פרק א:
מבוא
״טעמי המקרא״ היא שיטה מוסיקלית. נגינתית. סימני הטעמים הם סימנים מוסיקלים, שפותחו על מנת לייצג ולשמר את צורת קריאת המקרא בציבור, שכאמור היתה קריאת נגינה.
הסימנים מייצגים את צורת הנגינה שהיתה נהוגה בזמן שפותחו סימנים אלה. צורת נגינה זו הועברה מימים קדומים מדור לדור.
מתוך האמור בתלמוד, ניתן ללמוד ששיטה זו היתה ידועה כבר במאות הראשונות לספירה ואולי עוד קודם.
במסכת מגילה ל״ב:א ובמסכת נדרים ל״ז:ב מובאים דבריהם של רבי יוחנן ושל רב בנושא הטעמים. שניהם חיו במאה השלישית לספירה. במסכת ברכות ס״ב:א מובאים דבריו של רבי עקיבא בנושא. רבי עקיבא חי בתחילת המאה השניה.
על פי מסכת מגילה ג’:א’ ״טעמי המקרא״ היו עוד בימיו של עזרא הסופר. (הערה: האמור בגמרא מתייחס לקריאה בטעמי המקרא, אך אינו מתיחס למערכת הסימנים עצמם. א.ג.) נראה שהקריאה בטעמים הושתתה בימי עזרא, ועוצבה רשמית מעט אחריו, כאשר מטרתה היתה יותר טכסית בעבודת בית המקדש. בתקופת הסופרים מטרת הקריאה במקרא השתנתה, ונועדה בעיקר ללמד את התורה לעם. הקריאה בנעימה הקלה על זכירת הנקרא. מאוחר יותר עברה מבית המקדש גם אל בתי הכנסת.
יש להצטער על כך שנגינת הטעמים אצל כל העדות שונה מהנגינה המקורית. ובכך בעצם שיטת טעמי המקרא לא השיגה את מטרתה.
אילו נגינת כל טעם מטעמי המקרא היתה נשמרת מאז ועד היום, כי אז היינו יודעים את
סיבתו של כל טעם בתיבה בה הוא מופיע. אך כיון שאין הדבר כך, כל מה שנותר לנו הוא רק לשער את הסיבות.
מטרת הנגינה היתה להביע את כוונת הכתוב. לשם כך ההפסקים הלוגים של הפסוק סומנו כראוי בהתאם לרמתם על ידי הפסקים נגינתיים, ולאחר מכן בסימנים מוסיקלים המייצגים הפסקים נגינתיים אלה.
במקומות בהם אין הפסקים לוגים במשפט, היחסים התחביריים שבין מילה אחת לשניה, ובינה למשפט כולו, צוינה על ידי נגינה מתאימה - חלקה הפסק חלקה מחבר, ובסימן המתאים.
על ידי כך יוצרי השיטה הזאת, וכן מבצעיה, היינו, בעלי הקריאה, הצליחו להעביר הן לקוראים והן למאזינים את הבנת הנקרא ואת הרושם הרצוי.
מיותר להוסיף שהערך הגדול ביותר שנותנים לנו טעמי המקרא הוא בשמשם כסימני פיסוק.
באופן כללי ניתן לומר שהחלוקה הלוגית והתחבירית בוצעה בצורה בה הוסבר, ועל ידי כך קבלנו מערכת פיסוק מדוייקת ביותר, ושהחסרון היחידי שלה הוא הדקות בצורה קיצונית.
אבל הדבר אינו תמיד כך. כאשר בוחנים את הכתוב מקרוב מוצאים הרבה חריגים. אנו מוצאים תיבות מחוברות יחד, למרות שלפי הכללים עליהן להיות מופרדות. וכן מוצאים תיבות מופרדות על יד הטעמים, שנראה שעליהן להיות מחוברות.
יותר מכך, טעמים מפסיקים שנראה שהם לא במקומם, או הפיכה - טעם מפסיק חזק במקום חלש וההיפך.
איננו יכולים להתעלם מחריגים אלה. איך נתייחס אליהם? האם נתחשב בהם, או נדחה את כל הבנת תורת הטעמים ונחשיב אותה כלא אמינה?
או שננסה למצוא הסבר לכל תופעה שנראית כבכיכול חריגה? כמובן שגישה זו, שיש למצוא הסבר גם לכל תופעה שנראית כביכול חריגה, היא הדרך הנכונה מבחינה מדעית.
כל זמן שמצאנו הסבר לכל תופעה, לא נוכל לטעון שנכשלנו בהבנת מערכת זו.
אחת המטרות העיקריות בעבודה זו היא הנסיון להסיר את כל המכשולים האלה, ומשימה זו תהיה זהה למשימה שלקחתי עלי כאשר הוצאתי את הספר המסביר את טעמי ״אמ״ת״.
במקרים רבים יש טעויות בסימון טעמי המקרא בספרים שבידינו, ואחד האתגרים הקשים הוא לתקן אותם על ידי חיפוש בכתבי היד.
יש להכיר בחשיבות המוסיקלית של הטעמים. כפי שזה היה בעבודתי על ספרי אמ״ת. נראה שלכל החריגים יש בעצם כללים.
- יש להכיר בדומיננטיות של האלמנט המוסיקלי. הדבר ניכר בבירור בספרי אמ״ת. יש להכיר בזה גם בכ״א הספרים, למרות שאין הדבר נראה בבירור.
- גם לחריגים יש כלל.
- כאשר החלק הנגינתי מסתיים,כפי שקיים בהרבה מן המקרים לפני טעם בעל הפסק חלש, אזי גם החלק הלוגי או התחבירי מסתיים. לא מצאתי הרבה מקומות שם טעמי המקרא מחלקים את הפסוק לשם שווי משקל מוסיקלי, אך נראה יותר שיש חלוקה קצבית.
- כללי התקבולת אינם מוגבלים רק לחלקים הפואטים הוא הנבואיים , ולעיתים קרובות מובילים לחלוקה לא סדירה של הטקסט.
- בעלי הטעמים לא הססו לעקוף את הכללים הנוקשים של החלוקה הלוגית או התחבירית כאשר רצו להדגיש מלה מסוימת, או חלק מסוים במשפט, או כאשר רצו שמילה מסוימת תיצור רושם על הקורא או על המאזין.
לא תמיד מסכים לטעמם…
טעמי המקרא אינה מהווה מערכת ניקוד מושלמת. אך אם נדע להבין את הגורמים האחרים למיקומם של הטעמים, מערכת זאת בהחלט אמינה מספיק כדי לסייע לנו בהבנת המקרא.
גם אם מערכת זאת נראית לנו לפעמים כמורכבת, היא באופן כללי יעילה יותר ממערכת הניקוד המודרני. יש לציין שמערכת זאת אין בה כדי לציין מה שקיים בניקוד במודרני - סימן שאלה, סימן קריאה וסוגריים.
אסיים את הפרק הזה בנושא מתי הומצאו הסימנים של טעמי המקרא.
סימני הפיסוק אינם מוזכרים בתלמוד. סימני הפיסוק גם אינם נזכרים בכתביו של ג’רום מסטרדון (ג’רום מסטרדון היה איש כנסיה שחי במחצית השניה של המאה הרביעית עד תחילת המאה החמישית. היה היסטוריון ופרשן תנ״ך. תרגם את התנ״ך ללטינית. תרגום זה נקרא ״וולגטה״, וזהו התרגום המוסמך בעיני הכנסיה הנוצרית. א.ג.) מעניין שג’רום מסטרדון מזכיר את סימני הניקוד, אך לא את הטעמים, למרות שמקובל על החוקרים שסימני הניקוד והטעמים הומצאו באותו זמן. הוא מצא שניתן לחלק פסוקים בצורה לוגית לשני חלקים, אך אינו מזכיר את האתנחתא. לפי זה נראה שסימני הטעמים לא הומצאו לפני המאה החמישית לספירה.
נראה גם שלא הומצאו מאוחר יותר מאשר למאה השביעית לספירה.
אהרן בן אשר (בעצם שמו הוא אהרן בן משה בן אשר. א.ג.) מייחס את סימני הטעמים לנביאים, סופרים, ואנשי כנסת גדולה. יש המיחסים בטעות את המצאת סימני המקרא לעזרא הסופר. (וויקס טוען שיש בין היהודים שמיחסים זאת לעזרא, עקב אי הבנתם את הכתוב במסכת מגילה דף ג עמוד א ״והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב (נחמיה ח ח) ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא ויקראו בספר תורת האלהים זה מקרא מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הפסוקין ויבינו במקרא אלו פיסקי טעמים ואמרי לה אלו המסורת שכחום וחזרו ויסדום״ א.ג.)
רב נטרונאי גאון, שהיה אחד מגאוני סורא שחי במאה התשיעית כתב: ״לא נתן נקוד בסיני, כי החכמים ציינהו לסימן.״
איש המסורה אהרן (בן משה) בן אשר שחי במאה העשירית לספירה, היה בן לשושלת מסורנים. אביו משה, סבו נחמיה, ואבי סבו המכונה ״הזקן הגדול”, הוא אשר. אשר חי במאה השמינית לספירה. הסימנים אם כך הומצאו קודם למאה השמינית.
קצת קודם לכן, בסוף המאה השביעית, הכנסיות הסורית והיוונית היו בשלבים האחרונים של יישום מערכת סימני הפיסוק וסימני הנגינה.
אין לדעת בודאות מי הנהיג לראשונה את סימני המקרא בכתבים העבריים, ובאלו נסיבות. ייתכן שהמטרה הראשונית היתה בזמן התלמוד, כדי לאפשר לילדים ללמוד את המקרא בצורה קלה יותר.
אולי לכך התכוון הכתוב במסכת מגילה: ״והא אמר רבי חנניא קרא צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין״ (מגילה כב:א).
להבדיל, בזמנו, אצל הערבים, היה ניתן להשתמש בטקסט מיוחד של הקוראן רק לשם ללמדו בביתי ספר, אך לא לשם קריאה בציבור.
כל הנאמר לעיל בקשר לזמן המצאת טעמי הנקרא הוא אינו דבר שאנחנו יודעים בודאות, והוא בגדר השערה בלבד.
חלק שני
על החלוקה, שמות הטעמים, סימניהם, וכו’
השם המקובל ״טעמים״ בא להצביע עח תפקידם לתת טעם והסבר לכתוב. השם ״טעמים״ מוזכר בתלמוד בעיקר כדי לתת שימת לב לתפקידם כמסיעים להסבר הלוגי של המקרא. יש לזכור כמובן שעד לחתימת התלמוד סימני טעמי המקרא טרם הומצאו. לכן, כאשר המושג ״טעמים״ מזכר בתלמוד יש ליחסו לנגינה, וכן לנגינות המפסיקות שבאמצעותם ניתן להבין את כוונת הפסוקים.
היהודים דוברי הערבית השתמשו במילה הערבית שפירושה בעברית הוא ״נגינות״. במילה ״נגינות״ השתמשו מאוחר יותר הכותבים היהודים.
הטעמים נחלקים לשתי קבוצות, בהתאם לכוח ההפסק שלהם. מפסיקים ומחברים. בשימוש בשני מונחים אלה יש לזכור ששמות אלה מתיחסים לנגינה בלבד. כפי שנאמר קודם, החלוקה המוסיקלית לא תמיד מתאימה לחלוקה הפיסוקית.
לשונאים יהודים סוברים אחרת. כיון שהם נותנים משקל לתפקידי הטעמים כמצביעים אל מבנה המשפט וגם הנגינה יחד, הם מכנים את הקבוצה האחת בשם ״שרים״ או ״מלכים״. את הקבוצה השניה בם מכנים ״משרתים״ , כיון שהם כפופים לקבוצה הראשונה, ובאים רק אם בא אחריהם הטעם ״שׁר״ או ״מלך״. המושג ״משרתים״ הוא מושג טכני ובו מקובל להשתמש.
המונחים ״מלכים״ ו״משרתים״ מצאו שימוש גם בנושא התנועות. בעבר צוינו שבע תנועות שנקראו ״מלכים״, ולצידם חצאי תנועות, ״משרתים״ שמופיעות רק אם יש אחריהן “מלכים״, כפי שמצוין בספר ״עט סופר״, עמוד 4. (הספר ״עט סופר״ נכתב ע״י דוד קמחי שחי 1160-1235. עלי לציין שהדברים שקראתי בספר ״עט סופר״ שונים ממה שנכתב כאן. ״שבעה המלכים״ הם שבע התנועות כפי שראו אותם אנשי לשון אחרים, לפני זמנו של הרד״ק, וגם בזמנו. לפי הרד״ק יש חמש תנועות גדולות וחמש קטנות, ולא ראיתי שהוא מכנה אותם ״מלכים״ ו״משרתים״ בהתאמה. את השווא הוא רואה כמשרתם של התנועות. א״ג).
להלן רשימת המפסיקים (״מלכים״):
סילוק, אתנח, סגולתא, שלשלת, זקף גדול, זקף קטון,טפחא, רביע, זרקא, פשטא, יתיב, תביר, גרש, גרשיים, פזר, פזר גדול (קרני פרה), תלישא גדולה, לגרמיה.
להלן רשימת המשרתים:
מונח, מהופך, מרכא, מרכא כפולה, דרגא, אזלא, תלישא קטנה, גלגל, מאילא (את טעם המאילא וויקס ציין בסוגריים. כמו כן יש לשים לב שלכל המפסיקים הוא קורא ״מלכים״ ולא רק לקבוצה אחת מהם כמו שמקובל היום. א.ג.)
שמות הטעמים הם במקרים מסוימים לקוחים מן השפה הארמית, ובמקרים אחרים מעברית. שמם עשוי לרמוז על צורתם, מקומם, גודל הפסקם, ומעל הכל צורת נגינתם.
בדרך כלל הסימן ממוקם בהברה המוטעמת. דבר זה הוא מטרה משנית של הטעמים. ישנם טעמים שאינם מופיעים על ההברה המוטעמת. מהם יש המופיעים לפני התיבה, ואחרים - בסופה. יש כתבי יד בהם סימן הטעם מופיע גם על ההברה המוטעמת, כך שבעצם הוא מוכפל.
לדוגמה, בפשטא, הַמֶּ֨לֶךְ֙ , תֹ֨הוּ֙.
אך בסגולתא, זרקא, ובשתי התלישות, אין אחידות בכתבים. (כתוב כאן המלך בתלישא, זרקא, סגולתא).
יש לציין שבכל מלה בטקסט מופיע טעם. מפסיק או מחבר. היוצא מן הכלל הוא אם יש מלים מוקפות. במקרה זה הן נדונות כתיבה אחת. כמו כׇּל־אַפְסֵי־אָ֔רֶץ . יש בה טעם אחד, לא שלושה.
כפי שהוזכר קודם לכן, סימני טעמי המקרא הם קודם כל מוסיקלים. לכן, יש לצפות שחלוקתם לקבוצות תהיה בהתאם לערכם המוסיקלי. ואכן נעשו נסיונות לעשות חלוקה זו . ראה בספר משפטי הטעמים עמוד 8. (שם נכתב: ״דע כי אלו י״ב הטעמים מתחלקים על ג’ חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן ג’ פזר ותלישא וטרס. והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב (ובכללו הפשטא) וזקף ואתנחתא, חשבונם ג’ ואם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחא והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במלה חזרו לחלק המונח. יש לציין שמחבר הספר, הרוו״ה, 1757- 1832, ציין גם חלוקה נוספת של ״מתרדפין ובלתי מתרדפין . א.ג.״)
חלןקת הטעמים עך פי ערכם המוסיקלי נעשתה במורה גסה וקשה להבנה, כך שאיש לא מנסה להסבירם בצורה זו.
אחד הקשיים שעמדו בפני מלומדים אלה הוא שלא היה לפניהם את את המונחים הטכנים המקורים בערבית, דבר שקיים, אם כי בצורה לא מושלמת, בשפה העברית. אולם חסרון זה הצלחתי למלא בכך שמצאתי עבודת מחקר בערבית, כך שלפי זה אוכל להבין את כוונתם של אנשי הלשון הקדמונים.
אנשי הלשון הקדמונים חלקו את המלכים (הכוונה ל״מפסיקים״ א.ג.) לשלוש קבוצות:
א. אלו שנגינתם בקול גבוה - פזר, תלישא, גרש. מאחר שטעמים אלה לעתים קרובות מובילים את הנגינה, מתאים היה להקצות להם את הצליל הגבוה ביותר. יש לכלול בהם גם את השלשלת (ייתכן שמהמלה ״סלסלה”), שהוא טעם נדיר ושייך לאותה קבוצה מוסיקלית עם הפזר.
ב. אלה שמנוגנים בטון גבוה - זרקא, [סגולתא], רביע, לגרמיה, תביר. טעמים אלה מבחינת גובה הטון נמצאים בין קבוצה א’ לקבוצה ג’. אפילו תביר נעשה בטון גבוה, הפוך לזה היורד של הטיפחא, שהיא תמיד ממוקמת אחריו.
ג. נגינתם בטון נמוך. בהם פשטא, זקף, טיפחא, אתנח, וסילוק.
הקול יורד ומתקדם בטונים מדודים עד שמגיע לשני ההפסקים הגדולים באמצע הפסוק ובסופו וגם להפסק הבא בגודלו המסומן בזקף. (כלל זה בעצם מנוגד למה שהיינו מצפים, עבור זקף והטעם המקדים שלו שיהיו בקבוצה עם הטון הגבוה. אילו היינו מעבירים את שני הטעמים האלה לקבוצה ב’ , ומעבירים את התביר לקבוצה ג’ , אז הכל היה נראה בעיננו בסדר הנכון, אך אנחנו יודעים מעט מאד על ערכם המוסיקלי של הטעמים מכפי שנוכל ליצר כללים בנושא).
כאשר המלה המוטעמת בטעמים אלה היא מלעיל, אזי הנגינה משתנה, והטעם מנוגן בצליל גבוה (אולם אני מניח הקול יורד שוב בהברה האחרונה. אם כך מלעיל או מלרע יכול להסביר את השינויים העדינים בנגינה. ניתן לקרוא על כך בספרו של יהודה אבן בלעם.
יש שגיאה אחת שלשונאים יהודים נמנעו לעשות. הם לא ניסו לסווג את המלכים (הכוונה למפסיקים. א.ג.) בהתאם למה שכביכול נראה ערכם הפיסוקי. לעומתם, נוצרים בתקופות קודמות ניסו ליסד הררכיה, או סולם דרגות בו קיימים קיסרים, מלכים, משנים (או מנהיגים), שלישים (מלווים) (המלים המופיעות בסוגריים הן התרגום מלטינית כפי שמצאתי בגוגל. המלים בלטינית הן: Imperatores, Reges, Duces, Comites . א.ג.)
מוזר מאד למצוא את החלוקה הדמיונית והמטעה הזאת. (אשר כבר נדחתה בעבר על ידי המומחה ספיטזנר), אבל עדיין קיימת בעבודות של מומחים אחרים. אתנח וסילוק שניהם מוגדרים כקיסרים, למרות שהאתנח הוא כפוף לסילוק, ממש כמו שהזקף כפוף לאתנח. וכן גם אין למקם את הטיפחא יחד עם הזקף באותה קבוצה. הלשונאי גסניוס שינה בשלב מאוחר יותר את גירסתו ובה מיקם את הרביע בקבוצת המלכים, ואת הטיפחא בקבוצת המשנים ! שגיאה זו התחילה להיות מופצת בעבודות מחקר אחרות, שודאי דורשות תיקון.
הערות על כמה מהטעמים:
מיגוון השמות שניתנו לכמה מהטעמים עשוי להפתיע את הלומד. נראה שחלק מהשמות ניתנו במקומות לימוד שונים, או תחת השפעתם של מלמדים מסוימים. לעתים נמצא שמות שנמצאים רק בספרו של כותב אחד, וחוץ מן הכותב הזה איש לא השתמש בשמות אלה, שהיו פרי המצאתו של אותו כותב. השמות הרבים יותר ניתנו לטעמים החשובים פחות. שמות הטעמים המובילים כמו ״סילוק״, ״אתנח״, ״זקף״ נותרו ללא הפרעה.
כל מילון מודרני למוסיקה יראה מגוון שמות לתוים מסוימים, סימנים מוסיקלים מסוימים, וכו’. כך גם בשמות של טעמי המקרא.
בעבר ציטטתי מספר פעמים את המוסיקאי הידוע וילוטס. הוא במאמץ רב ניסה לשחזר את נגינת הטעמים אותם שרו בבית כנסת שבמצרים. נגינות אלה, מזרחיות, עשויות להצביע על צורת סימני טעמי המקרא.
המפסיקים:
השמות ״סילוק״ ו״סוף פסוק״ נועדו ללא שינוי לציין את סוף הפסוק. המילה ״סילוק״ מציינת סיום או סגירה. היינו של הנגינה, מצביעה על הסימן אותו שמים תחת ההברה המוטעמת, מעט לשמאלה.
השם השני ״סוף פסוק״ מציין את שתי הנקודות האנכיות אשר מפרידות בין פסוק אחד למישנהו.
אתנחתא, אתנחה, או אתנח. מלה זו נגזרת מן השורש ״נוח״, ומצביעה על גרימת מנוחה. כמו בנגזרות ״אזכרה”, ״אפטרה”. שם נוסף, נדיר יותר הוא ״סחפא״, שפירושו ״מפנה״ או ״מהפך”.
נראה לי ששם זה קשור יותר למערכת הטעמים הבבלית. הסבר נרחב יותר כתבתי בספר על ״טעמי אמ״ת״.
סגולתא, סגולה, סגול: נקראה כך משום הדמיון לסימן תנועת הניקוד ״סגול”. שלוש הנקודות גם מצביעות על כך שהסגולתא היא הפסק גדול יותר מן הזקף, שלו שתי נקודות, ושניהם מן הרביע שהוא בן נקודה אחת.
ישנו שם נוסף, ״שרי”. בשם זה השתמש חיוג, והשם נשמר ברשימה האיטלקית ״רשימת הזרקא”. פירוש השם קשור לפועל ״להחנות״ (מחנה א.ג.), או ״לעצור למנוחה״.
שם נוסף הוא ״הרודף לזרקא״. מקורו במחשבתם הדמיונית של ממציאיו שהסגולתא תמיד בא אחרי זרקא, ואין שם זה בא להצביע כל כוח הפסקתו.
בן אשר השתמש בשם ״קבלה״ . בא להצביע שטעם זה מופיע כנגד משהו. כוונתו כנגד הזרקא. מופיע בספר ״דקדוקי הטעמים”.
סימון הטעם הוא אחרי המלה. הדבר נעשה לשם בהירות, כדי שלא נתבלבל עם הנקודות האחרות שעשויות להיות מעל המילה, כמו במילים שְׁלֹמֹה֒ ויְהֹושֻׁעַ֒.
מסיבה זו רק לעתים רחוקות נהגו להוסיף את סימן הטעם על ההברה המוטעמת כאשר המילה היא במלעיל.
שלשלת: שלשלת שפירושה גם שרשרת היא טעם נדיר ביותר. טעם זה מופיע רק בשבעה מקומות בכ״א הספרים. (בהערה כותב וויקס שהרוו״ה בספרו ״משפטי הטעמים״ עמוד ז’ כותב שמפאת נדירות הטעם הזה אין לכלול אותו בין המלכים. אבל להבנתי וויקס לא כתב נכון. הרוו״ה ציין שאין לכלול את הטעם הזה לא בין המלכים ולא בין המשרתים . א.ג.).
הסימן צורתו כשרשרת תלויה, כפי שכתב זלמן הנקדן בפיסקה 5. ושמו של הסימן מצביע על נגינתו המתוארת כשתי נגינות המחוברות בשרשרת. (בהערה מציין וויקס שאחד החוקרים, לויטה שמו, תאר בעבודתו את נגינת הטעם כפי שהושר בפי אשכנזים בזמנו: ״יש לו קול יותר גבוה מכל המלכים עד שמנגנים אותו כשני פזרים״. בהערה אחרת היא מציין שאהרן בן אשר בספרו ״דקדוקי הטעמים״ עמוד 18 מכנה את הטעם הזה ״מרעם”. גם מופיע ״רתק״, ״סלסלה״, ״רתוק״, ״מרעים״, “מרעיד” א.ג.)
הפסק המתלווה אליה תפקידו להתאימו לטעם המפסיק ״שלשלת גדולה״ המופיע בספרי אמ״ת. (בהערה מציין וויקס שאין הדבר נחוץ, ואכן יש כתבי יד שנמנעו מלהוסיף את הפסק אחרי השלשלת. דעתי היא, שבמקרה של שלשלת אין לקרוא לקו האנכי הזה ״פסק” . הדבר עלול ליצור בלבול, וכבר שמעתי בעלי קריאה שהפסיקו מעט אחרי השלשלת. לדעתי במקרה של שלשלת יש לקרוא לזה ״קו אנכי״ כי אין בינו לבין הפסק ולא כלום. א.ג.)
זקף, זקפא: ללא ספק השם נובע מפעולת זקיפת האצבע בעת לימוד הקריאה עם הטעמים. בספר דקדוקי הטעמים לבן אשר, עמוד 18, הוא נקרא בשם ״מיוחד באצבע זקף״ .
מדוע שתי נקודות אנכיות ולא קו אחד אנכי, כפי שהיינו מצפים? כנראה כדי להראות שטעם זה מפסיק פחות מן הסגולתא, המיוצגת על ידי שלוש נקודות. אך הקו האנכי לא ממש אבד, כפי שנראה עוד מעט.
זקף הוא טעם המופיע הרבה בפסוקים, לפעמים ארבע פעמים או יותר בפסוק אחד. כיון שכך, הוא היה צפוי ליותר תצורות מוסיקליות, וזה כדי שיהיו שינויים בנגינה כאשר מופיעים מספר זקפים. מסיבה זו יש לנו שני זקפים. זקף קטון או זקף סתם, שהוא הנגינה הפשוטה יותר, וסימן כפול המורכב משתי נקודות אנכיות, ולידו הקו האנכי שהוזכר לעיל. (המחבר רוצה לרמוז לנו שהקו האנכי מצביע על האצבע הזקופה עליה הוא דיבר קודם. א.ג.)
זהו בעצם זקף כפול, בצליל מלא וחזק יותר. (כפי שיש לנו גרש כפול ומרכא כפולה). אל נטעה לחשוב שזקף גדול כוח הפסקו חזק יותר מאשר זקף קטון. ההבדל בינהם הוא מוסיקלי בלבד.
הכללים אשר טרם הובררו כאן, מתי בא לשימוש כל אחד מהם, יתבהרו בהמשך, וכן גם הסבר לתצורה נוספת של הזקף.
טיפחא: פירושה ״טפח״. השם הזה, כך אני סבור, מתייחס לצורת כף יד מושטת, שזה כנראה היה הסימן הידני, היינו הסימן שהיה המלמד מסמן בידו להוראת טעם זה. (לצערינו, רק מעט מסימנים אלה תוארו בפנינו על ידי אלה שמכירים אותם).
שם אחר, הנפוץ באותה מידה, הוא ״טרחא״. שבא מהמילה ״טורח״. כנראה בא להצביע על מנגינה ״כבדה״, ״איטית״. “״לנטו״. טעם זה בא תמיד לפני הקצב של סילוק ואתנחתא, וכנראה כך היה טבעו.
כאשר הטפחא באה לפני סילוק היא נקראת גם בשם ״דחי״, דבר שבא לרמז שנגינתה במקרה זה היתה מעט שונה. ייתכן שבמקרה של סילוק, שם זה ״דחי״ בא לרמז על ״דחיפה לאחור״.
רביע. בארמית ״נח״ (כידוע לי, ״רובץ״. א.ג.), כנראה מתייחס להפסק, או לסוג הנגינה, מעין ״נחה״, ״עומדת״. צורתו כפי שנמצא בכל כתבי היד היא נקודה. ממש כמו הנקודה של חיריק או חולם. (כותב על כך האבן עזרא בספרו ״צחות”: “צורת החולם נקודה למעלה בסוף המילה, שלא יתערב עם הנקודה הנקראת ״רביע”.) הזכרתי זאת כיון שכמה מלומדים עדיין סבורים שהשם ״רביע״ מקורו במילה ״רבוע״, אך צורה זו נמצאת רק בטקסטים המודפסים. צורה זו, ריבוע, כנראה נבעה מטעות של מדפיסים.
זרקא: או צינורית. בעלי דקדוק יהודים סבורים שהשם ״זרקא״ מקורו מהמלה ״זרק״ - ״להשפריץ״ (כנראה משם המלה ״מזרקה״). יתכן שצורתו באה להצביע על צורת הנגינה. המורה המקורית שלו היתה כצורת וו (אנקול) אנכי. ישנם עדיין כתבי יד שכך היא מסומן. מאחר שלא היה מרווח מספיק בין השורות עבור צורת וו זו, שרטטו אות אותו (בכתב יד) כשוכב, וכך נמשכה צורה זו גם בדפוס.
טעם הזרקא מופיע תמיד אחרי המילה, כפי שמופיע גם בספרי אמ״ת. וכיון ששם הוא לא מופיע בנוסף במקרה שהמילה היא מלעלית, כך נעשה גם בכ״א הספרים. הטעם מופיע רק אחר המילה, ואין מציינים סימן זרקא נוסף על האות המוטעמת כאשר המילה מלעלית. זה כדי לא ליצור בלבול עם הטעם ״צינורית״. משום כך המנקדים לעתים רחוקות כתבו אותו גם מעל האות המוטעמת.
פשטא: או פָּשֵׁט. כנראה מן ״נמתח״. ונראה שזה מצביע על צורת הנגינה של הטעם הזה. כך שרים אותו בני עדות המזרח. סימן הטעם הוא קו ישר נוטה שמאלה. הוא מסומן אחרי סוף המילה לשמאלה. הדבר נעשה כדי להבדילו מן האזלא שיש לה צורה זהה. כאשר הפשטא מפיעה בתיבה בת הברה אחת, או בתיבה מלעילית, ואין לפניה משרת, אזי היא משתנה ל״יתיב”. חוזק ההפסק של התביר זהה לזה של הפשטא, אך צורתו ונגינתו שונים. הסימון הוא לפני התיבה, וזה כדי להבדילו מהטעם המשרת מהופך, שהוא זהה בסימנו. השם ״יתיב״ שפירושו ״נח״, ״משתהה”, מצביע על אופיו של הטעם .
יש לשונאים הרואים בשם ״יתיב״ כשם כללי, ואז מחלקים ל״יתיב פשטא״ או ״יתיב מהפך״, או ״יתיב מלמעלה״ לעומת ״יתיב מלמטה״ או ״יתיב פשוט״ ו- ״יתיב מוקדם״. (משה הנקדן בספרו דרכי הניקוד עמוד 27 טוען שניתן להבחין בין יתיב לבין מהפך, שסימן היתיב הוא קטן יותר, אך לא מצאתי כך באף אחד מכתבי היד. גם הוא טוען שנגינתו זהה לנגינת הפשטא, אך גם זה אינו נכון לדעתי, כי אם כך, מדוע יהיה סימנו שונה?). במשפטי הטעמים עמוד 37 הוא נקרא ״שופר יתיב. חיוג בספרו עמוד 129 קורא לו ״שופר הפוך אשר הוא מוכרת כארכה” . רש״י בספר דברים פרק י״א פסוק ל’ מכנה אותו ״משפל״.
תביר: נקרא גם ״תברא״, מלשון ״שׁבר”. שם זה נובע מצורת נגינתו, אשר נשמעה כצליל שבור. שורה של צלילים שבורים בתבה נגינתית אחת. לכן הוא כונה ״משביר התיבה״ באחד הספרים. צורתו הבנויה מסימן הרביע ומסימן המרכא מצביעה על כך שהוא טעם אמצעי . אינו חזק כמו הרביע, אך אינו חלש כמו המרכא. הצירוף רביע, תביר, מרכא הוא צירוף די נפוץ בנגינה שלימה שלפני הטפחא.
גרש, גריש: טעם זה הוא בעל הצליל הגבוה ביותר. מכונה גם ״טרפא״ או ״טרף״ ויש בו סלסול כמו בפזר. שם נוסף הוא ״טריס״ או ״טרס״, שפירושו פס שמצביע על אופיו של הטעם כמפסיק. כפי שמשתמשים בפס כקו מפריד במוסיקה.
גרש וגרשיים הנקראים גם גרש קטן וגרש גדול בהתאמה, שונים באופי הצליל שלהם, וכן גם בכללי הופעתם. כוח הפסקם הוא זהה.
פזר, פזרא: שמו נובע מצורת נגינתו ״מגביה וחוזר ובלשון מתפזר״ (דקדוקי הטעמים עמוד 18) . הוא היה צליל מסולסל, אך מודגש יותר מאשר הגרש. כמו הגרש בא בשתי צורות מנגינה. ידוע כפזר גדול או פזר קטן. הסימן של הפזר גדול עדיין נשמר בהרבה כתבי יד. צורתו מזכירה שתי אצבעות מופנות מעלה. ישנם כתבי יד שכל ההבדל בין סימן הפזר גדול לסימן הפזר קטו הוא בגודל. פזר קטן סימנו קטן יותר.
הסיבה לצורת סימן הפזר נשכחה עם הזמן, ופתרונות שונים הוצעו. לפזר גדול יש שכינו אותו בלשון עממית ״קרני פרה”, או ״משושי חגבים״, או ״זוג מספריים״. הטעם-מקרא הזה, למרות נדירותו (מופיע במקרא רק שש עשרה פעמים) משך את הנקדנים לתת לו צורות שונות ומגוונות. אחת מהם שהופיע בדפוס היא צורת שתי תלישות. צורה זו עשויה להטעות, שכן איו שום קשר בין טעם פזר גדול לבין התלישות. (תלוש מן המציאות…א.ג…)
פזר קטן נקרא לפעמים ״פזר סתם״, שהוא הפזר הרגיל המופיע במקרא הרבה פעמים.
תלשא, תליש: כמו הגרש והפזר גם שמה נובע מאופיה המוסיקלי ״לשלוף במאמץ״. להורות שטעם זה ״שולף״ את הקול במאמץ ובפתאומיות. טעם זה בעבר היה אחד מהטונים הגבוהים ביותר מתוך הטעמים. הסימן הוא מעגל, שכנראה נועד לסמל את צורת הנגינה. מתוך סימן זה נבע גם שם נוסף, ״תרסא״ שפירושו בארמית ״מגן”, ״תריס״.
דומה בצורתה היא התלישא הקטנה, טעם מחבר. התלישא קטנה נקראת גם ״תלישא שמאל״, והגדולה ״תלישא ימין״ (כך מצאתי אצל התימנים. א.ג.)
הלשונאים גורסים שמקום התלישות הוא מימין המילה (תלישא גדולה) או משמאלה (תלישא קטנה), כדי לא ליצור בלבול עם העיגול שמעל למילה, המסמל הערת המסורה. מסיבה זו נטו המנקדים לא להוסיף תלישא נוספת מעל האות המוטעמת.
מונח לגרמיה, או לגרמיה: פירוש השם ״לגרמיה״ הוא ״לעצמו״, ״עצמאי”. זהו טעם מפסיק שכנראה במקורו נגינתו היתה דומה לנגינת המשרת ״מונח״, עם פסק אחריו או בלעדיו. סימן המונח לגרמיה זהה לסימן המונח שאחריו פסק, ובהמשך נלמד איך ניתן להבחין בין השניים. אך אין ספק שהיתה זו שגיאה לקבוע את שני הסימנים האלה כך שיהיו זהים. שגיאה זו לא נעשתה בסימון הטעמים הבבלי.
נגינת הלגרמיה היא ממושכת יותר מאשר המונח המשרת, כפי שאנחנו למדים מהשם ״נגדא״, ״נגד״, המופיע בספר דקדוקי הטעמים עמוד 17, ובעוד מקומות.
משרתים: מבין המשרתים החשובים ביותר משום התדירות שהם מופיעים, הם הטעמים תחת קבוצת ה״שופר״. השם לקוח משם כלי הנגינה שעד היום בשימוש אצל היהודים הדתיים. הוא כלי הנגינה היחידי מתוך כלי הנגינה שהיו בזמן בית המקדש, ושמשתמשים בו עד היום.
הסופרים הקדמונים מבחינים בשלושה סוגים: שופר מונח הנקרא גם שופר מיושב מייצג נגינה ממושכת. (השם ״מונח אינו מצביע על צורת סימן הטעם, אלא על צורת הנגינה שלו(.
שופר מורם הנקרא גם שופר עלוי או נשואי מייצג צליל עם נגינה עולה.
שופר מכרבל או שופר מכרבלא הוא בעל נגינה יותר ״מקושטת”. שימושו היחידי היה לשנות את הנגינה לפני זקף. אופי הנגינה היה ״שבור״ כפי שהשמות ״שופר מנענע או שופר קלקל מראים. שם נוסף מיצג את נגינתו היורדת, והוא ״שופר נחית”.
אם כך יש שלושה סוגים של טעם שופר. אחד שנגינתו ממושכת, השני נגינתו עולה, והשלישי נגינתו יורדת. מדוע יש שלושה סוגים עם שלוש נגינות שונות, ולשלושתם אותו סימן? שלושת קולות השפופרות האלה תואמים לשלושת סוגי תקיעת השופר שנהוגים בראש השנה. לא שנגינתם מזכירה את צורת קול השופר, אלא החלוקה באה להזכיר את שלושת סוגי תקיעת השופר. (אני לא יודע מאין הוא לקח את הרעיון המוזר הזה. הוא אינו מביא לכך שום מקורות. א.ג.)
שמות כאלה כמו שופר עילוי הנקרא גם שופר מונח, שופר הולך, שופר ישר, שופר גדול (שמות שבאו כניגוד לשם ״שופר מהופך) והאחרון שבהם הוא ה״גלגל״ שם שבהחלט אינו מתאים.
כיון שהחלוקה המוסיקלית אין בה כל משמעות לגבינו, די לנו אם נשתמש בשם אחד, היינו “מונח״, למרות שאין כיום שום משמעות לשם הזה.
שופר הפוך, מהופך, מהפך: השם נובע מצורת הסימן. הוא מופיע רק לפני טעם הפשטא. צורת נגינתו מתוארת בספר דקדוקי הטעמים עמוד 19: “יורד ועולה וגם מתעלה”, לכן נוכל לקרוא לו גם מהופך, בהתאם לנגינתו.
מאריך, מארכה, מירכא: שמות אלה הם כולם מאותו השורש ״א.ר.כ. שם הטעם מצביע על כך שהוא מתמשך. היה לו בעבר נגינה ארוכה, וכמו שהמסורה כותבת, וכן גם כותבי ספרים, שהנגינה היתה יורדת. בספר של בן בלעם נכתב ״ונקראת מירכא שמאריכה המילה״. בכתבי היד סימן הטעם הוא קו ישר, נוטה מעט שמאלה, אך בכמה מקומות הוא מופיע כקו אנכי.
יש לציין שהשם ״מאריך״ הן במסורה והן במקומות אחרים מציין לא רק את טעם המרכא, אלא גם את הגעיא, או המתג. ייתכן שנוכל למצוא בזה תירוץ להופעת מתג בסוף תיבה, כמרכא. כמו במילים ״פַּדֶּ֥נָֽה״ , וַתֹּ֤ושַֽׁע” , ואחרות.
שימוש נוסף ל״מאריך״ הוא כדי לציין היפוכו של מקף. עַ֥ל ח’ מאריכין בטעם בספרא״. הכוונה, יש שמונה מקומות שם מאריכים את מילת השימוש ״על״ באמצעות טעם. (אינני מבין את הכוונה. המלה ״על״ מופיעה במקרא למעלה מ3500 פעמים. מתוכם כ3200 עם מקף אחריה. השאר בטעמים שונים. 25 פעמים במרכא. לא מצאתי במסורה את הציטוט הנזכר כאן. א.ג. )
יש שהמרכא מופיעה כפול. טעם זה נקרא ״מרכא כפולה״. או ״תרין חוטרין” שפירושו שני מקלות אן שתי פעימות. כיון שתמיד יש לתביר משרת, אזי הטעם ״מרכא כפולה״ נחשב כ״תביר חלש״. בספרים עתיקים הוא נקרא ״המסכן״ (כך ראיתי בספר ״דקדוקי הטעמים״ של בן אשר. א.ג.) הרד״ק בספר המכלול טוען שנגינת הטעם הזה דומה לניגונו של התביר. אולם סמכותו של הרד״ק בעניין זה היא דלת משקל. (לא כל כך הבנתי מה כתב המחבר. אך בבדיקה מצאתי שהמרכא כפולה מופיעה בתנ״ך 14 פעמים. בדרך כלל אחרי דרגא ולפני טיפחא. ראיתי כך גם בספרו של ברויאר, ובינתיים אינני מבין מה היא שונה מתביר. א.ג.)
דרגא: מקרא גם שלשלת (שלשלת? א.ג.) וגם שישלא. הסיבה לשני השמות האלה זה כדי להורות על קשר מסוים למפסיק שלשלשת. ישנם כמה כתבי יד שם צורת סימן הטעם הוא ממש כמו שלשלת. ראה בדקדוקי הטעמים (בדקתי שם. אמנם שם הטעם נקרא שישלא, והתרגום לגרמנית מתרגם ״דרגא״, אך בספר צורתו דרגא ולא צורת שלשלשת. א.ג.) סימן הדרגא רומז על כך שהטעם הוא מסולסל, אך מסולסל פחות מן השלשלת. בניגון של היום הוא נגינה יורדת.
אזל או אזלא: פירושו הולך, אן ממשיך. שם זה מציין שהוא אינו מפסיק, אלר מחבר. שמות נוספים הם ״מקל״ או ״פעימה” , וכן ״אשל״ שפירושו חבל או קו. כאשר יש עמו גרש, אזי הוא נקרא לעתים ״קדמא”. ואז למרבה הבלבול הגרש ייקרא ״אזלא״. כביכול ״המוביל וההולך״. יש בזוג הטעמים האלה נקראים ״אזל ואתי”. המנגינה היא עולה. וכמו שמצויין בספר דקדוקי הטעמים עמוד 19, ״לעולם עולה״ (בעצם כתוב ״פעם יורדת ופעם עולה).
תלישא קטנה: כתבתי עליה לעיל בתוך נושא ״תלישא גדולה”. נגינתה דומה מאד לנגינת התלישא הגדולה, אך עמומה יותר. בן נפתלי, כך נראה, החשיב את הטעם הזה כטעם מפסיק (ראה בספר ״חלופי הנקוד״ בעניין בראשית י״ט:י״ז, ואת הערתו של באר שם.) וכן האשכמזים מטעימים את הטעם הזה בנגינה קצת מפסיקה כמו בפסוק ״וַיָּסַ֣ר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת-הַתְּיָשִׁ֜ים״. אכן טעם רע. (לא מצאתי את הספר ״חילופי הניקוד״. ייתכן שהמחבר מתכוון לספר ״ספר החילופים של מישאל בן עוזיאל״ . ואכן בספר החילופין עמוד ד’ מופיע הפסוק הזה ושם מצויין שלפי בן נפתלי האות האות כ״ף במילה ״כהוציאם״ מודגשת. http://www.hum.huji.ac.il/upload/_FILE_1374493565.pdf וכן גם בספר Harley MS 152
http://www.bl.uk/manuscripts/Viewer.aspx?ref=harley_ms_1528_fs001r
בעמוד הראשון מופיע הפסוק ״ויהי כהוציאם” ובן נתפלי מדגיש את האות כ״ף. אך לענ״ד אין זה מצביע על כל שלדידו תלישא קטנה הוא טעם מפסיק, אלא שלשיטתו אחרי ״ויהי״ האות כ״ף מודגשת כמו ב״ וַיְהִ֣י כִשְׁמֹ֣עַ כָּֽל־הַמְּלָכִ֡ים ״ (יהושע ט:א) שם הכ״ף מודגשת לשיטתו, ולפניה מונח. א.ג) . בספר ״שערי זמרה״ של הרז״ה עמוד ק״ט, כותב המחבר שהתלישא קטנה היא היו מפסיק למשרת. הוא משרת לעניין בג״ד כפ״ת, אך היא מפסיר לעניין ניתןצ המאמר. כן גם בספר ״מסלול הנגינות״ עמוד שע״ז.
גלגל: טעם זה מופיע בתנ״ך שש עשרה פעמים, תמיד לפני פזר גדול. צורתו הקודמת היתה כגלגל. וכן גם נקרא ״עגולה״, וכן גם בשם ״תלישא קטנה”, או ״תלישא זעירה”. כאשר הסימן הוא עיגול לא שלם, הוא נקרא גם ״ירח בן יומו”. הנגינה היתה כנראה דומה לנגינת התלישא קטנה.
מאילא: נקראת גם ״נטויה״ או ״דחויה״.ניתן לראות את השמות האלה בספר משפטי הטעמים עמוד 6, או דקדוקי הטעמים עמוד 19, וכן חיוג עמוד 128. זהו בעצם השם שניתן לטיפחא כאשר היא מופיעה באותה תיבה יחד עם אתנחתא או עם סילוק. המאילא מופיעה במקרא חמש עשרה או שש עשרה פעמים . אופי הטיפחא השתנה, ולכן שונה גם שמה. נגינתה דומה לניגון הטיפחא. השם מאיילא ניתן ע״י בעלי דקדוק מקורו בערבית ״נטויה”. בספר דקדוקי הטעמים עמוד 17 שמה הוא ״מתחה״, כנראה להצביע שהיא ״מותחת״ או מאריכה את התיבה בה היא מופיעה. השם מאיילא מופיע גם במסורות ישנות, אך שם שם זה מצביע על הטעם מרכא שלפני זרקא. כיון שסופרים קדמונים העידו שטעם המאיילא בא רק בסילוק ובסוף פסוק, נמצא שהמסורות הישנות ההן אינן נכונות.
(בהערות למטה כותב המחבר: א.ג.) בעצם, המאיילא אינה שייכת לרשימת המשרתים, אך בכל זאת כללתי אותה כאן ברשימה זו, כיון שכל הסופרים הרבניים ואפילו המסורה, כוללים אותה בקטגוריה של משרתים. (לא ראיתי את השם ״מאילא״ לא במסורה הקטנה ולא בגדולה. ראיתי ״י״א בטעמ’. א.ג.)
הצעד לקראת סידור מוסיקלי של הכתוב, היה חלוקתו לפסוקים באורכים שונים, בהתאם לטעמי המקרא. כל פסוק נחשב כיחידה שלימה ועצמאית. הנגינה אינה קשורה לפסוק שלפניו או לזה שאחריו. מספר הפסוקים של כל ספר.
הפסוקים שונים בגודלם, אך באופן כללי נמנעו מפסוקים ארוכים מדי, או קצרים מדי. לכן, פסוקים קצרים צורפו לארוכים יותר, או עם הפסוק שלפניהם, או עם הפסוק שאחריהם. כמו בראשית א:י, ה:א, לז:ב, לט:ו). פסוקים קצרים מדי חוברו לפסוק אחד (א:ה:ח, מז:לא). מצד שני, משפטים ארוכים מדי חולקו לשני פסוקים, או יותר, כך שהמשפט הטפל מופרד מן העיקר. (כמו שמות ט; ב, ג, דברים ל; יז, יח). נושא מורכב או מושא מורכב מופרד מן הנשוא (במדבר לא:כב, נחמיה י:כט).
דיבור יכול להיות מחולק לכל מספר של פסוקים. (בראשית י״ב:א-ג, וכן כ״ד:לד-מט). פרטים של קבוצה מכל צורה שהיא, לעיתים קבוצות קטנות לשם הבהרות (בראשית י:יא:יח, שמות לה:יט, דברים יא:ב-ו, ירמיהו כה:יז-כו, ועוד). יש שמוצאים את המשפט העיקרי יחד עם החלק האחרון של המשפט הטפל (בראשית כד:מד, שמואל ב יא:כא, מלכים א י:ה, יחזקאל יח:ט) או משפט קצר באותו פסוק יחד עם החלק האחרון של של המשפט הקודם (בראשית א:יח, יד:כ, שמות יב:כז, ירמיהו יא:ה, ויקרא סד). במקרים האלה החלוקה שבוצעה היתה זו שהיתה הנוחה ביותר מבחינת הטעמים. העיקרון המוסיקלי הוא שהוביל תוך התחשבות בחלוקה לוגית, הדגשה, או גורמים אחרים שהשפיעו על הקריאה. לעתים רחוקות נמצא כשל בחלוקת הפסוקים. האמור הוא לגבי הקטעים הפרוזאים. בקטעים הפואטים, ההקבלה של חלקי המשפט היא שקובעת בדרך כלל את אורך הפסוק.
חלק ג: דיכוטומיה, כללי:
כל פסוק, בכל אורך שהוא, חולק למטרת קריאתו בנגינה, לשמי חלקים. מושג זה בהקשר לטעמי המקרא הוטבע על ידי סןפרים נוצרים. בדרך כלל הטעם שמחלק את הפסוק הוא האתנחתא, אך ישנם מקרים שטעמים אחרים משמשים למטרה זו, או אפילו נחוצים מבחינה מוסיקלית. החלוקה הבאה ממשיכה באותו עיקרון. כל חצי פסוק הנקבע על ידי הדיכוטומיה העיקרית, אם הוא באורך מספיק אזי הוא מחולק על ידי דיכוטומיה משנית. החלקים הנותרים גם הם עוברים אותו תהליך כל זמן שמספר המלים בקטע הנותר מאפשר חלוקה זו. תהליך זה נקרא ״דיכוטומיה מתמשכת”. זהו העיקרון הפשוט שעל פיו מתחלק הפסוק. עקרון זה אינו ישים ממש כפי שהוא, לגבי ספרי אמ״ת. החלוקה תלויה גם בטעם הספציפי שאת תחום שלטונו מחלקים, אם שלוש מלים או אפילו יותר יכולים להשאר ללא חלוקה דיכוטומית. זהו החוק הבסיסי במערכת טעמי המקרא. (סופרים יהודים לא ידעו על העיקרון הזה יותר מאשר חוקי לשון עיקריים. תגלית זו היא הודות לחריצות ללא לאות של מלומדים נוצרים במאה השבע עשרה).
טבעי שנשאל מה מטרתה של צורת חלוקה זו. ללא שום ספק היא שמשה לציין את הפירוש התחבירי והלוגי. אך לשם שימוש לוגי ואפילו תחבירי לא היה צורך במערכת מורכבת כזאת. אם כך, ודאי ישנן סיבות נוספות לנחיצותה של מערכת זו.
ללא כל ספק הסיבה העיקרית למערכת זו היא סיבה מוסיקלית. התוצאה של של שיטת הדיכוטמיה המתמשכת היא רצף של נגינות הפסק בחוקיות מסוימת, יחד עם נגינות מחברות יוצרת את הפסוק המוטעם. מערכת זאת היתה יחודית ויוצאת דופן, אך בפירוש השיגה את מטרתה. בודאי גם הבטיחה עושר וגיוון של הנגינה .
איננו יודעים עד כמה נגינות הטעמים כיום דומים לנגינות המקוריות. אין בידינו את הידע לגבי הערך של כל הנגינות המקוריות.
לגבי מקור הנגינה ניתן לשער שתחילתן בפסוקים הפואטים שבמקרא, כמו שירת הים שבספר שמות פרק ט״ו, ושירת האזינו שבספר דברים פרק ל״ב. וכפי הנראה החלוקה המוסיקלית התחילה גם היא בחלקים אלה של המקרא. החלוקה הדיכוטומית מקורה מ״תקבולת״ שהושמה לא רק בשני חלקי המשפט העיקריים, אלא לעתים גם בחלקי המשנה. חלוקה זו הוותה את הבסיס לחלוקה הקיימת. נראה שבחלקים הפואטים לא היה צורך בחלוקות נוספות. ולעתים רחוקות ראינו חלוקה מעבר לחלוקה המשנית. החלוקה הדיכוטומית נראתה כאן בצורה הפשוטה והבסיסית ביותר. אולם כאשר באו ליישם שיטה זו לחלקים הפרוזאים, היה כבר, לפי הנחה זו, התבנית כבר היתה קיימת.
אמנם לחלקים הפואטים החלוקה הדוכומטית לא הוותה בסיס מוסיקלי. אך דבר זה לא עכב, שכן גם בחלקים הפואטים היו פסוקים שנקראו כפרוזה כמו בשירת הים פרק ט״ו פסוק י״ח, ובשירת האזינו פרק לב פסוק יט, ולמרות זאת קיימת שם החלוקה הדיכוטומית. המודל התקבל, והעקרון של הדיכוטומיה המתמשכת יושם גם בקריאה הפרוזאית. וכאן בגלל הפסוקים הארוכים השיטה הורחבה ונעשתה מורכבת יותר.
אחד החסרונות בשיטה זו הוא ששני הפסקים הבאים ברצף לא יכולים להיות מוצגים ככאלה, אלא קיימות כאן יחידות משועבדות. לכן משפט כמו וילך, ויברח, וימלט - לא ניתן ליצג באמצעות הפסקים זהים, אלא ״וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט״ (שמואל א’ יט:יב) . ללא כל ספק בעלי הטעמים היו שמחים לסמן את ההפסקים הזהים בטעמים מפסיקים זהים, אם הכללים שהם השתיתו היו מאפשרים זאת. כמו בבראשית מט:לא: ״שָׁ֣מָּה קָּֽבְר֞וּ אֶת-אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָֽבְר֣וּ אֶת-יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת-לֵאָֽה:״, ספר יהושע ז:יד: ״וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר-יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר-יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים: ״ , ישעיהו ג:כ״ב: ״ וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קָרְחָ֔ה וְתַ֥חַת פְּתִיגִ֖יל מַחֲגֹ֣רֶת שָׂ֑ק כִּי-תַ֖חַת יֹֽפִי: ״, ישעיהו סו:ג: ״שׁוֹחֵ֨ט הַשּׁ֜וֹר מַכֵּה-אִ֗ישׁ זוֹבֵ֤חַ הַשֶּׂה֙ עֹ֣רֵֽף כֶּ֔לֶב מַעֲלֵ֤ה מִנְחָה֙ דַּם-חֲזִ֔יר מַזְכִּ֥יר לְבֹנָ֖ה מְבָ֣רֵֽךְ אָ֑וֶן גַּם-הֵ֗מָּה בָּֽחֲרוּ֙ בְּדַרְכֵיהֶ֔ם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶ֖ם נַפְשָׁ֥ם חָפֵֽצָה:״
ועוד. אמנם ישנם מקרים שאותו הטעם חוזר על עצמו בחלוקת המשפט, אך מאופי שיטת החלוקה המתמשכת הטעם מפחית מגודל הפסקו בכל פעם נוספת. דוגמאות לכך הם הזקף החוזר כל עצמו, לפעמים יותר מפעם בתחום הסילוק, רביע בתחום הזקף וכו’. (״וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה:״ שמות יח:ג, ״לָכֵ֗ן כֹּֽה-אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י אלקים יַ֗עַן הַזְכַּרְכֶם֙ עֲוֹ֣נְכֶ֔ם בְּהִגָּל֣וֹת פִּשְׁעֵיכֶ֗ם לְהֵֽרָאוֹת֙ חַטֹּ֣אותֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל עֲלִילֽוֹתֵיכֶ֑ם יַ֚עַן הִזָּ֣כֶרְכֶ֔ם בַּכַּ֖ף תִּתָּפֵֽשׂוּ:״ יחזקאל כא:כט א.ג.).
על השאלה כיצד נקבעו החלוקות, ראשיות או משניות, על כך כבר השבנו. הדבר נקבע לפי ההפסק הלוגי הראשי של הפסוק, או על פי כללים תחביריים. אך יש לכך יוצאים מן הכלל. עלינו לזכור שאנו עוסקים בקריאה בציבור. בקריאה יש משפטים או מלים שעליהם להשאיר רושם מיוחד על השומעים.
בפרק זה אעסוק בכמה עקרונות של חלוקה תחבירית:
א. לעתים אנו עדים לכך שיש נטיה להשהות את החלוקה עד אשר מגיעים למסר העיקרי של הפסוק או המשפט. החלק הבא אחרי חלוקה זו תפקידו לשמש כהסבר, תוספת, תיאור וכו’ של החלק הקודם לו. מבחינה רטורית יש לכך השפעה, גם אם החלוקה באה בתוך משפט משועבד, או אם מפרידה לשניים את המשפט העיקרי. להלן כמה דוגמאות:
״כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם - וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע:״ (בראשית ג:ה)
״ וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים | אֶל-הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל-הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה - עַל-גְּחֹֽנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל-יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:״ (בראשית ג:יד)
״הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ - וַיֹּ֥אכַל גַּם-אָכ֖וֹל אֶת-כַּסְפֵּֽנוּ:״ (בראשית לא:טו)
״כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָֽכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שָׂבְעֶ֑ךָ - וְאֶֽל-כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן:״ (דברים כג:כה)
״יְהוֹשָׁפָ֡ט (עשר) עָשָׂה֩ אֳנִיּ֨וֹת תַּרְשִׁ֜ישׁ לָלֶ֧כֶת אוֹפִ֛ירָה לַזָּהָ֖ב וְלֹ֣א הָלָ֑ךְ —כִּֽי-(נשברה) נִשְׁבְּר֥וּ אֳנִיּ֖וֹת בְּעֶצְי֥וֹן גָּֽבֶר:״ (מלכים א כב:מט)
ב. הדגשה מפורשת וברורה:
״בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים - אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ:״ (בראשית א:א)
״אָֽנֹכִ֖י ה’ אֱלֹהֶ֑יךָ - אֲשֶׁ֧ר הֽוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים:״ (שמות כ:ב)
״בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כָּל-הַיּ֑וֹם - וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ:״ (דברים כח:לב)
״וַיֹּ֣אמֶר מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵ֣ל | אֶֽל-יְהוֹשָׁפָ֡ט ע֣וֹד אִישׁ-אֶחָ֡ד לִדְרֹשׁ֩ אֶת-יְהוָ֨ה מֵאֹת֜וֹ וַאֲנִ֣י שְׂנֵאתִ֗יו - כִּ֠י לֹֽא-יִתְנַבֵּ֨א עָלַ֥י טוֹב֙ כִּ֣י אִם-רָ֔ע מִיכָ֖יְהוּ בֶּן-יִמְלָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ יְה֣וֹשָׁפָ֔ט אַל-יֹאמַ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ כֵּֽן:״ (מלכים א כב:ח)
״ מִֽי-נָתַ֨ן (למשוסה) לִמְשִׁסָּ֧ה יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים הֲל֣וֹא ה’ [הפסק להביע נחרצות]- ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא-אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ:״ (ישעיהו מב:כד)
״ אֵ֣ין שָׁל֔וֹם - אָמַ֥ר ה’ לָרְשָׁעִֽים:״ (ישעיהו מח:כב)
דוגמאות אלה הן שכיחות. לבעלי הטעמים היתה ההדגשה חשובה יותר מאשר החלוקה הלוגית של הפסוק. אמנם ההפסק הלוגי קיים בפסוקים אלה, אך ההפסק המוסיקלי העיקרי נשמר לשם ההדגשה.
אין כל אפשרות אחרת להסביר את החלוקה בפסוקים הבאים:
“ וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ | שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שָׁב֙ אֶל-אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת-נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר - וְהִיא֙ לֹא-יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי-חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל: “ (שופטים יא:לט) .ההפסקה כאן כדי להדגיש את כובד משקל הדברים. (לפי הפרשנים והתרגום הוא אכן הקריב אותה להשם).
״ וַתִּקַּ֣ח יָעֵ֣ל אֵֽשֶׁת-חֶ֠בֶר אֶת-יְתַ֨ד הָאֹ֜הֶל וַתָּ֧שֶׂם אֶת-הַמַּקֶּ֣בֶת בְּיָדָ֗הּ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ בַּלָּ֔אט וַתִּתְקַ֤ע אֶת-הַיָּתֵד֙ בְּרַקָּת֔וֹ וַתִּצְנַ֖ח בָּאָ֑רֶץ - וְהֽוּא-נִרְדָּ֥ם וַיָּ֖עַף וַיָּמֹֽת:״ (שופטים ד:כא). בפסוק זה היה נראה שמבחינה לוגית מקום האתנחתא צריך להיות אחרי התיבה ״והוא נרדם״, אך בעלי הטעמים מקמו אותה במקום אחר כדי להדגיש ולהעצים את הרושם. להדגיש את מעשה הגבורה של יעל המסתיים במלים ״ותצנח בארץ״.
״ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י אלקים הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן - אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ:״ (ישעיהו כח:טז). לפי רש״י ״אבן״ הוא מלך משיח. (אמנם כך רש״י, אך יתכן שלפי הבנת הנוצרים יש חשיבות מיוחדת למלה זו במשפט הזה. א.ג.)
“וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י מָֽה-אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ יִרְמְיָ֔הוּ וָאֹמַ֖ר תְּאֵנִ֑ים - הַתְּאֵנִ֤ים הַטֹּבוֹת֙ טֹב֣וֹת מְאֹ֔ד וְהָֽרָעוֹת֙ רָע֣וֹת מְאֹ֔ד אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֵאָכַ֖לְנָה מֵרֹֽעַ:״ (ירמיהו כד:ג)
״ אֱדַ֙יִן֙ דָּנִיֵּ֣אל דְּנָ֔ה הֲוָ֣א מִתְנַצַּ֔ח עַל-סָרְכַיָּ֖א וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֑א כָּל-קֳבֵ֗ל דִּ֣י ר֤וּחַ יַתִּירָא֙ בֵּ֔הּ וּמַלְכָּ֣א עֲשִׁ֔ית לַהֲקָמוּתֵ֖הּ עַל-כָּל-מַלְכוּתָֽא:״ (דניאל ו:ד) (הדגשה כדי להבליט שחלק זה של המשפט אינו מתאים לסיפור שבא אחריו).
לעתים בעלי הטעמים נגררו לרעיונות מדרשיים.כמו בפסוק ״יִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת-הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל-נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה | הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָֽׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל-ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב:״ (בראשית א:כא). בפסוק זה האתנחתא היא ב״תניניםהגדולים”, במקום לפני היחידה ״וירא אלקים כי טוב״. מדוע? כיון שהיצורים הנפלאים האלה קשורים לאגדת חז״ל, ואין להם כל קשר ושיכות ליצורים האחרים בפסוק זה. (ראה פירוש רש״י לפסוק זה). לכן הם הופרדו בפסוק, והופיעו בתחילתו.
״וַיֹּֽאמֶר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַֽעֲקֹ֑ב לֹֽא-יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֙ ע֜וֹד יַֽעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם-יִשְׂרָאֵל֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל:״ (בראשית לה:י). בפסוק זה האתנחתא במילה ״יעקב״ כדי להדגיש שלמרות השם החדש ״ישראל״, שמו יעקב נשמר, בניגוד לאברהם שלא נקרא יותר אברם. (במסכת ברכות יב:ב ויג:א מוסבר שיעקב שמר את שמו יעקב בנוסף לשם ישראל, בעוד ששמו הקודם של אברהם לא נשמר)
״בֶּן-אִשָּׁ֞ה מִן-בְּנ֣וֹת דָּ֗ן וְאָבִ֣יו אִישׁ-צֹרִ֡י יוֹדֵ֡עַ לַעֲשׂ֣וֹת בַּזָּֽהָב-וּ֠בַכֶּסֶף בַּנְּחֹ֨שֶׁת בַּבַּרְזֶ֜ל בָּאֲבָנִ֣ים וּבָעֵצִ֗ים בָּאַרְגָּמָ֤ן בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבַבּ֣וּץ וּבַכַּרְמִ֔יל וּלְפַתֵּ֙חַ֙ כָּל-פִּתּ֔וּחַ וְלַחְשֹׁ֖ב כָּל-מַחֲשָׁ֑בֶת אֲשֶׁ֤ר יִנָּֽתֶן-לוֹ֙ עִם-חֲכָמֶ֔יךָ וְֽחַכְמֵ֔י אֲדֹנִ֖י דָּוִ֥יד אָבִֽיךָ: ״ (דברי הימים ב’ ב:יג) כאן בעלי הטעמים בחרו להטעים כך שנלמד שבן צריך לעסוק במקצוע שעסק בו אביו כדי שיוכל לתמוך את אמו , במקרה של מות אביו. הרד״ק בפירושו לפסיק זה מזכיר את דברי חז״ל אלה. למרות שדוגמאות מעין זה הן מועטות, זה בא ללמדנו שיש וטעמי המקרא מושפעים ממדרשי חז״ל.
ג. (1) בפסוקים אלה החלק שאחרי האתנחתא דומה בתוכנו לחלק שלפניה, אך זהו החלק החשוב שבפסוק. לכן הוא מופרד באתנחתא.
ראה את הפסוקים הבאים:
״וְנֽוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֘ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל-אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת || אֵ֣ת כָּל-אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אֽוֹתְךָ֖ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:״ (שמות כה:כב).
״וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר || וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:״ (שמות כד:ד) בפסוק זה ההטעמה נועדה להפנות את לבנו למזבח ולשנים עשר העמודים . צריך להדגישם שהם קשורים לברית, האישור של הנושא הנמצא בחלקו הראשון של המשפט.
״וַיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י אִם-תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים || וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח:״ (ישעיהו נג:י). בעלי הטעמים רצו להבליט כאן את התוצאה המרהיבה שבאה אחרי סבלו של עבד השם.
״וַיֹּאמֶר֩ עָרֹ֨ם (יצתי) יָצָ֜אתִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָה יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח || יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ:״ (איוב א:כא) .
וישנן גם דוגמאות שך פסוקים קצרים, כמו:
״ וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת-יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת-הַמַּֽאֲכֶ֑לֶת || לִשְׁחֹ֖ט אֶת-בְּנֽוֹ:״ (בראשית כב:י)
״אֱ֠דַיִן גֻּבְרַיָּ֤א אִלֵּךְ֙ הַרְגִּ֔שׁוּ וְהַשְׁכַּ֖חוּ לְדָנִיֵּ֑אל || בָּעֵ֥א וּמִתְחַנַּ֖ן קֳדָ֥ם אֱלָהֵֽהּ:״ (דניאל ו:יב)
לעתים חלק זה, החשוב יותר תחום בין המלה ״הנה״ ובין האתנחתא, כמו:
״וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: ״ (ויקרא יג:ה)
״וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶֽעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה:״ (במדבר יז:ז)
״וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה (לו)-(עשה) לֹֽא-יַעֲשֶׂ֨ה אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת-אָזְנִ֑י וּמַדּוּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת:״ (שמואל א כ:ב)
״וַיֹּ֣רִדֵ֔הוּ וְהִנֵּ֥ה נְטֻשִׁ֖ים עַל-פְּנֵ֣י כָל-הָאָ֑רֶץ אֹכְלִ֤ים וְשֹׁתִים֙ וְחֹ֣גְגִ֔ים בְּכֹל֙ הַשָּׁלָ֣ל הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֛וּ מֵאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים וּמֵאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה:״ (שמואל א ל:טז)
״וַיְהִ֨י רָעָ֤ב גָּדוֹל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וְהִנֵּ֖ה צָרִ֣ים עָלֶ֑יהָ עַ֣ד הֱי֤וֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר֙ בִּשְׁמֹנִ֣ים כֶּ֔סֶף וְרֹ֛בַע הַקַּ֥ב (חרייונים) דִּבְיוֹנִ֖ים בַּחֲמִשָּׁה-כָֽסֶף: (מלכים ב ו:כה)
״אֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֤ה אֶל-הָרָקִ֙יעַ֙ אֲשֶׁר֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַכְּרֻבִ֔ים כְּאֶ֣בֶן סַפִּ֔יר כְּמַרְאֵ֖ה דְּמ֣וּת כִּסֵּ֑א נִרְאָ֖ה עֲלֵיהֶֽם:״ (יחזקאל י:א)
״כֹּ֣ה הִרְאַ֔נִי וְהִנֵּ֧ה אֲדֹנָ֛י נִצָּ֖ב עַל-חוֹמַ֣ת אֲנָ֑ךְ וּבְיָד֖וֹ אֲנָֽךְ:״ (עמוס ז:ז)
כאשר הקורא חש מיד שההפסק בא במקום ששם יש את עיקר הסיפור
חלוקה עדינה זו שאומצה כדי לתת לקורא את האפקט החזק ביותר ואת הרושם הנדרשת, אין לראות בה כיוצא מן מן הכלל,
