קישורים לספרי טעמים

דקדוק באנגלית

מכלול לרדק

מכלול לרדק

עדת דבורים

נצח ישראל - תימן

ספר טעמי המקרא

העברית שבפי יהודי תימן

קריאת התורה יוסף בודהיימר שלח לך

תלמוד לשון עברי

מחברת התיג'אן

ספרו של וויקס

תוכנה של נוח

תורת אמת

צילום של תורה

לימוד טעמים

עוד לימוד טעמים

אתר תימני

כושים

״וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל-אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי-אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח:״ (במדבר י״ב:א’)

מהי כושית? רש״י מבאר: ״על שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה, כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה: ״

ז״א, לדעתו של רש״י ״כושית״ זה מעין ״סגי נהור״. מדובר על אשה יפה, אך קראו לה ההיפך מכך - ״כושית״, כביכול ״מכוערת״, וזה נגד עין רעה. אם כך, לפי פירושו זה של רש״י נראה בעיניו שכושים הם מכוערים. ואומנם בפירשו בספר בראשית פרשת לך הוא כותב  ״ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים  (ש) ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה״ (בראשית י״ב:י״א).

 אם כך, זהו מעין לשון סגי נהור.  לשון הפוכה. כמו ״בית החיים״ הוא ״בית הקברות״ בלשון סגי נהור. ו״עוור״ בלשון סדי נהור יקרא ״סגי נהור”.  “סגי נהור״ בארמית הוא ״רב האור”, הכוונה היא שיש הרבה אור בעיניו. 

יש לדעת שבתקופה קדומה (*) סברו שהראיה מתבצעת כל ידי כך שיוצא אור מהעינים אל החפץ הנראה. כמובן שכיום יודעים שההיפך הוא נכון. אנו רואים על ידי האור שמוחזר מהחפץ אל עיננו. עכשיו מובן מדוע עיוור נקרא ״סגי נהור״ . כביכול יש הרבה אור המוקרן מעיניו ולכן הוא רואה מעולה. (בלשון ״סגי נהור״ כמובן…)

בתפילת ״נשמת כל חי״ אנו אומרים: ״ואילו פינו מלא שירה כים…ועינינו מאירות כשמש וכירח…” גם כאן הביטוי מדבר על ראיה מעולה. ״עיננו מאירות כשמש וכירח״ - עינינו מקרינות אור רב, ולכן אנו רואים היטב.

  

אגב, לא הכל בדעה אחת עם רש״י לגבי מראיהם של השחורים. הנה, שלמה המלך החכם מכל אדם (וגם מרש״י) כותב ״שחורה אני ונאוה.״ - לדעתו שחור הוא יפה. 

לרש״י פירוש נוסף על ״האשה הכושית״ :״האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי”. ז״א, כשם שאין חולק שכושי הוא שחור, וכל המביט בכושי רואה שהוא שחור, כאן אין חולקים על האשה אשר לקח. כל הראוה אותה רואה שהיא יפה.  

* ראה

מאמר כאן

: http://labs.plantbio.cornell.edu/wayne/Light%20and%20Life%202016/12215%20Light%20and%20Vision.pdf

להפטרת שבועות - מקראות שאין להן הכרע

״חמש מקראות בתורה אין להן הכרע שאת משוקדים מחר ארור וקם״ (יומא, נ״ב)

הגמרא מדברת על חמישה פסוקים שאין הכרע איך לקרוא אותם. אחד מהם הוא:״וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיה״ (שמות ל״ז:כ)ֿ

מי הם המשוקדים? הגביעים, או הכפתורים והפרחים? לאיזה חלק בפסוק שייכת המילה ״משוקדים״? 

ישנן שתי אפשרויות לחלק את הפסוק:

 .א. “במנורה ארבעה גביעים משוקדים” - מכאן שהגביעים הם המשקודים

.ב. ״משקודים כפתוריה ופרחיה״ - מכאן שהכפתורים והפרחים הם המשוקדים

:אנסה להסביר על פי הכתוב בספר יחזקאל

הנביא מתאר את מראות האלוקים שהופיעו בחזיונו:

״וּפְנֵיהֶ֕ם וְכַנְפֵיהֶ֥ם פְּרֻד֖וֹת מִלְמָ֑עְלָה לְאִ֗ישׁ שְׁ֚תַּיִם חֹבְר֣וֹת אִ֔ישׁ וּשְׁתַּ֣יִם מְכַסּ֔וֹת אֵ֖ת גְּוִיֹתֵיהֶֽנָה׃״ (יחזקאל א’:י״א)

במבט ראשון הפסוק תמוה.  בשלמא, ״כנפיהם פרודות מלמעלה״, אבל מה פירושו ״פניהם פרודות מלמעלה״?

רש״י מפרש: ״ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה. אלמלא שראיתי טעם זקף גדול נקוד על ופניהם לא הייתי יודע לפרשו אבל הניקוד למדני להבדילם זו מזו ולהעמיד תיבת ופניהם בפני עצמה וכן פירושו ופניהם להם וכנפיהם היו פרודות למעלה מפניה' ומכסות אותם כיצד לאיש שתים חוברות איש לכל פנים ופנים שתים כנפיהם חוברות לכל אחת כנף חיה זו פרושה לצד כנף חיה זו ושל זו לצד זו והפנים שבינתים מכוסים בהם ודוגמת לשון מקרא זה יש עוד בפרשה זו וגביהם וגובה להם ויראה להם תיבת וגביהם עומדת בעצמה״

רש״י אומר שטעמי המקרא סייעו בידיו לפרש את הפסוק, ואלמלא הטעמים, לא היה יודע לפרשו.  הטעם שסייע לרש״י להבין את הפסוק הוא הזקף גדול מעל המילה ״ופניהם״. טעם הזקף הוא מפסיק מסוג מלך, ואם כן, כך יש לקרוא את מחציתו הראשונה של הפסוק: ״ופניהם; וכנפיהם פרודות, מלמעלה”. ז״א, המילה ״ופניהם״ עומדת בנפרד, ופירושה - ״כנפיים להם”, ואילו המשך הפסוק אומר שכנפיהם פרודות מלמעלה (רק כנפיהם, אך לא פניהם). 

בצורה דומה מפרש גם הרד״ק: 

״ופניהם - מלת ופניהם נפרדת בטעם לומר שאינה דבקה עם הבאה אחריה ר"ל ופניהם היו כמו שנזכר וכנפיהם היו פרודות מהגוף ופרושות למעלה לעופף

לפסוק י״ח מבנה דומה:

״וְגַ֨בֵּיהֶ֔ן וְגֹ֥בַהּ לָהֶ֖ם וְיִרְאָ֣ה לָהֶ֑ם וְגַבֹּתָ֗ם מְלֵאֹ֥ת עֵינַ֛יִם סָבִ֖יב לְאַרְבַּעְתָּֽן״ (שם, שם, י״ח)

 רש”י: ״וגביהן. וגב יש להם : וגובה להם ויראה להם. מאוימים הם לרואה אותם ויש פותרין ויראה להם במורא עומדים בלכתם״ 

ובדומה, מפרש גם הרד״ק:

״וגביהן - מלת וגביהן נפרדת בטעם ופירושו כמו שפירשתי במלת ופניהם שאינה דבקה עם הבאה אחריה אמר וגביהן כמו שהיו בגב כל אופן אלא שגבה היה להם עד שמרוב גבהם היתה יראה להם כי הדבר שיהיה מופלג בכמותו יקרא כפלא ונורא וכן מעם נורא אל ארץ נוראה או באיכותו כמו הקרח הנורא וגבותם כמו וגביהן אלא שזה מקובץ בלשון זכרים וזה בלשון נקבות ומפני כפלו שנה המלה:

לסכום, זוהי צורת לשון המילים ״ופניהם״ , ״וגביהן״:

 ״ופניהם״ - משמע, יש להם פנים.

“וגביהן״ = יש להם גב.

בעצם, צורת הלשון הזאת ניכרת עוד קודם לכן, בפסוק ח’ . שם צורת הלשון ברורה יותר (יתכן שמשום כך רש״י והרד״ק אינם טורחים להסבירו):

״(וידו) [וִידֵ֣י] אָדָ֗ם מִתַּ֙חַת֙ כַּנְפֵיהֶ֔ם עַ֖ל אַרְבַּ֣עַת רִבְעֵיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶ֥ם וְכַנְפֵיהֶ֖ם לְאַרְבַּעְתָּֽם״ 

שפירושו - יש להם פנים, ויש להם כנפיים. לארבעתם.

עכשיו, מצויידים בהבנה של צורת הלשון הזאת, זו, נוכל לפרש כך את הפסוק שבספר שמות:

“וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיה״

פירושו - במנורה ארבעה גביעים משוקדים, וכמו כן יש בה כפתורים, ויש בה פרחים.

 אני חייב להעיר שבעוד שבפסוקים שבספר יחזקאל הטעם זקף הוא שסייע לרש״י להבין את הפסוק, כיון שהזקף הפריד את המילה ״ופניהם״ משאר הפסוק, בשמות הדבר שונה.

בפסוק שבספר שמות יש מפסיק חזק מן הזקף. המפסיק החזק, אתנחתא (דרגת קיסר) מופיע במילה ״גביעים. ולכן על פי טעמי המקרא יש לקרוא כך:

 וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים;  מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיה.

אולם על פי צורת הלשון שראינו מספר יחזקאל, יש להבין כך:

.“ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים, וכן יש בה כפתורים ופרחים”

 ...כפי שטענה הגמרא, אין למקרא זה הכרע

לפרשת במדבר ואהבת הקב״ה ללויים

ספר במדבר נקרא בפי החכמים ״חומש הפיקודים״, כיון שיש בו הרבה ״פיקודים״, היינו ספירות. 

יש כאן שתי שיטות ספירה שונות. האחת מיועדת אך ורק לבני הלויים, והשניה לשאר בני ישראל.

את בני ישראל מונים רק אותם שהם בני עשרים ומעלה: “מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן״ (במדבר א’:ג’).  משה ואהרן מצווים לספור את כל בני עשרים ומעלה עבור כל שבט ושבט.

את בני הלויים מצווה משה למנות הזכרים מבן חודש ומעלה ״פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם״ (שם, ג’:ט״ו).  

אחר כך יש ספירה של כל הבכורים, מגיל חודש ומעלה.

ושוב ספירה של משפחות הלויים - גרשון, קהת ומררי, אבל הפעם ספירה זו מוגבלת רק לבני שלושים עד חמישים. 

מה פשר השוני בין שלוש שיטות הספירה?

כאשר סופרים את בני ישראל, חוץ מבני הלווים, מצווים לספור מגיל עשרים ומעלה ״כל יוצא צבא״. הסיבה ברורה. לפני הכניסה לארץ ישראל (זה היה לפני חטא העגל) צריך להתכונן לכיבושה, ולכן צריך לדעת כמה חיילים בפוטנציה יש; ״יוצאי צבא״. לכן סופרים מגיל עשרים ומעלה (גם המבוגרים? כן, כנראה הם ישרתו בהג״א..)

הלווים לא יתגיסו לצבא המלחמה, אלא לצבא השם. הם יעבדו במשכן. יעבדו במשכן רק אלה שהם בני שלושים עד חמישים. חלק מהעבודה הוא נשיאת המשכן וכליו, זו עבודה  שמחייבת מאמץ וכוח רב. 

באיזה גיל מגיעים לשיא הכוח? על פי פרקי אבות - בגיל שלושים:  ״בן שלושים לכוח״ (אבות ה’:כ״א).  לכן לשם העבודה במשכן מונים רק את אלה שבני שלושים ומעלה (עד חמישים).  

אם כך, מדוע קודם לכן מנו את הלויים מגיל חודש ומעלה?  שתי סיבות לכך. האחת היא שבפרשה זו הועברה מלאכת עבודת השם מהבכורים ללויים. בפסוק נאמר ״אֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם״ . ואכן מספר הלויים היה קרוב מאד למספר הבכורים. כיון שספרנו את הבכורים מגיל חודש ומעלה, יש גם לספור את הלויים באותו אופן.  

ומדוע מגיל חודש ולא מגיל אפס? רש״י מסביר ״משיצא מכלל ספק נפלים״.  באותה תקופה תינוק עד גיל חודש הוא בחזרת נפל, המשך חייו עדיין מוטל היה בספק.

הסיבה השניה היא, שאומנם במשכן יעבדו רק מגיל עשרים, אך העבודה במשכן דורשת אחריות וידע רב, לכן מחנכים ומכינים את בני הלווים מגיל צעיר. (אמנם כנראה לא מגיל חודש, אבל בודאי בשלב מוקדם מאד בחייהם).

חיבתו של הקב״ה ללויים מתוארת יפה במדרש תנחומא: ״ וְלָמָּה נִמְשְׁלוּ לְתָמָר. לוֹמַר לְךָ, מַה תָּמָר אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, כָּךְ שֵׁבֶט לֵוִי אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִי לַה' אֵלַי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות לב, כו). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ (תהלים צב, יד). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁלֹּא הָיוּ זָזִין מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי (שם קא, ו). לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', שֶׁלֹּא הָיְתָה עֶזְרָה חֲסֵרָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. מַהוּ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתְךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ (תהלים סה, ה). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהֵן לִגְיוֹנוֹתַי שֶׁאֵינָן זָזִין מִבֵּיתִי, לֵךָ וּסְפוֹר אוֹתָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי.  (מדרש תנחומא פרשת במדבר ט״ו)

ולסיום, הזכרתי לעיל שלעבודת המשכן נמנו מבני שלושים עד גיל חמישים. הבאתי סמך מפרקי אבות שם נאמר ״בן שלושים לכוח״. זה המקום להוסיף שבאותה משנה נאמר גם ״בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה״. 

מפורש: ״בישישים חכמה נוטריקון בן ששים. ריטב"א. ואף לגירסתנו זקן - זה שקנה חכמה״ . אם כך, בן שישים הוא זה שקנה הרבה חוכמה במשך חייו, ואוגר במוחו את כל החוכמה שרכש. 

 מעניין שקודם לכן נאמר ״בן חמישים לעצה״, ללמדנו שאנשים נוהגים לעוץ עצות עוד בטרם קנו חוכמה…

לפרשת במדבר

לעבודת המשכן נמנו הלויים מבני שלושים עד גיל חמישים.

העבודה במשכן וביחוד משא המשכן וכליו דורשים כוח רב, ולכן לעבודה זו נמנו גברים מגיל 30 ומעלה. על פי פרקי אבות גיל שלשים הוא הגיל שהאיש הוא בשיא כוחו. שם נאמר: ״בן שלושים לכוח״.

זה המקום להוסיף שבאותה משנה נאמר גם ״בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה״. 

מפרשים: ״זקן - זה שקנה חכמה״ .  בן שישים הוא זה שקנה הרבה חוכמה במשך חייו.

מעניין שקודם ל״בן שישים לזקנה״ נאמר ״בן חמישים לעצה״, ללמדנו שכבר חכמינו שמו לבם לזה שאנשים נוהגים לתת עצות עוד בטרם קנו חוכמה…

לפרשת במדבר - שאו את ראש כל עדת בני ישראל

ספר ״במדבר״ פותח בצווי למנות את בני ישראל:

״שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם״.

מה פירוש ״שאו את ראש״?  נראה על פניו שזהו ביטוי המתאר ספירה של אנשים. ספירת ראשים, או גולגלות כפי שכתוב בהמשך הפסוק.

אם כך, היה צריך לכתוב ״שאו את ראשי״ ברבים. למה ״ראש״?  

אם נעיין בתרגומים, תרגום אונקלוס ותרגום יונתן נראה ש״ראש״ מתורגם ל״חשבון״: “קבילו ית חושבן״.

מה הקשר בין ״ראש״ ל״חשבון״?  

נבדוק מה אומר האבן עזרא: ״כמו כי תשא ושם מפורש״. במילים של היום, אומר לנו הראב״ע - ״כבר הסברתי לך את זה בפרשת ‘כי תשא’ בדוק שם!״

אז הלכתי לבדוק…

שם כותב האבן עזרא ״כי תשא מנהג החושבים שהם בעלי סוד החשבון לכתוב באגרת הפרטים, ובראש האגרת יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים”. 

הדברים פשוטים ומדברים בעד עצמם. נהגו מומחי החשבון לכתוב את סכום הסך הכל בראש הדף (לא כמו בימינו - בתחתיתו). ומכאן ״ראש״ . 

כעת גם מובן תרגום אונקלוס לפסוק ״ קבילו ית חושבן כל כנשתא דבני ישראל” . ״שאו את ראש״ - בעברית של היום זה פשוט ״תחשבנו״ או תספרו.

בשולי הדברים מעניין שהאבן עזרא מכנה את אנשי החשבון ״בעלי סוד החשבון״.  סוד? חשבון זה סוד?

בזמנו של האבן עזרא נהגו לכנות את מדע הלוח העברי ״סוד העיבור״. שכן מדע זה הוא קשה ומסובך, וידוע למתי מעט.  כנראה שכך גם תורת החשבון….