בפרשתינו, פרשת בהעלותך, פרק ט’ פסוק ב’ ״ וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ.״ - פסח בקמץ.
לעומת מקומות אחרים בפרשה שם נכתב פסח בסגול.
מדוע בקמץ? מדוע פָּסַח ולא פֶּסַח
ידוע שהטעמים אתנחתא וסוף פסוק גורמים לשינוי ניקוד האות המוטעמת בגלל ההפסק.
לדוגמה "אֶרֶץ “ לפני סוף פסוק או לפני אתנחתא יהיה ״אָרֶץ״.
הטעמים ״אתנחתא״ ו״סוף-פסוק״ הם הטעמים המפסיקים ביותר. שניהם ״קיסרים”.
בפסוקים בהם אין טעם ״אתנחתא״, הטעם המפסיק ביותר שבפסוק מקבל את דין האתנחתא, ולכן יגרום לשינוי בניקוד כמו שגורם טעם האתנחתא. לדוגמה, במגילת רות ״ וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת-חֶצְרֽוֹן:״ הזקף קטן הוא המפסיק החזק ביותר בגוף הפסוק, ולכן המלה פָּ֔רֶץ תנוקד בקמץ. (בהמשך יוסבר למה הזקף קטן בפסוק זה מפסיק יותר מאשר הטפחא באותו פסוק).
בפסוק ״ וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ׃ ״ המלה ״הַפָּ֖סַח״ בטעם טפחא. טפחא הוא טעם מפסיק מסוג ״מלך״. בפסוק זה, אין טעם אתנחתא, והטפחא הוא הטעם המפסיק ביותר. התביר בתיבה ״בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל״ הוא מפסיק מסוג ״משנה״, שהוא נמוך בדרגה אחת ממפסיק מסוג ״מלך״.
נבדוק פסוקים נוספים בהם מופיעה המילה ״פסח”:
פרק ט פסוק ו: ”וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹֽא־יָכְל֥וּ לַֽעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃” כאן אומנם מופיעה המילה ״הפסח״ בטיפחא, בדיוק כמו בפסוק הקודם, אלא שבפסוק זה הטיפחא הוא לא הטעם המפסיק ביותר בפסוק, שכן יש בפסוק טעם אתנחתא (במילה ״ההוא״) שהוא טעם מפסיק יותר. לכן המילה ״פסח״ אינה משנה את ניקודה, והיא נשארת בסגול - פֶּסַח
אגב כך, נבדוק מה קורה בפסוק ממגילת רות ״וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת-חֶצְרֽוֹן:״. בפסוק זה אין אתנחתא, ולכן הטעמים המפסיקים ביותר יהיו הזקף קטן במילה ״פרץ״ הראשונה, והטיפחא במילה ״פרץ״ השניה. שני הטעמים הם מסוג מלך, ולכן נשאלת השאלה מדוע ה״פרץ״ הראשון מנוקד בקמץ, והשני בסגול?
התשובה היא, שאומנם הזקף קטן והטיפחא שניהם מאותו סוג, מלך, אבל בפסוק הזה הזקף קטן מפסיק יותר מאשר הטיפחא. הסיבה נובעת מהשיטה של חלוקת פסוקים בצורה בינארית.
החלוקה תמיד מתחילה לימין, כך שאם נחלק את הפסוק לשניים, החצי הראשון יהיה ״״וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ״ ולכן בפסוק זה הזקף-קטן הוא המפסיק החזק ביותר, ומשום כך הוא ישנה את ניקוד המילה ״פרץ״ לקמץ. (הפשטא במילה ״ואלה״ היא מסוג ״משנה״ ולכן חלוקת הפסוק לשניים לא תהיה במילה זו, כי ״משנה״ הוא מפסיק חלש יותר מ״מלך״.)
יש להוסיף שבפסוקים שאין בהם הפסק עניין בכלל, אף המפסיק הגדול ביותר שבפסוק אינו מקבל את דין האתנחתא , ואינו גורם לשינוי הניקוד. כמו ״וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן״ (שמות מ’ כ״ח). המילה ״הפתח״ מנוקדת בסגול. (יש לקרוא ״הַפֶּ֖תַח״ ולא הַפֶּסַח….)
עוד נבדוק את המילה ״פסח״ בפסוק י פרק ט ספק במדבר, פרשת בהעלותך:
״דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהוָֽה׃״
המילה פֶסַח מנוקדת בסגול. במבט ראשון, העניין פשוט. אין סיבה שניקוד המילה ישתנה לקמץ, שכן המילה פֶ֖סַח מוטעמת בטפחא, שהוא מפסיק מסוג מלך, ואילו באותו פסוק יש טעם מפסיק חזק ממנו. המילה ״לאמור״ מוטענת באתנחתא, שהוא מפסיק מסוג ״קיסר״ , החזק מ״מלך״. לכן ניקוד המילה פֶ֖סַח אינו משתנה לקמץ.
נראה עכשיו מדוע האות פא רפויה. היינו יכולים לומר לכאורה, שנראה פשוט מדוע האות פא רפויה, שכן היא מופיעה אחרי טעם מחבר.
אולם, ניקח לדוגמה משפט דומה. בבראשית פרק א’ פסוק י״א כתוב ״עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙״. לכאורה נראה ששני המשפטים דומים. בשניהם במילה הראשונה מלעיל, בשניהם המילה הראשונה בטעם מחבר, בשניהם למ״ד הפועל באות הא, ובשניהם המילה השניה מתחילה באות פא, ואף על פי כן, באחד ( פְּרִי֙ ) הפא דגושה, ובשני ( פֶסַח ) לא. מדוע?
נבדוק את כללי בג״ד כפ״ת לבעל ה״מנחת שי״:
״כללי בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א:
הכלל: כל בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א רפי.
וסימניך ״מפני שמי נחת הוא״ . בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק״
נבדוק את המשפט ״וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח״
המילה ״פסח״ סמוכה ליהו״א, שכן המילה שלפניה ״ועשה״ מסתיימת באות הא.
אם כך, מובן למה האות פא במילה “פסח״ רפויה, אבל עלינו לבדוק גם את החלק השני של הכלל ״בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק״.
״מפיק״? לא. כי אין מפיק באות הא שבמילה ״ועשה”
״מפסיק״? לא. כי המילה ״ועשה״ מוטעמת בטעם מרכא שהוא טעם מחבר (משרת).
“דחיק״? לא. כי הנה על פי מנחת שי הכלל לגבי ״דחיק״: ״אם תבוא התיבה שסופה הא (כי אין לאו״י דין דחיק) סמוכה במקף למלה שראשה ״ בג״ד כפ״ת או ״ט״ס שק״ץ נוזלי״ם והמלה הראשונה או אחרונה מלה זעירא ובלבד שתנוקד המלה שסופה ה״א קמץ או פתח או סגול, תודגש אות בג״ד כפ״ת או ט״ס שק״ץ נוזלי״ם "(שים לב שהדגש יהיה דגש חזק, גם באותיות ״בג״ד כפ״ת).
כלל זה אינו ישים לפסוק, שכן אין מקף בין שתי המילים ״ועשה פסח״”
“אתי מרחיק״?
גם כן לא. כי הנה על פי מנחת שי הכלל לגבי ״אתי מרחיק״:
״אתי מרחיק הוא גם כן לאותיות ט״ס שק״ץ נוזלי״ם והוא כשתבוא הא בסוף מלה מלעיל אחר סגול גם אם תהיה שורשית, כמו ״משנה כסף״ או אחר קמץ ובלבד שלא תהיה שורשית כמו ״ואעידה בם״ , ״תננה לי״, ״וזבחת פסח״ והמלה הסמוכה לה תהיה מלה זעירא, או מלעיל באות הראשונה שלה, או באות שניה אם הראשונה בשוא כמו ״ארצה כנען״ שהשוא אינו נחשב לתנועה, תודגש אות בג״ד כפ״ת או ט״ס שק״ץ נוזלי״ם״.
הנה כאן, אומנם יש קמץ במילה ״ועשה״ , וגם המלה במלעיל, אלא שהאות הא במילה ״ועשה״ היא שורשית, וכן המילה הסמוכה לה - ״פסח״ אינה זעירא. לכן חוק ״אתי מרחיק״ אינו תופס כאן.
לעומת הדוגמה שנתתי, ״עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙״ שם המילה השניה (פְּרִי֙) זעירא.
אם כן, אין פה לא מפיק , לא מפסיק, לא דחיק, ולא אתי מרחיק. לכן ה״בר״ (חוץ מ-) שבכלל:
״כל בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א רפי. וסימניך ״מפני שמי נחת הוא״ . בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק״ אינו תופס, ונשארנו עם ״כל בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א רפי״, ועל כן האות פא שבמילה פסח, בפסוק ״….וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהוָֽה׃” אינה מודגשת.
להלן הערתו של ר’ גמליאלי על מה שכתבתי בענייו ״עשה פרי״:
עניין "ועשה פסח" אינו דומה ל"עשה פרי". כי במילת "ועשה" הטעם נסוג אחור, ואין דין דחיק או אתי מרחיק בטעם שנסוג, משום שדין טעם שנסוג כדין מתג, וממילא הקמץ לא נדחק בין שתי נגינות אלא בין מתג לנגינה, ולכן בתיבת "פסח" הפ"א רפה, כי חל בהן חוק אהו"י. ומה שכתבו כמה מדקדקים שהדבר תלוי אם הה"א שורשית או לא, הדברים אינם מדוייקים, ואין זו הסיבה לדגש או רפה….
לא כן ב"עשה פרי" על אף שהטעם נסוג אחור בתיבת "עשה", כן יש דין דחיק, כיוון ששם הדחיק מתייחס לה"א הנחה אחר תנועה קטנה בלתי מוטעמת, ולכן יש דגש חזק מדין דחיק….
