לפרשת כי תשא - קרן עור פניו

״וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:״ (שמות ל״ד:ל’)

כותב האבן עזרא: ״ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו. ועוד אילו היה ככה למה לא הי' תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל.והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי' בן שמונים:״

״ישתחקו עצמות״ היא ‘ברכה’ חביבה על האבן עזרא, אותה הוא מייעד גם במקומות אחרים לחוי הבלכי. חוי הבלכי היה יהודי כופר שחי בפרס במחצית השניה של המאה התשיעית. במקום אחר מכנה אותו הראב״ע ״חוי הכלבי״.  חוי הבלכי פירש ש״קרן עור פניו״ פירושו שעור פניו של משה הפך יבש וקרני.  וכיון שכך בני ישראל סלדו וייראו מלהביט על פניו, ולכן נאלץ משה לעטות מסיכה על פניו.  

האבן עזרא דוחה פירוש זה מכל וכל.  אחד מטיעוני הנגד שלו הוא, שאילו כך היה,  הרי משה היה צריך להשאיר את המסווה עליו בכל עת שדיבר עם בני ישראל, אך להבנת האבן עזרא כאשר משה היה מדבר אל בני ישראל את דברי השם, היה עושה זאת ללא מסווה על פניו, ורק כאשר היה מסרב לדבר את דברי השם היה עוטה שוב את המסיכה.  

טיעון נוסף של האבן עזרא הוא, שנאמר על משה “מֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: (דברים ל״ד: ז’. מכאן שגם בימי זקנותו לא היה עור פניו כפי שמתאר אותו חוי הבלכי.

״קרן עור פניו״ מפרש הראב״ע הוא שפניו זהרו והאירו.  לאו דוקא שיצאו שתי קרני אור מפניו, (ובודאי שגם לא יעלה על הדעת שהצמיח משה שני קרנים. וכך כותב הרשב״ם: ״והמדמהו ל’קרני ראם קרניו’ אינו אלא שטות”) .  

הראב״ע מביא סברה שהאור על פניו של משה לא זרח באופן תמידי, אלא שאחרי שהיה משה מסיים לדבר עם בני ישראל את דברי השם, היה האור נעלם. וכך כותב האבן עזרא: ״יש אומרים שהאור הי' מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור ע''כ היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון. רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם. ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים. וזה טעם וכבא משה:״

על םי סברה זו כאשר היה השם מדבר עם משה, היו פני משה זוהרות. לאחר מכן משה היה מדבר את דברי השם עם בני ישראל. בזמן זה פניו המשיכו לזהור. אלא כאשר היה משה מסיים לדבר את דברי השם אל בני ישראל, היה נעלם האור מפניו, ואז היה משה שם את המסווה על פניו.  זה בניגוד למה שמקובל לחשוב, שמשה היה שם את המסווה על פניו כדי שלא יסתנוורו העם מאור פניו.  וכי למה היה צריך משה לעטות את המסווה על פניו דוקא כאשר לא זרחו פניו?  הסיבה היא, כותב האבן עזרא, שכאשר משה דיבר את דברי השם אל בני ישראל זהרו פניו, אולם כאשר סיים לדבר את דברי השם, פסק האור מפניו ומשה לא רצה שבני ישראל יראוהו בכך. כפי שכותב האבן עזרא ״וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור״. ולכן עטה את המסווה.

נקודה מעניינת שמעלה האבן עזרא היא מפירושו של סעדיה גאון ״והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון.״ מה הקשר בין האור הזוהר מפניו של משה לבין זה שראייתו לא נחלשה עד יום מותו? 

יש לדעת שבתקופות קדומות האמינו שהראיה מתבצעת על ידי כך שיוצא אור מהעינים ופוגע בעצם הנראה, וכך אנו רואים. אם כך מובן שאיש כמו משה שרב האור הבוקע מפניו, גם ראייתו תהיה טובה…

אגב, מכאן  הביטוי ״סגי נהור”. “סגי נהור” הוא “עוור” בלשון סגי נהור (״שפת ההיפך״). ״סגי נהור״ פירושו בארמית ״רב האור״, דהיינו , איש שבוקע ממנו אור רב, ולכן ראייתו מעולה….