בין מנחה למעריב הרב נתן דבר תורה קטן, ופתח בסיפור משעשע. יהודי מארה״ב שחשב להגיע לארץ ישראל לתקופת החגים שאל את הרב איך עליו לחגוג את ראש השנה. יום אחד או יומיים? חלק מהמתפללים צחקו, וחלקם לא. לאלה שצחקו היה ברור שאין כאן שאלה, הרי ראש השנה, שלא כשאר החגים, נחוג בארץ יומיים. היו כאלה שלא צחקו. ייתכן שלחלקם התשובה לא היתה ידועה. יומיים? או רק יום אחד? האם תמיד חגגו בארץ יומיים?
על פי ספרו של הרב שלמה יוסף זוין בנושא קביעת יום ראש השנה חלו ארבע תקופות.
א. התקופה הראשונה היא זו שנזכרת במסכת ראש השנה דף ל עמוד ב’: ״בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום”. בתקופה זו עשו ראש השנה בירושלים לפעמים יום אחד, ולפעמים יומיים. כיצד? משנכנס ליל שלושים של אלול, ז״א מתחילת הערב שלאחר יום העשרים ותשע, וכן למחרתו ביום השלושים באלול , נהגו בו קדושת החג, מספק שמא יבואו עדים מתי שהוא ביום השלושים, ואם יקבלו את עדותם הרי שיום השלושים הוא יהיה ראש השנה, הוא יהיה האחד בתשרי. ובמקרה זה חודש אלול יהיה חודש חסר, עשרים ותשעה יום. היום שלמחרת, בירושלים הוא יהיה ב’ בתשרי, יום חול רגיל.
כיצד נהגו בו קודש?
1. איסור מלאכה: מובן על פי רש״י , שהמלאכה ביום זה היתה אסורה, מתחילת הערב.
2. שירת הלויים בתמיד של שחר: השיר שהיו הלויים שרים בעת קורבן של שחר היה שיר של חול. גם זה על פי רש״י, כיון שברוב השנים העדים אינם מופיעים לפני הקרבת תמיד של שחר, ואין יודעים אם היום יתקדש או לא, לכן שרו שיר של חול
3. קדוש ותפילה: על פי המאירי ״יש אומרים״ שכבר מבעוד ערב היו מקדשים (על הכוס) ומתפללים בשל יום טוב, והוא אינו מכריע אם כך היה או לא.
4. ברכות של מלכויות, זכרונות ושופרות ותקיעות: להבנתי על פי הרב זוין ברכו ותקעו בזמנן, שכן אין להמתין במוסף עד אחר שבע שעות ביום. נראה לפי זה שגם אם טרם הגיעו העדים, תקעו בשופרות. אולם על פי התוספות בביצה דף ה’ עמוד א, ניתן להקריב מוספין אחרי קורבן תמיד של בין ערביים, כי זוהי מצוות עשה של רבים. לפי הבנה זו ייתכן שלא תקעו בשופר אלא אחרי שקבלו את העדים. כך גם מובן לי מקריאה של המאירי דף ל״ה עמוד ב.
על פי מאמרו של ש.ח. קוק ״שני ימים של ראש השנה בארץ ישראל״ (סיני גליון כ״ה 1949) נראה שקשה לדעת מה היה הנוהג בארץ ישראל בתקופה זו.
על פי תשובה שקבלתי מר' רחמים שר שלום,
בכל המקומות יום השלושים באלול (כלומר מיום כ"ט בערב) נחשב תמיד כיום ראש השנה בו נהגו את היום כיום קודש עם כל מצוות ראש השנה בתפילות ובתקיעת שופר וכו'. אם ביום שלושים בערב ראו את המשואות הבינו כולם שלמחרת (יום ה-31 באלול) הוא יום חול (ב' בתשרי). ולפי זה באותה שנה חגגו את רה"ש יום אחד בלבד. אם לא ראו את המשואות הבינו כולם שיום ה31 באלול הוא ראש השנה (יום א' בתשרי) ותקעו שוב ביום זה. כלומר בשנה זו חגגו שני ימים ראש השנה: את ל' באלול ואת א' בתשרי.
הבעייה הייתה בבית המקדש. בדרך כלל עדי החודש הגיעו בשעות שלפני הצהרים של יום ל' כך שניתן היה לקבוע אם היום הוא יום ראש השנה. בקרבן תמיד של בוקר הלויים אולי לא שרו אם עוד לא הגיעו העדים. עד זמן מנחה בודאי הגיעו העדים ונתקבלה עדותם ואז הקריבו את קרבן מוסף של ראש השנה שזמנו אחרי חצות היום והלויים שרו בקרבן התמיד של בין הערביים.
על פי תשובתו, גם בירושלים שמרו את יום השלושים כראש השנה בספק כאילו היה זה יום ראש השנה, ונהגו בו את כל חובות ראש השנה, כולל תקיעה בשופר.
בעקבות מקרה נדיר שקרה פעם אחת שהעדים אחרו לבוא עד שעבר זמן מנחה, קבעו שיותר אין לקבל עדים אלא עד זמן המנחה ובמקרה כזה שהעדים הגיעו אחרי מנחה מסתבר שכל עבודות ראש השנה בבית המקדש נקבעו ליום המחרת (שהוא יום 31 בחודש)
נראה שברוב המקרים העדים הגיעו לפני מנחה. אולם על פי המאירי, חוץ ממקרה אחד שיתואר להלן, תמיד באו העדים לפני מנחה.
אמנם הגמרא אומרת ״בראשונה היו מקבלים עדות כל היום”, אך כנראה לפי המאירי הכוונה שהיו מוכנים לקבל את העדים כל היום.
אם העדים הגיעו בזמן ביום השלושים, הרי שיום זה הוא יום ראש השנה, והיום שלמחרת הוא יום חול. ראש השנה אם כן הוא יום אחד בלבד במקרה זה. אם הגיעו העדים ביום השלושים, אזי כבר אין צורך בעדות, שכן חודש יכול להיות עשרים ותשע יום או שלושים, ולכן אם לא הגיעו העדים בזמן, נקבע ראש השנה למחרתו. במקרה זה היו בירושלים שני ימי ראש השנה. האחד היה נשמר כקודש רק מספק, ואלו היום שלאחריו הוא ראש השנה האמיתי. הוא א’ בתשרי. יש לשים לב שכיום שני ימי ראש השנה הם א’ וב’ בתשרי, אבל בתקופה המתוארת, כאשר היום הראשון הוא מספק, שני ימי ראש השנה שם שלושים באלול וא’ בתשרי.
ישנו מקרה נוסף. היו שנים שעל פי חישובים של בית הדין לא ייתכן שתיראה הלבנה בליל השלושים (בלילה שאחרי יום עשרים ותשעה באלול) או מקרים שלבית הדין היה סיבה לעבר את חודש אלול. במקרים אלה, מובן שעדות העדים לא תתקבל. במקרה זה לא ממתינים לעדים, ואם כך כל הנושא של שמירת יום השלושים כיום קודש מספק אינו נחוץ. על פי סברתו של הרב זוין, במקרה זה ראש השנה יהיה ביום השלושים ואחד. זאת אומרת, חודש אלול יהיה מעובר. אומנם הגמרא אומרת ״מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר״ אך ייתכן שכך היה בתקופות אחרות.
מכאן שהיו שלוש אפשרויות לקביעת ראש השנה:
1. יום אחד, שהוא יום השלושים באלול. הוא יהיה האחד בתשרי
2. שני ימים, השלושים לאלול משום ספק, והשלושים ואחד בו הוא היום הנכון, ויום זה הוא יהיה אחד בתשרי
3. יום אחד, שהוא השלושים ואחד באלול, ויום זה הוא האחד בתשרי
כל האמור לעיל הוא בירושלים, אך כיון ששלוחי בית דין אינם מחללים שבת ויום טוב, בערים מחוץ לירושלים זה היה שונה.
כאן יש שתי תקופות. ״בראשונה היו מדליקים משואות״. כאשר אלול היה חודש חסר, של עשרים ותשעה יום, היו מדליקים את המשואות בלילה שאחרי יום השלושים. כאשר אלול היה מעובר, חודש של שלושים יום, אזי לא היו מדליקים משואות, וכך היו יודעים שראש השנה הוא ביום השלושים ואחד באלול. לאחר שקלקלו הכותים והתקינו שיהיו יוצאים שלוחים אזי רוב בני ארץ ישראל היו עושים אותו שני ימים מספק.
נשאלת השאלה, איך אנשי ארץ ישראל היו חוגגים את ראש השנה במקרה שהשיאו משואות בלילה שאחרי יום השלושים.
ב. התקופה השניה היא זאת המוזכרת במסכת ראש השנה דף ל’ ע״ב. ״פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלויים בשיר. התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ומעלה, נוהגים אותו היום קודש, ולמחר קודש”. זאת אומרת, מליל יום השלושים (הלילה שאחרי העשרים ותשעה באלול) היו נוהגים בו קודש, מספק שמא יגיעו העדים. אם הגיעו לפני מנחה, אזי יום זה הוא ראש השנה, וממשיכים בו בקדושה, והיום שלמחרת היו יום קודש. אם הגיעו העדים אחרי מנחה, אזי ממשיכים את יום השלושים כיום קודש, והיום שאחריו הוא ראש השנה, וממנו סופרים את ימי החודש. נמצא שבמקרה זה יש שני ימי ראש השנה, אלא, שבמקרה שלא באו העדים כלל ביום השלושים, שני הימים היו מספק, ואילו כאן, לאחר התקנה, אם הגיעו העדים אחר המנחה, הרי שיום זה הוא כבר לא ספק, אלא ראש השנה מתקנה.
ג. התקופה השלישית היא אחרי חורבן בית המקדש.
״משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום״ (ר״ה ל’ ב’). על פי רש״י, במקרה שבאו העדים לפני מנחה, ראש השנה היה יום אחר, אולם כאשר הגיעו אחרי מנחה, ראש השנה היה באותו היום, אלא שהתקנה הראשונה לא בוטלה, ולכן שמרו גם את היום השני.
ד. התקופה הרביעית היא אחרי שנת ד’ קי״ט, 359 למנינם, בה קבע רבי הלל השני את הלוח לדורות על פי חשבון, ולא על פי ראיה.
הלוח הקיים בימינו היום מבוסס כל חשבון חודש ממוצע של 29 יום, 12, שעות, 44 דקות, ושלוש ושליש שניה. התאמת השנה הירחית הממוצעת בת 354 לשנה השמשית הממוצעת של כ 365 יום מבוצעת על ידי עבור השנה, הוספת חודש בשנים 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19
(גו״ח אדז״ט). נקודת המוצא לחשבון המולד הוא מולד בהר״ד. ז״א שנת תוהו שהיא השנה הראשונה ליצירה, שחישוב מולד תשרי שלה הוא יום ב’ שעה חמישית ו204 חלקים. (החלק ההוא חלק ה 1040 של השעה).
ראש השנה אם כך, חל ביום בו לפי החישוב הוא היום בו ארע מולד. זה הכלל, אלא אם כן מתקים אחת מהסיבות לדחיה. הידועה שבהן היא ״לא אד״ו ראש - ראש השנה לא יחול לעולם בימים א’ ד’ ו ו’ , ואם המולד חל באחד מהימים האלו, ראש השנה יידחה.
כיון שחודש ממוצע הוע בערך בן 29.5 יום, הרי ששנה ממוצעת היא בת 29.5 כפול 12 שזה 254 יום. אם כך בשנה רגילה יהיה בערך חודש אחד בו 29 יום וחודש אחד בן 30 יום. למעשה הזמן בן מולד למולד הוא מעט יותר מאשר 29.5 יום, לכן יהיו מקרים ששני חודשים רצופים יהיו בני 30 יום, ואז השנה תהיה בת 256 יום. בגלל הדחיות, תהיינה גם שנים קצרות יותר, בנות 253. יום. זה בשנים פשוטות. בשנה מעוברת מוסיפים את אדר א’ תמיד 30 יום, ולכן אורכה 383, 384, 385 יום. אורך השנה פלוס או מינןס יום מושג על ידי אורכם של חודשי חשוון וכסלו. בשנה רגילה בת 254 יום (או מעוברת בת 384) יום, חודש אחד הוא בו 30 יום, הבא אחריו 29 יום, ןשןב 30 יום וכן הלאה.
בשנה בת 255 יום (או 385 במעוברת) חשוון וכסלו שניהם בני 30 יום. בשנה בת 253 יום (או 383 במעוברת) חשוון וכסלו שניהם בני 29 יום.
שאר החודשים אורכם קבוע, החל בתשרי שהוא תמיד 30 יום.
נהוג היה לחשוב שהלוח המצוי בידינו היום, כולל חוקי הדחיות והעבורים זהה ללוח שהתקין הלל השני, אך ממכתבים שנמצאו בגניזה הקהירית, ועל פי דיעות חוקרים שונים, הלוח בעצם התפתח במשך כמה מאות שנים, עד לצורתו הסופית במאה התשיעית.
לדוגמה, סבורים שבימי הלל השני היתה רק דחיה אחת. ראש השנה לא יכול היה לחול בימי ד’ ו ו’. ורק לאחר מכן נןסף גם יום א’ לדחיה זו. כמו כן, נוספו מאוחר יותר עוד שלוש דחיות. האחת היא שאם המולד חל אחרי 12 בצהרים של אותו יום, ראש השנה יידחה, וכן עוד שתי דחיות נוספות שהן קשורות לדחיה זו, ומבטיחות שהשנה לא תהיה מעל ארוכה מדי או קצרה מדי. ז״א, אורך שנה פשוטה הוא 254 יום, פלוס מינוס יום, ואורך השנה המעוברת הוא 384 פלוס מינוס יום.
כמו כן יש הסוברים שחישוב המולד לא היה כפי שהוא היום, אלא 29 יום, 12 שעות, ו44 דקות (בלי 3 שניןת ושליש).
כאשר נקבע הלוח, נראה כביכול שאין צורך בשני ימי ראש השנה בארץ ישראל, שכן מעתה אין כאן עניין לספק, כי ראש השנה נקבע על פי חישוב, וניתן לחזותו מראש. אך נראה שהיו תקופות בהן ראש השנה היה יום אחד ובתקופות אחרות יומיים. הדבר היה תלוי במחלוקת. אלה האומרים יום אחד סוברים שיש להחשיב את כל ארץ ישראל כבית הועד, ומכיון שבבית הועד בזמן שהיו מקדשים על פי ראיה, אם באו עדים ביום השלושים היה ראש השנה יום אחד בלבד. וכיון שאין צורך יותר בעדים, כי היום אנחנו יודעים את המולד על פי חישוב, ראש השנה צריך להיות יום אחד, שכן החישוב דינו כהופעת העדים.
המצדדים בשני ימים טענו שכאשר התקינו שאם לא באו העדים מן המנחה ימשיכו לשמור את היום השלושים בקדושה, וכן למחרתו. וגם אם יגיעו העדים אחר המנחה, עדיין מתקנה יהיה יום זה קודש וגם למחרתו, הרי שמתקנה יש שני ימי ראש השנה ויש להחשיבו כ ״יומא ארוכתא״. בסופו של דבר נתקבל שבארץ ישראל ראש השנה הוא יומיים.
כפי שנאמר לעיל, בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אם לא באו העדים ביום הראשון, או שבאו מאוחר מדי, או שעדותם לא התקבלה, אזי היו שני ימי ראש השנה. היום השני של ראש השנה ממנו התחילה ספירת ימי השנה, היינו, הוא האחד בתשרי. זה נכון גם אם היום הראשון היה ספק, וגם כאשר היום הראשון היה נשמר בקדושה מתקנת רבנן, וזה במקרה שהעדים באו אחרי המנחה.
ואילו היום, בלוח שעל פי החשבון, היום הראשון הוא א’ בתשרי.
