כאשר אנחנו קוראים בחומש אנחנו נעזרים בפירושים או בתרגומים. בפירוש רש״י, תרגום אונקלוס, או תרגום לאנגלית. אני רוצה להפנות את הקוראים לפירוש נוסף . זהו הוא עתיק יומין, עוד מימיו של משה רבינו. הפירוש הזה אינו כתוב בשולי הטקסט או מתחתיו. הוא חבוי בתוך הטקסט, בכל פסוק ופסוק, בכל מילה ומילה.
פירוש זה הוא ״טעמי המקרא״. הסימנים של טעמי המקרא אמנם נקבעו סופית בימי הגאונים, עד המאה העשירית לספירה, אך נעימתו של כל טעם, צורת הקריאה של כל פסוק ופסוק ניתנה למשה לסיני עם קבלת התורה. מסורת קבלת התורה מדור לדור, ממשה ליהושע, מיהושע לזקנים וכן הלאה, מסירת התורה היתה עם אופן דקדוקיה ונעימותיה. חכמי המסורה הם אותם אנשים שאספו וכתבו את מה שנמסר בעל פה, וקבעו סימנים כדי לבטא בכתב את צורת הקריאה. בעלי המסורה הם אלה שנקדו וגם הטעימו את המקרא.
בגמרא נאמר ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו' (מגילה ל״ב: א’) ורש״י מפרש ״נעימה - כגון טעמי המקראות״. מכאן הגיוני שהתורה נמסרה בנעימה ובטעמים עוד מימיו של משה רבינו.
במחזור ויטרי (נכתב בתחילת המאה השלוש עשרה) נכתב "טעמי הנגינות הם שנאמרו למשה, מי תולש, מי זוקף, מי יושב ומי עומד, ומי העולה ומי היורד ומי המנוח". בספר חסידים, סי' שב מובא: "כל ניגון כמו שהוא מתוקן שהכל הלכה מסיני, שנאמר 'יעננו בקול' (שמות יט, יט).
בפירוש ליחזקאל א, יא כותב רש"י: "אלמלא שראיתי טעם זקף גדול על 'ופניהם' לא הייתי יודע לפרשו".
רשב"ם (בראשית מט, ט) דוחה פירוש מסויים בנימוק: "לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל". רבי אברהם אבן עזרא הזהיר ב'ספר מאזנים' (דף ד, עמ' ב): "כל פירוש שאיננו על דעת הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו”.
החיד"א כותב ב'שם הגדולים', מערכת הספרים, אות ט, ערך 'טוב טעם': "ובילדותי ראיתי שאומר שם ו[בספר] 'מסורת המסורת' שהטעמים והנקודות עשו אותם אחר התלמוד חכמי טבריא, ועימו הסליחה כי הם הלכה למשה מסיני".
בקשר לדבריו של אלה של החיד״א, אם יורשה לי לישב, הטעמים והנקודות הם אכן הלכה למשה מסיני, אלא שנאמרו ונמסרו בעל פה. באו חכמי טבריה ועשו בהם סימנים. את טעמי הקריאה ואת הניקוד.
מיהם אותם חכמי טבריה, בעלי המסורה. אנשים אלה במשך כמה דורות אספו ורשמו את מסורות הניקוד והטעמים שהיו ידועים בעל פה, וקבעו את הנוסח המדויק של הכתיב, של הטעמים, ושל הניקוד. ביו הידועים שבהם הוא אהרן בן משה ממשפחת בן אשר, המכונה ״אהרן בן אשר״,וכן משה בן דוד בן נפתלי הקרוי ״משה בן נפתלי”. בין השניים נגלעו מחלוקות רבות בקשר לקריאה הנכונה. הידועה שבהן היא איך לקרוא את השם ״יששכר״. לבן נפתלי יש לקרוא יששכר ולבטא את שני הסין, ולבן אשר יש לקרוא בסין אחת.
בספר ״אור תורה (עם מכתב אליהו) כותב מנחם בן יהודה די לונזאנו ״ונהגו כל ישראל בגלילות האלו לסמוך על קריאת בן אשר כאלו יצאה בת קול ואמרה בן אשר ובן נפתלי הלכה כבן אשר” (רבי מנחם בן יהודה די לונזאנו חי במאה השש עשרה ידוע כחוקר המסורה) . החיד״א מצטט את דבריו אלה בספרו ״שם הגדולים״.
מה מקור השם ״טעמי המקרא״? למילה ״טעם״ כמה פירושים. האחד הוא ״הבנה טובה״. על פי הפסוק מתהילים ״טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי ״ (תהילים קי״ט: ס״ו). השני רומז על נעימה עריבה לאוזן, כמו שטעם הוא ערב לחך. ואילו הפירוש השלישי - טעם, או הטעמה, הוא המורה איזו הברה יש להטעים, אם מלעיל או מלרע.
אם כך, איזה מהם הוא הפירוש הנכון? בעצם כל השלושה! המילה ״טעם״ רומזת על שלושת התפקידים של טעמי המקרא. התפקיד האחד הוא לפסק את הכתוב באופן הגיוני כך שניתן להבין את הכתוב. התפקיד השני הוא לקבוע את מקום ההטעמה במילה, והתפקיד השלישי הוא להנעים את אוזן השומע.
כדוגמה לתפקיד הראשון, הטעמת המילה, הנה שני פסוקים בהם המילה ״באה״ מופיעה בפסוק האחד בזמן עבר, ובשני בזמן עתיד: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן״ (בראשית כ״ט:ו’) כאו :באה״ במלרע, ולכן בזמן הווה. ואילו בפסוק השני ״עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:(שם כ״ט:ט). כאן ״באה״ במלעיל, ולכן בזמן עבר. וכך מסביר רש״י על פסוק ו’ ״באה עם הצאן הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה״ .
כדוגמה לתפקיד השני, פיסוק המסייע להבנת הכתוב, נביא את הפסוק ״וּלְשֵׁ֥ם יֻלַּ֖ד גַּם-ה֑וּא אֲבִי֙ כָּל-בְּנֵי-עֵ֔בֶר אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל״ (בראשית י’:כ״א). מיהו הגדול? שם או יפת. תלוי כמובן בפיסוק. הטעמים מפסקים במילה ״אחי״ ומחברים את המילה ״יפת״ למילה ״גדול”. מכאן מובן לנו שיפת הוא הגדול.
התפקיד השלישי הוא נגינת הפסוקים. אין ספק ששירה נעימה יותר לאוזן מאשר דקלום, וכן קל יותר לזכור טקסט שנאמר בשירה מאשר טקסט שנאמר בדקלום.
הנעימה אינה קשורה לתוכן הפסוק. לדוגמה: ״וַֽיהוָֹ֛ה פָּקַ֥ד אֶת-שָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר״ (בראשית כ״א: א’)
״וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה״ (שם ל״ח: י’). האחד פסוק מבשר שמחה, והשני עצב, אך לשניהם אותה מנגינה.
לפעמים נראה שיש התאמה בין התוכן והמנגינה. לדוגמה בפסוקים המתארים את נסיונה של אשת פוטיפר לשדל את יוסף לשכב עמה נאמר על יוסף ״וַיְמָאֵ֓ן |״ . (בראשית ל״ט:ח’). המילה וימאן מוטעמת בשלשלת. ניגון עולה ויורד מספר פעמים. ישנם הדורשים שניגון זה בא להראות על הססנותו של יוסף. אך יש לראות זאת כדרשה נחמדה בלבד ולא יותר. הניגון במילה ״וימאן״ נובע מכללי הטעמים בלבד. המפרשים אינם מפרשים שיוסף היסס, וגם אנחנו חלילה לנו אם נחשוב כך על יוסף הצדיק.
כפי שציינתי, אחד מתפקידי הטעמים הוא לפסק את הטקסט. כמובן שיש קודם כל להפריד את הפרשיות לחלקים קטנים יותר. אלה הפסוקים. לשם כל נוצר טעם ״סוף פסוק״ הקרוי גם ״סילוק”. כדי להבהיר עוד, חולק כל פסוק לשני חלקים. החלוקה היא לא לפי אורכם של החלקים, אלא בהתאם למשמעות. חלוקה זאת נעשית באמצעות הטעם ״אתנחתא״. אם את הטעם ״סוף פסוק״ נוכל להשוות לנקודה בפיסוק המודרני, הרי את האתנחתא נוכל להשוות לסימן ״נקודה-פסיק”. בפיסוק המודרני סימן הפיסוק החלש בדרגה אחת מן הנקודה-פסיק הוא הפסיק. הפסיק בפיסוק המודרני הור בעצם דרגת הפיסוק הנמוכה ביותר. סך הכל שלוש דרגות פיסוק, סימן פיסוק אחד בכל דרגה: נקודה, נקודה-פסיק, פסיק.
בטעמי המקרא יש חמש דרגות פיסוק. בכל דרגה יש בין 2 ל 9 סימני טעמים. סך הכל 28 טעמים !
ההבחנה, רזולוציה בין הדרגות מאפשרת הבנה טובה יותר של הכתוב. ואילו המספר הרב של טעמים בכל דרגת פיסוק מוסיף לנעימת הקריאה וגם מסייע לזכור את הכתוב.
נהוג לחלק את טעמי המקרא למפסיקים ומחברים. המפסיקים הם בעצם סימני הפיסוק, והמחברים מחברים בין מילה אחת לרעותה, וכן מכינים את קריאת המפסיק. לכן יש הקוראים להם משרתים.
טעם הפיסוק ה״חזק״ ביותר היא ה״סוף פסוק״ הנקרא גם ״סילוק״ כשמו, הו מציין את סוף הפסוק. שווה בדרגתו הוא ה״אתנחתא״ המחלק את הפסוק לשניים. החלוקה היא לוגית, ולא לפי מספר המילים. שני טעמים אלה הם בדרגת הפיסוק הגבוהה ביותר, ומכונים ״קיסרים”. אחרי הקיסרים באים חמישה מלכים והם ״סגול״, טפחא (מרחא), זקף קטון, זקף גדול, שלשלת. לאחריהם חמישה משנים: רביע (רביעי), זרקא, פשטא, יתיב ודביר. אחריהם שבעה שלישים: אזלא, גרש, גרשיים, פזר, תלישה גדולה, מונח לגרמה (לגרמיה), קרני פרה (פזר גדול). אלו היו שמות המפסיקים.
תשעת המשרתים הם: מונח, מהפך, קדמא, תלישא קטנה, מרכא, דרגא, מרכא כפולה, מאיילה, ירח בן יומו. יש לציין שאצל הספרדים שמות הטעמים שונים במקצת. (את חלקם ציינתי בסוגריים). כמו כן, אצל התימנים החלוקה היא שונה. בעוד שאצל האשכנזים והספרדים עשרים ושמונת הטעמים מתחלקים למפסיקים ומשרתים, אצל התימנים הם מתחלקים לשרים ומשרתים. למשרתם הם קוראים גם מוליכים. השרים מתחלקים לשתי קבוצות בלבד: מעמידים ומפסיקים.
עוד יש לציין שהמתואר לעיל הוא עבור עשרים ואחד ספרי מקרא. לספרי אמ״ת שהם איוב, משלי, תהילים, מערכת טעמים מעט שונה, שלא אדון בה פה.
חלוקת הפסוק לטעמים נעשית בצורה דיכוטומית, או במילים אחרות - בינרית.
כל פסוק מורכב בדרך כלל משני חצאים. בסוף החצי האחד עומד קיסר אחד שהוא האתנחתא, ובסוף החצי השני שהוא בעצם סוף הפסוק כולו, עומד הקיסר השני שהוא ״סןף פסוק” . כל מחצית פסוק מתחלקת לשני רבעים על ידי מלך, כל רבע מתחלק על ידי משנה, והחלוקה הבאה היא על ידי שליש.
ניתן לדמות את הפסוק לשני קיסרויות צמודות וקשורות. הקיסר האחד (אתנחתא) שולט על החצי הימני של הפסוק, והקיסר השני (סוף פסוק) שולט על חלקו השמאלי.
כל קיסר מחלק את קיסרותו על ידי מלך. המלך שולט על חלקה הימנית של הקיסרות, והקיסר ממשיך לשלוט על חלקה השמאלי של קיסרותו. המלך מחלק את מלכותו לשניים על ידי משנה. המשנה שולט על החלק הימני של מלכות המלך, והמלך שולט ישירות על החלק השמאלי. המשנה מחלק את חלקו לשנים על ידי שליש. זהו הוא החוק, השליט מחלק את חלקו לשנים, וממנה שליט הנמוך ממנו בדרכה שישלוט על החצי הימני, בעוד הוא ממשיך לשלוט ישירות על החלק הימני. הקיסר ממנה מלך, המלך ממנה משנה, והמשנה ממנה שליש.
לאחר שהקיסר ממנה מלך שישלוט על החצי הימני של שליטתו, הוא , הקיסר ממשיך לשלוט ישירות על חלקו השמאלי. כאשר הוא רוצה לחלק לשנים את חלקו השמאלי, הוא ממנה שוב מלך. מלך שני. המלך הראשון, השמאלי, כוח פיסוקו תמיד חזק יותר מזה שלשמאלו.
יש לזכור שכוח הפסקתו של כל טעם תלוי בדרגתו, אם קיסר, מלך, משנהאו שליש, וכן במקום החלוקה. בתחום הקיסר, המלך שהקיסר מינה ראשון, חזק יותר בכוח פיסורו מהמלך שהקיסר מינה אותו שני.
המלך הימני בתחום שיפוטו של הקיסר תמיד חזק יותר מהשמאלי לו.
הפסוק מתחלק על ידי טעם קיסר. כל חלק כזה מתחלק על יד מלך, ואחר כל על ידי משנה וכו’.
להבנת העניין ניתן להמשיל את הפסוק לאימפריה הנשלטת על ידי קיסר. הקיסר במקרה זה יהיה הטעם ״סוף פסוק״ , והוא שולט על הפסוק (האימפריה) מתחילתו ועד סופו. קיסר זה מחלק את האימפריה לשני קיסרויות. החלק האחד, חלקו הימני של הפסוק נשלט על ידי קיסר אחר שהוא ממנה, האתנחתא. החלק האחר, חלקו השמאלי של הפסוק נשלט ישירות על ידי הקיסר סוף פסוק. עד כאן החלוקה הראשונה.
הקיסר השני, אתנחתא, השולט על החצי הימני של הפסוק, מחלק את קיסרותו לשניים. לשם כך הוא ממנה מלך. מלך זה, לדוגמה הזקף, שולט על חלקה הימני של קיסרות האתנחתא, והאתנחתא ממשיכה לשלוט ישירות על חלקה השמאלי של קיסרותה. המלך מחלק את מלכותו לשנים. הוא ממנה משנה שישלוט על החתי הימני של מלכותו, והוא , המלך ממשיך לשלוט ישירות על החצי השמאלי של מלכותו. כפי שנאמר, לאחר שהקיסר מינה מלך שישלוט על החצי הימני של תחום שליטתו, הוא ממשיך לשלוט ישירות על החלק השמאלי. עכשיו הוא מחלק את החצי הימני של תחום שליטתו לשניים. הוא ממנה מלך נוסף שישלוט על החלק הימני של תחום שליטתו.
יש לזכור שתמיד הממנה ממנה מישהו הנמוך ממנו בדרכה אחת. הקיסר ממנה מלך, המלך ממנה משנה, והמשנה ממנה שליש.
מתי גוערים בבעל הקורא, מתי מחזירים אותו?
לפי השולחן ערוך שפסק כדעתו של הרמב״ם “קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו (רמב״ם הלכות תפילה י״ב: ו’ ת שו״ע קמ״ב, א’). לפי הרמ״א ״ודוקא שינוי שמשתנה על ידי זה העניין, אבל אם נגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו״ (״גוערין בו״ - מעירים לו לאחר מכן).
ואכן , נראה שהספרדים מדייקים יותר בקריאת התורה מאשר האשכנזים, וכן שמעתי שמתקנים אפילו אם טעה בטעם אף עך פי שלא שינה משמעות.
לא אחת נתקלתי במקהלת מתקנים המתקנים את הבעל קורא מתי שצריך ומתי שלא צריך. וכן אינם מתקנים כאשר צריך. לדוגמה, כאשר הבעל קורא אמר “וְשְׁתֵּי טבעות״ במקום ״וּשְתֵּי טבעות״ מקהלת מתקנים תתקן אותו בקול, למרות שאין כאן שום שינוי משמעות. אולם אם יאמר ״באה״ במלעיל במקום ״באה״ במלרע או ההיפך, איש לא יתקנו, למרות שכאן יש שינוי משמעות.
לפעמים יש גם שינוי בנוסח, לדוגמה בפסוק ״וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם״ (בראשית ב’: י״ב). הנכון הוא לקרוא את האות זין בשוא נע, אך יש קהילות הקוראות אותו בחטף פתח, ואין זו שגיאה. ברוב החומשים שבידינו ניקוד האות זין הוא בחטף פתח, אך יש חומשים שם מנוקד בשוא נע, ואין זו שגיאה. כמובן שאין סיבה שהקהל יתקן את הבעל קורא כאן.
דוגמה נוספת, בפרשת ״תרומה״ יש שני מנהגים שונים מתי מסתיימת עליה שניה ומתחילה עליה שלישית. גם במקרה זה קורה שהקהל ״מתקן״ את הבעל קורא שלא לצורך.
יש לזכור שקריאת התורה היא תקנת חכמים ואילו איסור הלבנת פני אדם מישראל ברבים הוא מצוות לא תעשה מאורייתא (ספר החינוך ר״מ)
