסחים פ"ט ה"ב): איש רחוק ואין דרך רחוקה" כלומר הה"א נמחקה ונשאר רחוק (בכתיב חסר) כשהוא מוסב על האדם. פירוש זה מביא רש"י על הפסוק אך הרמב"ן מתנגד להסבר זה כיון שהוא אליבא דתנא שנדחה ולא נפסק כמותו ולכן הוא מסביר בשיטת ר' עקיבא שדרך רחוקה הינה חוץ לט"ו מיל שאז אינו יכול להגיע בזמן למקדש והנקודה מציינת שהדרך נקראת רחוקה דוקא לענין הפסח שהרי מרחק זה אינו מוגדר כדרך רחוקה בהגדרות מרחקים ודרכים שבהם ט"ו מיל הם אפילו קרוב (ע"פ הרב חיים דב שעוועל על הרמב"ן), ואם כן יתכן שאף הוא סובר את הסבר הירושלמי שהרי אין הדרך רחוקה אלא שהאדם רחוק בדרך.

8. ספור מלחמות האמורי - "ונירם אבד חשבון עד דיבן ונשים עד נפח אשר עד מידבא" (במדבר כ"א ל') ודרשו חז"ל במדרש רבה (במדבר פ"ג סי"ג): "שלא החריבו האומות אלא המדינות" ומפרש זאת בנין יהושוע: "נמצא ישר 'אש' (ממלת 'אשר'( כי שרפה באש" ובספר המסילות מפרש בדרך דומה (מסלת בני חלוף מה') - "ונשים" השי"ן דגושה ומשמעותה וננשים מלשון נשיפה ובהמשך יהא הניקוד כך: עד נֻפַּח אש עד מידבא - כלומר ששרפו את כל הערים עד מידבר כמו שראינו במדרש לעיל. פירוש דומה מופיע בתרגום השבעים במקום: "ונשיהם עוד נפחו אש על מואב".

9. קרבן חג הסוכות - "ועשרון עשרון לכבש" (במדבר כ"ט ט"ו) על פסוק זה קיימים שני מדרשים הלומדים אופן עשיית כלי המידה של העשון במקדש אך מאף אחד לא נראה בברור שהו"ו היא המשנה את המשמעות ולא מצאתי מי שדיבר על ההבדל בין "עשרון" ו"עשרן".

עתה נפנה לקבוצה השניה בה נדרשות האותיות הנמחקות:

2. דברי שלושת המלאכים לאברהם - "ויאמרו אליו איה שרה" (ברשאית י"ח ט' וכאן צורת הניקוד השניה של פסוק זה והיא בדרך כלל המצויה בספרים) ודרשוהו חז"ל במדרש שכל טוב: "אברהם לאחר הסעודה היה עומד אחר המלאך שנאמר "והוא אחריו" והם שאלו עליו ועל שרה... איו אברהם וחזרו ואמרו איה שרה אשתך לפיך נקוד על "אליו" לדרוש את הנקודה" כלומר כאילו נכתב ויאמרו איו, אליו איה שרה. בצורה דומה נדרש הפסוק גם במדרש רבה: "כשם שאמרו איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם". על דרשות אלו הקשו שבעצם לא היה צורך בניקוד שלוש אותיות שהרי אפשר היה להסתפק בניקוד הלמ"ד ואחר שהיתה נמחקת היינו מגיעים למילת "איו" קושיא זו מיישב הנמוקי יוסף (על הרי"ף ב"מ פ"ז) בכך שאם היה נקוד רק על הלמד היינו לומדים שכך היה המעשה והיינו חושבים ששאלתם נבעה מחוסר ידיעה היכן הוא עתה בשינוי צורת הניקוד הרגילה למדנו ששאלו אף-על-פי שידעו ורק משום דרך ארץ, שדרך ארץ לשאול בשלום אכסניא של בעל הבית כלומר בשלום אשתו (כאן שולבו שתי דרשות נוספות האחת מאבות דרבי נתן ששאלו על אף שידעו והשניה מהגמרא ששאלו משום דרך ארץ).

4. פגישת עשו ויעקב - "וירץ עשו ... וישקהו" (בראשית ל"ג ד') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "מלמד שלא נשקו באמת" ומפרש זאת בנין יהושוע: "כאילו לא הייתה שום נשיקה" כלומר נשיקתו של עשו הייתה ללא משמעותה הרגילה של נשיקה ומשום כוונה אחרת כמו שמוצאים בדברי חז"ל במדרש רבה שלא בא אלא לנשכו ונעשה שיש.

5. בני יעק לפני מכירת יוסף - "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (בראשית ל"ז י"ב) ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "מלמד שלא לרעות הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות" ומפרש בנין יהושוע: "ופירוש הקרא וילכו אחיו לרעות - וצאן אביהם היה בשכם" כלומר המדרש מוחק את המילה "את" ודורשה שבעצם הלכו עם הצאן אבל לא לרעות את הצאן אלא את עצמם.

6. מנין בני לוי - "כל פקודי... אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ג' ל"ט) ודרשו חז"ל במדרש לקח טוב: "לפי שהדיבור בתחילת הפרשה למשה לבדו ואהרן נצטרף עימו אחרי כן" כלומר מטרת הניקוד היתה למחוק את אהרן, שלא נצטוה בדבר, ולדורשו שמנה עם משה למרות שלא נצטוה, או שנאמר בדרך אחרת שלא השתתף במנית כל הלויים אלא הצטרך לעשרת משה באמצע.

10. כריתת הברית עם בני ישראל - "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כ"ט כ"ח) ודרשו חז"ל במדרש רבה: "אמר להם עשיתם גלויים אף אני אודיע לכם את הנסתרות" ומפרש מהרז"ו: "אם למדתם וקיימתם מצוות הגלויות אני אודיע לכם נסתרות - סודות אלהיות" ובדרך אחרת בפירוש זית רענן - "אם עשיתם משפט באותן שעשו עבירות בגלוי אף אני אודיע לכם הנסתרות (כמו בחטא עכן)" מסביר הרד"צ הופמן שלפי שני הפרושים מוסבות הנקודות בעצם על המלים "לה' אלקינו" והכוונה שיש אפשרות שיזכו ישראל שהנסתרות - והנגלות לנו ולבנינו וכאילו שתי המלים נמחקות, ובאמת מנין הנקודות תואם את מנין אותיות שתי המלים דבר שלא יושב קודם לכן, ומילת "עד" נוקדה רק בחציה, וכך מפרשים גם את הגמרא בסנהדרין (מ"ג:) שם נדרשת משמעות הנקודות בדרך שונה ר' יהודה סובר שעד מעבר הירדן נענשו רק על עבירות גלויות ואחר כך נענשו גם על הנסתרות כמעשה עכן ומסביר רש"י: "ובאת הנקודה לדרוש דאין מדה זו נוהגת לפוטרנו מן הנסתרות אלא עד שעברו את הירדן, והיה לו לנקוד את הנקודה הזו על "לה' אלוקינו" ללמד שלא היה עד עולם הן לה' אלקינו, אבל לאו אורח ארעא לנקוד את השם" ולפי הסברנו מובנים דברי רש"י, שלאו אורח ארעא הוא, שהרי מחיקת שם ה' ממש הינה איסור לכן כאן שאין זו מחיקה ממש לא יהא בדבר איסור אבל אינו דרך ארץ. תוספות מוסיף בקשר לניקוד העי"ן: "העי"ן שב"עד" נקוד כדי לנקד י"א אותיות כנגד י"א אותיות שבשם לאשמועינן שהנקודה ראויה להיות על השם למעט... אלא שאין דרך".

ר' נחמיה סובר אחרת מר' יהודה שעד מעבר הירדן אף על הגלויים לא נענשו, ועליהם בלבד נענשו אחר מעבר הירדן, ומעשה עכן נחשב לגלוי מפני שבני ביתו ידעו בדבר. מרש"י כאן משמע שאין הוא מסב את הנקודות על השם כדלעיל, אבל תוספות ממשיכים בשיטה הקודמת: "ולכך ניקדה י"א אותיות של השם לומר לך שאף הנגלות לה'" וכנראה שאינם סוברים כאן שהנקודה ממעטת. ר' תם לעומת זאת מסביר בדומה לרש"י שהנקודות ממעטות את "לנו ולבנינו" ומתקבל - הנסתרות לה' אלקינו והנגלות, והכוונה לפני מעבר הירדן, שלא נענשו כלל אלא שהם נדחקים בהסבר ניקוד חצי של מילת "עד".

להסבר ריבוי הנקודה על הכתב בפסוק זה יתכנו כמה דברים האחת שבכך נרמז שהניקוד אינו במקומו ויש לחפש י"א אותיות הצריכות לינקד או שבכך נרמז שהמשמעות הינה נכונה בתנאי מסוים או בזמן מסוים בהתאם לפירושים השונים (מעבר הירדן, קיום מצוות) עם זאת יתכן, באמת, שבפסוק זה הכתב רב על הנקודה ויש לדרוש את הנקודה כמחיקה בלבד משום שכאן אין הניקוד בחלק ממילה אלא בחלק מפסוק (שתי מלים וחצי) ואז באמת שייך פסוק זה לקבוצה הראשונה בה הכתב רבה על הנקודה.

לסיכום, מצאו שתקנת רבינו מימון הסתמכה על עיקרון שהיה מקובל אז שהניקוד הוי מחיקה, ולאחר מכן הראנו שאף בעשרת המקומות הנקודים בתורה ישנו קשה למחיקה אם משום שזו דרך לפתרון בעיות שוני בגרסאות הספרים, ואם משום שהם מוסיפים הסבר דרשני למשמעות הפסוקים ואם אין זו דרכם של הנקודות יכולים אנו רק לומר כעזרא, אנו עשינו מה שביכולתנו וכשיבוא אליהו יודיענו האמת.

לפרשת לך לך - ״וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״

 ״וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ (בראשית ט״ו:י״א)

 נראה פשוט:

and the eagle descended upon the carcasses, and abram return them

וכך אמנם אונקלוס מתרגם:

 ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וַאֲתֵיב יָתְהוֹן אַבְרָם״ 

מכאן שאונקלוס מבין שהמילה ״וישב״ היא ״השיב״ ,שורש ש.ו.ב.  והמילה ״אותם״ קשורה לפגרים. כוונתו ״השיב את הפגרים”. 

 אלא שיש כאן בעיה. המילה ״וַיַּשֵּׁב״ מנוקדת בדגש באות שין. משמע שהשורש הוא ״נ.ש.ב.” ולא ״ש.ו.ב.״ 

 ואכן כך מפרש רש״י: ״וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.)״.

וגם האבן עזרא: ״וישב. בדגשות השי''ן תחת הנו''ן המובלע. כמו יגרש וישלח מהפגרים״

שניהם מפרשים לפי ״וישב״ משורש ״נ.ש.ב.״

אלא שגם בפירושם של רש״י ושל האבן עזרא מתעוררת בעיה, כי אם ״וַיַּשֵּׁב״ זה ״הפריח״ או ״גירש״, אזי זה מתייחס לעייט, כמובן. ואם כך, צריך היה לכתוב ״וַיַּשֵּׁב אֹותו״  - את העיט. ולא ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם״.

בעיה זו לא נעלמה מעיני ראב״ע ולכן הוא מוסיף ״או השיב הפגרים להבריח העיט״

איך ניתן לפתור את הבעיה של ״אותם״?  כנראה שהמילה ״עיט״ בפסוק היא לא עיט אחד, אלא עיטים. ״עיט״ הוא ״לשון יחיד על רבים”.  והראיה, שבפסוק הקודם כאשר כתוב ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר.״ הצפור״ הכוונה לשני העופות - התור והגוזל. וכך אכן כותב האבן עזרא ״הצפור לא בתר — התור והגוזל, כי "צפור" שם כלל״. אם כך, באותו לשון, כאשר כתוב ״העיט״ הכוונה לרבים, ״עיטים״.

לפעמים התורה משתמשת בלשון יחיד על רבים. לדוגמה:

 ״וַֽיְהִי-לִי֙ שׁוֹר וַֽחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ ״ (בראשית ל״ב: ו’). 

אונקלוס: וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ

 או:

ותעל הצפרדע ותכס את וגו' 

תני, רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה והיא השריצה ומלאה את ארץ מצרים. 

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות! 

צפרדע אחת היתה ושרקה להן ובאו. (סנהדרין ס״ז:ב’)

״ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים״(שמות ח’ ב’)

וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ עַל מַיָא דְמִצְרָאֵי וּסְלֵיקַת עֻרְדְעָנַיָא וַחֲפַת יָת אַרְעָא דְמִצְרָיִם (אונקלוס)

 וַיֹּ֣אמֶר יְהוָֹה֘ אֶל-מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת-יָֽדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַ֨ל-הַנְּהָרֹ֔ת עַל-הַיְאֹרִ֖ים וְעַל-הָֽאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת-הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (שמות ח’:א’)

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת יְדָךְ בְּחֻטְּרָךְ עַל נַהֲרַיָא עַל אֲרִיתַּיָא וְעַל אַגְמַיָא וְאַסֵיק יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם (אונקלוס)

אונקלוס מתרגם את ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר״ - ״וְיָת עוֹפָא לָא פַּלִיג״

כאשר להבנתינו ״צפור״ זה רבים - התור והגוזל.

בפסוק הבא ״וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל-הַפְּגָרִ֑ים״

אונקלוס מתרגם ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא״

מכאן, כמו שהבננו שבפסוק י’ ״עופא״ הוא רבים, התור והגוזל, כך ניתן להבין שבפסוק י״א ״וּנְחַת עוֹפָא״, ״עופא״ הוא רבים - עיטים, ולא עיט אחד.

אם כך ברור עכשיו שהמשפט ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ - ״אותם״ מתייחס לעיטים. אברהם הפריח את העיטים, השיב עליהם רוח וסילקם, (מעין ״קיש קיש״ שעושים לחתול). 

לפני זמן לא רב קראתי  מאמר של פרופסור יוחנן ברויאר, מהחוג ללשון עברית של האוניברסיטה העברית, בנו של הרב פרפסור מרדכי ברויאר. שם המאמר הוא ״מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים”.

במאמר זה הוא טוען שיש שלושה יסודות עליהם עומדת המסורה: הכתיב הניקוד, והטעמים. לפעמים יש מחלוקת בינהם. הניקוד אומר משהו אחד, אבל הטעמים אחרת. פניתי אליו בשאלה האם ייתכן שבפסוק זה יש מחלוקת בין הכתיב לבין הניקוד. ז״א, לפי הכתיב נראה שאברהם השיב את הפגרים, אבל לפי הניקוד אברהם גירש את העיט.  מתשובתו נראה לי שהפירוש שלי מצא חן בעיניו.

זה המקום לציין שישנה עוד גרסה של תרגום אונקלוס. לפי גרסה זאת התרגום הוא: ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם״

בגרסה זו המלה ״וַיַּשֵּׁב״ מתורגמת ל״וְאַפְרַח״ (ולא ״וַאֲתֵיב״) שבעברית זה נשב, שורש נ.ש.ב. , וזה כמובן מתיישב עם מה שכתבתי לעיל.