Tuesday, January 29, 2019

לפרשת יתרו - יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם

״וְשָֽׁפְט֣וּ אֶת-הָעָם֘ בְּכָל-עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל-הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל-הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ-הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: (שמות י״ח:כ״ב)

״ וְשָֽׁפְט֥וּ אֶת-הָעָ֖ם בְּכָל-עֵ֑ת אֶת-הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל-מֹשֶׁ֔ה וְכָל-הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם: ״(שם שם כ״ו)

 רש״י: ישפוטו הםכמו ישפטו (בחולם), וכן לא תעבורי (רות ב, ח.), כמו לא תעברי. ותרגומו דיינין אינון. מקראות העליונים היו לשון צווי, לכך מתורגמין וידונון, ייתון, ידונון, ומקראות הללו לשון עשייה

הסבר: רש״י טוען שבפסוק כ״ב זהו צווי לעתיד, ואילו כאן זהו לשון עשיה תמידית . יִשְׁפּוּט֥וּ זה כמו יִשְׁפֹּטוּ, ז״א שדין השׁוּרֻק כאן כדיו חולם. יִשְׁפֹּטוּ, שכך הם נוהגים תמיד, לכן השתנה הניקוד להוראת יִשְׁפֹּטוּ, שהוא לשון הווה. כמו גם ״וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה״ (רות ב’:ח’).

 אבן עזרא: ישפוטו הם. כמו ישפוטו בשורק תחת חולם כמו וגם לא תעבורי מזה. כמו ולא תעבורי. ורבי שלמה רצה להפריש ביניהם ולא עלתה בידו. ונוכל לומר דרך דקדוק כי ראינו חדלו פרזון בישראל חדלו בדגשות הלמ''ד בעבור שהוא באתנח. הרים נזולו בסוף פסוק. ואמר תהתלו בו כי חשבוהו כמו סוף פסוק כי מלת בו דבקה היא עם תהתלו. ותנועה אחת לבדה. וככה ישפטו הם כמו ישפוטו בעבור שיש להשיב כי אין כח האתנח ככח סוף פסוק בו. הנה עמים תחתיך יפלו. ה' על ימינך טוב עשית עם עבדך. ורבים כאלה וככה לא ימצא בסוף פסוק

הסבר: נראה שהאבן עזרא אינו מסכים עם רש״י, וטוען שהסיבה שכתוב יִשְׁפּוּט֥וּ זה משום שהמילה מופיעה לפני אתנחתא, וידוע שלפני טעמי אס״ף (אתנחתא או סוף פסוק) הניקוד משתנה. הנה בפסוק  ״חָדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ״ (שופטים ה:ז’) המלה ״חדלו״ המופיעה לפני אתנחתא מנוקדת שונה מזו שבאמצע המשפט.  בסוף המשפט היא מנוקדת בצירה במקום שוא, והאות למד דגושה. וכן גם ״הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ:״ (ישעיהו ס״ג: י״ט). ואומנם כאן ״ישפטו״ הוא לא סוף פסוק, כי יש את המלה ״הם״ אחריו. האבן עזרא מביא דוגמה דומה מאיוב ״תְּהָתֵ֥לּוּ בֽוֹ״ (איוב י״ג:ט) גם שם הניקוד משתנה עקב סוף פסוק, וגם שם יש מלה נוספת אחרי המלה ״תהתלו״. אלא, טוען האבן עזרא, שכיון שהמלה ״בו״ דבוקה למלה ״תהתלו״, כי המלה ״תהתלו״ היא בטעם מחבר (משרת), וכן מכיון שהמלה ״בו״ היא בת הברה אחת, מקבלת המלה ״תהתלו״ את הניקוד כאילו היא שם בסוף הפסוק. וכן לגבי המילים ״ישפטו הם”.

להבנתי יש הבדל בין הסיומות ״יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם״, לבין ״חדלו פרזון בישראל  חָדֵ֑לּוּ״, ״מפניך הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ״ וכו’.  ההבדל הוא שב״יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם״, ״, התיבה ״ישפוטו״ נשארה במלרע, בעוד שבד״כ בסוף פסוק (או ברוב האתנחתות) המילים ישתנו למלעיל כמו ״חדלו״, ״נזולו״.  
 הייתי חושב שהסיבה שתיבות אלו לא נשתנו למלעיל זה בגלל שיש אחריהן מלה קצרה - ״יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם״,אבל הנה נותן האבן עזרא דוגמא מאיוב : ״תְּהָתֵ֥לּוּ בֽוֹ״ שם כן השנתה ההטעמה למלעיל כמקובל בסוף פסוק.
חשבתי להשתמש גם במשפט ״לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה״  כדוגמה למלה שניקודה השתנה עקב סוף פסוק, אך קשה, כיון שהמילה ״מזה״ ארוכה מהברה אחת, ולכן ייתכן שדין המילה ״תַעֲבוּרִ֖י״ הוא לא כסוף פסוק, ואולי כאן יועיל פירושו של רש״י.

נשארתי עם השאלה מדוע ״יִשְׁפּוּט֥וּ״ אינו במלעיל, כי הרי דין סוף פסוק לשנות למלעיל, כמו הדוגמה שנתן האבן עזרא ״תְּהָתֵ֥לּוּ בֽוֹ״, ואינני יודע את התשובה לכך.



Monday, January 28, 2019

לפרשת יתרו - הפטרה: ושאר ישוב בנך

מתוך הגיגים:

כתב דוד כוכב ב18 ינואר 2014
בהפטרת יתרו לאשכנזים, בישעיהו ז, ג: אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ.
שאל אותי אחי, מדוע הטפחה במילה ושאר, ולא במילה ישוב. שאלה טובה.

השיב אליהו:

ג וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ הטיפחא היא טעם מפסיק כאן היא חוצה את השם שאר-ישוב. למה לא יכלו להטעים שאר במרכא וישוב בטיפחא?
בספר טעמי המקרא של ר"מ ברויאר ז"ל עמ' 384 כתב: טעמים אלה הם תמוהים מאוד; שהרי שם הבן הוא שאר ישוב.; ולפיכך שתי התיבות האלה ראויות להצטרף ליחידה אחת. משום כך הגיה (צ"ל החשיך) שד"ל.... אף הוא מסביר את מקור הטעות (!) של הטעמים שלפנינו: הנקדנים החליפו פסוק זה בחברו: שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ (ישעי' י כב). נמצא שההטעמה המקובלת אינה אלא טעות סופר וראוי לתקן את הטעות.
סברה זו של שד"ל מתקבלת על הדעת; אך היא הנותנת שאין לתקן את הנוסח. שכן מסתבר שהנוסח שבידינו אינו טעות סופרים אלא אשגרת קוראים. כי הקוראים נהגו להשוות את ההטעמה של שני הפסוקים הדומים. והואיל וכן נאלצו הנקדנים ללכת בעקבותיהם; שהרי כל עצמם לא באו אלא לסמן בכתב את הנוסח שנמסר לנו בעל פה. והואיל וזהו הנוסח שנמסר לנו ע"י המסורה – ואין היא טעות סופר – לא נבדה מלבנו נוסח חדש; שהרי נוסח המקרא שבידינו אמור להיות על פי המסורה. 
כדי להבין נכונה את דבריו, הרי ר"מ ברויאר לשיטתו [כדאי לראותה בספריו] שספרינו מאז ההיתר לכתוב תורה שבעל פה כותבים את הנוסח שהשתרש בעל פה. על פי זה הוא מסביר כמה תופעות ביניהן נושא הכתיב והקרי.
עם זאת מסתבר יותר שהמקרא המקודש שלנו היה תחת עיניהם הפקוחות של קדמונינו. אם יש כאן "אשגרה" עם הפסוק הדומה אף שהדמיון הוא רק בצליל המילים אך כלל לא במשמען, הרי אשגרה זו היא מעצם מסירת הנביאים שכל דבריהם אמת וצדק. היד הקלה של שד"ל האוחזת בתער השכירה למחוק ולשנות בלשון המקרא מושבת על ידינו אחור. לולי ר"מ ברויאר לא הייתי 
מביא את דבריו כלל וכמאן דליתנהו דמיין!

בתאריך 28 ינואר 2019 כתבתי לד״ר לאה הימלפרב:
שלום לך,

״וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ״ (ישעיהו ז’:ג’)
כאשר קראתי את הפסוק הזה הבנתי שאינני מבין דבר בענייני טפחא. גם ההסבר שקראתי בספרו של הרב ד״ר מרדכי ברויאר (עמוד 383) לא הניח את דעתי

תוכלי בבקשה לעזור לי להבין מה עושה שם הטפחא באמצע שמו של שאר ישוב?

בכבוד רב,

אהרן גל

והנה תשובתה:
שלום 
סליחה שאני מתקנת אותך: אבל אילו לא הבנת דבר בענייני טיפחא - לא היתה מתעוררת אצלך שאלה. אם שאלת - סימן שאתה מבין ! גם בענייני טיפחא.
הרגש הטבעי וההבנה הלוגית (שגם הם מפותחים אצלך מסתבר....) מניחים שיש לחבר את המילה הראשונה למילה השניה, כי לפנינו שם: ושאר ישוב. ולהפתעתינו הטיפחא מורה להפריד ביניהן

כלומר צריך לנסות ולהסביר מה גרם לבעל הטעמים להניח טיפחא בתיבה "ושאר".
ברויאר מביא את גישת שד"ל, שלא נמנע מלתקן טעמים במקומות תמוהים, שמניח שלפנינו טעות סופר 
בעקבות יחידה דומה מאד, "שאר ישוב בו" שבה הטיפחא תחת המילה הראשונה.

ברויאר מעדיף לומר שלפנינו תופעה אופיינית לבעלי הטעמים, הרושמים את דרך הקריאה המקובלת של הקוראים. לדעתו נטייתם של הקוראים היא, לקרוא יחידות הדומות בצורתן באופן שווה, אף שקריאה זו מנוגדת להגיון. הקורא הראשון העדיף את הקבוע וע"כ הפסיק אחרי ושאר. [כמובן שאפשר להקשות למה הביטוי הראשון (ז, גלא השפיע על השני (מה עוד שהוא  מאוחר יותר י, כב ) . ברויאר סבור שדווקא הקריאה המיוחדת הצורמת לאוזן [חבל שלא של כולם] מביאה להבנה שנזכה בעז"ה ל"ישוב" . בבא"ס
חודש אדר שמח 
לאה

ד"ר לאה הימלפרב

המחלקה לתנ"ך והמדרשה לנשים
אוניברסיטת בר-אילן
רמת-גן 
54420

עכ״ל

ואני תמה על תשובתו של הרב מרדכי ברואר.
: הנה הפסוק אליו הוא מתיחס בתשובתוֹ:
כִּ֣י אִם-יִהְיֶ֞ה עַמְּךָ֤ יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ כִּלָּי֥וֹן חָר֖וּץ שׁוֹטֵ֥ף צְדָקָֽה
 הרי החלק ״שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ״ אינו ממש זהה ל
״וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ
לא בתוכן ולא במספר ההברות.



והנה היום קבלתי תשובה מדוד כוכב:
עצם הטענה שהנקדנים/הקוראים החליפו פסוק זה בחברו: שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ (ישעי' י כב), תמוהה; למה לא הושפעו כמו כן מהפסוק שלפני פסוק זה - (ישעיהו י, כא) שְׁאָ֥ר יָשׁ֖וּב שְׁאָ֣ר יַעֲקֹ֑ב אֶל־אֵ֖ל גִּבּֽוֹר, ששם "שאר ישוב" במרכא טפחא! ואמנם קיים דמיון קל בין 'בו' 'לבנך' ששניהם פותחים באות ב' אך הוא קלוש מאוד ולא אמור לגרום לטעות עד כדי כך.
גם עצם הטענה דחוקה, הרי הקורא מבין שמדובר פה בשם של בנו של ישעיה, וכיצד ניתן לטעות ולפסק באמצע השם?!

אלא שהסבר ההטעמה מבואר בתרגום יונתן הקדמון: (ישעיהו ז, ג) פּוּק כְּעַן לִקֳדָמוּת אָחָז אַתְּ וּשְׁאָר תַּלְמִידָךְ דְלָא חֲטוֹ וּדְתָבוּ מֵחֶטְאָה.
כלומר, ושאר - היינו שאר תלמידיך חבורתך, יָשׁוּב בְּנֶךָ - ששבו בתשובה והריהם כמותך. וכן פירש 
רש"י: "ושאר ישוב בנך - שארית מעט שישובו אלי על ידך והם כבנך".


(אג)
יש לציין שמפרשים אחרים עדיין מסבירים ששאר ישוב הוא בנו של ישעיהו הנביא:




אתה ושאר ישוב בנך. גם אתה צא לקראתו גם בנך אשר נקרא שמו שאר ישוב לאות וסימן אשר שארית יהודה ישובו מן הגלות בימי עזרא)מצודת דוד 
 שאר ישוב בנך, ישעיהו קרא שם בנו שאר ישוב להתעוררות ששאר ישראל ישובו אל ה', וצוה ה' שיקח אותו עמו לעוררהו ברמז,
מלבים

Monday, January 21, 2019

לפרשת יתרו - ״וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ״


״וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ״ (שמות י״ח:ז’)
כותב רש״י: ״איני יודע מי השתחוה למי”
ובאמת, מי השתחוה למי?

יונתן בן עוזיאל מתרגם ״וּסְגִיד וּנְשֵׁיק לֵיהּ״
בספר ״אמת ליעקב״ טוען המחבר, הרב יעקב קמינצקי, שיונתן בן עוזיאל מבחין בתרגומו בין השתחוות לד’ לבין השתחוות לבן אדם.
השתחוות לאדם - ״גחן״,  השתחוות ל-ד’ - ״סגיד״. 

"וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת:” (בראשית כ״ג:ז’)
תרגום יונתן: ״וְקָם אַבְרָהָם וְגָחַן לְעַמָא דְאַרְעָא לִבְנֵי חִתָּאָה:״

״וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו:״ (בראשית ל״ג:ג’)
תרגום יונתן:״וְגָחַן עַל אַרְעָא שְׁבַע זִמְנִין עַד מִיקְרְבֵיהּ עַד אָחוֹי״

ועוד הרבה מקומות (המצויינים בספר ״אמת ליעקב״)

לעומת:
״וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ ל-ד’ ״ (בראשית כ״ד:כ״ו)
תרגום יונתן:״וְגָחַן גַבְרָא וּסְגִיד קֳדָם ד’ ״

״וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַ- ד’ ״ (בראשית מ״ד:מ״ח)
תרגום יונתן: ״וּגְחָנִית וּסְגִידִית קֳדָם ד’״

וכן בפסוקינו: ״וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ״ (שמות י״ח:ז’)
תרגום יונתן: ״וּנְפַק משֶׁה מִתְּחוֹת עֲנָנָא יְקָרָא לִקְדָמוּת חָמוֹי וּסְגִיד וּנְשֵׁיק לֵיהּ״
כיון שהשתמש במילה ״סגיד״ ולא במילה ״גחן״ מפרש המחבר שההשתחוות היא השתחוות לד’. 
ז״א, משה השתחווה ל-ד’ , ואחר כך נשק ליתרו.
----------------------------------------------------------------------------------------------------

לענ״ד, הטעמים מורים אחרת. יש לראות את הפסוק כך: ״וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיִּשַּׁק לוֹ״ (השתמשתי בסימן ״נקודה-פסיק״ אחרי התיבה ״חותנו״ ובסימן ״פסיק״ אחרי התיבה ״וישתחו״ להורות שההפסקה אחרי ״חותנו״ חזקה יותר מאשר ההפסקה אחרי ״וישתחו״. אומנם שתי התיבות מוטעמות בטעם מפסיק מסוג ״משנה״ (רביעי ופשטא), אך  כיון שהתיבה ״וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙״ קודמת, שם ההפסקה חזקה יותר, על פי חוקי הטעמים) . מכאן  סביר ש״וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ״ הן שתי פעולות רצופות, שתיהן מאיש אחד לאיש האחר. 
 וכנראה משה הוא שהשתחווה ונשק ליתרו.

שמעתי חזוק לכך (כנראה בבדיחותא...) שכיון שמשה גובהו היה עשר אמות, סביר להניח שהוא האיש שהיה צריך לרכון כדי לנשוק ליתרו.

Sunday, January 20, 2019

הפטרות , קריאה בתורה, הבדלה


https://www.youtube.com/channel/UCkIgYtzvTA4wEWAzuRo9__w   נאור וילנר: הפטרות, קריאה, מגילה


https://www.youtube.com/watch?v=tikp-WtnUyI  הפטרת בשלח משה ויסבלום

https://www.youtube.com/watch?v=o71xX7_lIK0  הפטרת ויחי יובל ברק. מדוייק ומהיר

https://www.youtube.com/user/11yvl  לימוד טעמי המקרא, יובל ברק

https://www.youtube.com/watch?v=Oc5axp9DRpk&t=13s   הפטרת בשלח יוסף בודנהיימר

This guy does a very good job - There's Telisha Ketana at 31 seconds (on the word kol), and 1:08 (Vayikra)


Then in this one, he does a Telisha gedola, and he actually does it differently than the Telisha Ketana. Which means he knows better than I do anyway! On the word Barishon, at @1:04.


I am going to learn his telisha gedola as well, so that I can finally differentiate between them like it's supposed to be :)

Telisha ktana and gedola:



pasuk from Rishon of Parshat Shoftim:
(see email from harpaz august)



https://www.youtube.com/watch?v=5Y9jPvnV5B8    חזן נתנאל הירשטק הבדלה

Saturday, January 19, 2019

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה


"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:" (בשלח, שמות י״ד: ח’).
פירוש ״ביד רמה״ - בגלוי, בגבורה רבה ומפורסמת.  
אונקלוס מתרגם ״ביד רמה״ - ״בריש גלי״, ז״א ״בראש גלוי.״ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפָקוּ בְּרֵישׁ גְלִי
מדוע אונקלוס אינו מתרגם מילולית? הנה בתרגום יונתן התרגום הוא מילולי ״וּבְנֵי יִשְרָאֵל נַפְקִין בִּידָא מְרַמְמָא״.

כתב ר״י אבן תיבון בהקדמתו ל״חובת הלבבות״ ״המתרגם צריך להחליף המשל והמליצה אשר אינם נוהגים בלשון שהוא מתרגם אליה , במשל ומליצה שדומים להם ונוהגים בה״.
וכן כאן, כיון שהמקרא השתמש בניב, בחר גם אונקלוס להשתמש בניב הידוע בארמית ובעל אותה משמעות. 

ומה ההיפך מ״ריש גלי״? 
במגילת אסתר מסופר ״והמן נדחף אך ביתו אבל וחפוי ראש״ דהיינו, בראש מכוסה ומעוטף. 

ידידי הרב שמעון מרציאנו סיפר לי שבמרוקו, ארץ הולדתו, היו בחורי ישיבה שהולכים ללא כיפה, בגילוי ראש. לטענתם, יש להם על מי לסמוך, שכן גם בני ישראל שיצאו ממצרים יצאו בגילוי ראש, כמו שכתב אונקלוס - ״בריש גלי”...