Wednesday, January 5, 2022

מטעמי המקרא: מאיילא

 



המאיילא הוא טעם משרת. צורתו כצורת הטפחא, והוא מופיע במקרא בששה עשר מקומות. מהם אחד עשר בתיבת האתנחתא, וחמישה בתיבת הסילוק.

1. "לָא֖וֹפַנִּ֑ים לָהֶ֛ם קוֹרָ֥א הַגַּלְגַּ֖ל בְּאָזְנָֽי:" (יחזקאל י:יג)

2. "וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽה֔' בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:" (במדבר כח:כו)

3.  "הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־ה֔' הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֽוֹא־נָב֥וֹא ע֖וֹד אֵלֶֽיךָ:" (ירמיהו ב:לא)

4. "וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:" (בראשית ח:יח)

5. "וּבָ֖אתָ־שָּׁ֑מָּה וּרְאֵה־שָׁ֠ם יֵה֨וּא בֶן־יְהוֹשָׁפָ֜ט בֶּן־נִמְשִׁ֗י וּבָ֙אתָ֙ וַהֲקֵֽמֹתוֹ֙ מִתּ֣וֹךְ אֶחָ֔יו וְהֵבֵיאתָ֥ אֹת֖וֹ חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר:" (מלכים ט:ב)

6. "קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁל֖וֹם וָאָֽיִן:" (יחזקאל ז:כה)

7. "וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כָּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כָּל־תּוֹעֲבוֹתֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה:" (יחזקאל יא:יח)

8. "וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּֽי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ:" (רות א:י)

9. "עָפְיֵ֤הּ שַׁפִּיר֙ וְאִנְבֵּ֣הּ שַׂגִּ֔יא וּמָז֨וֹן לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ תְּחֹת֜וֹהִי תַּטְלֵ֣ל׀ חֵיוַ֣ת בָּרָ֗א וּבְעַנְפ֙וֹהִי֙ יְדֻרָון֙ יְדוּרָן֙ צִפֲּרֵ֣י שְׁמַיָּ֔א וּמִנֵּ֖הּ יִתְּזִ֥ין כָּל־בִּשְׂרָֽא:" (דניאל ד:ט)

10. "וְעָפְיֵ֤הּ שַׁפִּיר֙ וְאִנְבֵּ֣הּ שַׂגִּ֔יא וּמָז֨וֹן לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ תְּחֹת֗וֹהִי תְּדוּר֙ חֵיוַ֣ת בָּרָ֔א וּבְעַנְפ֕וֹהִי יִשְׁכְּנָ֖ן צִפֲּרֵ֥י שְׁמַיָּֽא:" (דניאל ד:יח)

11.  "וַיֵּשְׁב֖וּ־בָ֑הּ וַיִּבְנ֨וּ לְךָ֧ ׀ בָּ֛הּ מִקְדָּ֖שׁ לְשִׁמְךָ֥ לֵאמֹֽר:" (דברי הימים ב כ:ח)

12. "לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ:" (ויקרא כא:ד)

13. "מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַה֖' תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם: (במדבר טו:כא)

14. "וְחָלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ בְּעָרָ֔יו וְכִלְּתָ֥ה בַדָּ֖יו וְאָכָ֑לָה מִֽמֹּעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם:" (הושע יא:ו)

15. "וּמִשְׁפְּחוֹת֙ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים הַיִּתְרִי֙ וְהַפּוּתִ֔י וְהַשֻּׁמָתִ֖י וְהַמִּשְׁרָעִ֑י מֵאֵ֗לֶּה יָֽצְאוּ֙ הַצָּ֣רְעָתִ֔י וְהָאֶשְׁתָּ֖אֻֽלִֽי:" (דברי הימים א' ב:נג) 

16. "וְחִכִּ֙יתִי֙ לַה֔' הַמַּסְתִּ֥יר פָּנָ֖יו מִבֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְקִוֵּ֖יתִי־לֽוֹ:" (ישעיהו ח:יז)


מצד אחד ניגונו כניגון הטיפחא, וכן גם צורתו 
(וידוע הביטוי הלועזי: if it looks like a duck and sounds like a duck, it is a duck).
אם כך, האין זה טיפחא?

כמו כן, המלך האחרון שלפני אס"פ (אתנחתא או סוף פסוק) הוא זקף קטון, בעוד שבכל מקרה אחר, הטיפחא הוא המלך האחרון שלפני אס"פ. 
וגם, מלך לפני טפחא הוא זקף קטון.
מהאמור לעיל, כביכול הטעם הוא בעצם טפחא.

אולם מצד שני - לא מצאנו בשום מקום מפסיק הבא בתיבתו של מפסיק אחר.
אותיות בג"ד כפ"ת רפות אחריה - "קְפָ֖דָה־בָ֑א", "לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ".
הטעם נסוג אחר -  "קְפָ֖דָה־בָ֑א",  "וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ", ואחרים
מופיע דחיק - "וּבָ֖אתָ־שָּׁ֑מָּה", "וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ"
כל הנ"ל מופיע רק במשרת.
וכן לא מצאנו קדמא לפני טיפחא, ואילו כאן קיימים שני מקרים כאלה: "וּמָז֨וֹן לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ"

יש לציין שתיבת "וּבָ֖אתָ־שָׁ֑מָּה" מופיעה בכתר ארם צובא כתיבה מוקפת, אך קיימים דפוסים ששם מופיעה כשתי תיבות (ללא מקף).  באותם מקומות ודאי הטעם טיפחא ולא מאילא.

ראינו שבשמונה מקומות מתוך אחד עשר מקרי המאילא, התיבות מוקפות.
ונשאלת השאלה: האם במקומות אלה כמו "ובאת שמה" ההקפה באה מאוחר יותר, או בנוסח אחר, ולכן הטיפחא הפכה למאילא?

וויליאם וויקס (חוקר טעמים במאה ה-19) בספרו על טעמי המקרא, ממקם את המאילא ברשימת המשרתים, אך בסוגרים. כנראה מתוך הסתייגות מסויימת .
הסתיגותו ניכרת גם ממה שכתב בהערות השוליים: "למעשה היא (המאיילא) אינה שייכת לרשימת המשרתים, אך כללתי אותה שם כיון שהרבנים (כוונתו לחוקרים והכותבים היהודים) כתבו על טעם זה (כנראה כוונתו שכתבו שהטעם הוא משרת), ואפילו המסורה כללה את הטעם הזה עם המשרתים."
ובמקום אחר כתב: "מאילא, נטויה, דחויה - שמות שניתנו לטיפחא כאשר היא בתיבה אחת יחד עם אתנחתא או סילוק (סו"פ)."

לעומתו, הרב ברויאר שביסס חלק ניכר מספרו על ספרו של וויליאם וויקס רואה את הטיפחא ומהאיילא כשני טעמים נפרדים, האחד מפסיק, והשני משרת.  וכך גם כל חוקרי המקרא.