״וְלָקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֥ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בֹּ֑ו וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתֹ֛ו וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֖יו וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ׃״ (שמות מ’:ט’)
כותב המנחת שי : ״כל אשר. הכ״ף דגושה״.
מה כוונתו? המנחת שי בא להזהיר את הקורא שהמלה ״כָּל״ שבקטע ״ואת כל אשר בו״ , יש דגש באות כ״ף״.
הערתו תמוהה. וכי למה נחשוב אחרת? הרי האות כ״ף במלה ״כָּל באה בראש מלה אחרי הברה סגורה (אחרי המלה ״וְאֶת״ ) ומן הדין הוא שתהיה דגושה. וכי מישהו יעלה על דעתו שתהיה רפויה?
הרב יעקב קמינצקי, בספרו ״אמת ליעקב״ תמה אף הוא, ומנסה בדוחק להסביר את הסיבה. כותב הרב שבעצם יש כאן טעות סופר במהדורות הידועות של המנחת שי, ולמעשה כתב המנחת שי שאין הכוונה לאות כ״ף אלא לאות קו״ף, ולא במילה ״כָּל״ אלא במילה ״קֹדֶשׁ״. ובעצם, הקו״ף במלה ״קֹדֶשׁ״ דוקא רפויה…
באמת קצת קשה עם פירושו של הרב קמינצקי, אך לפני שאסביר את דבריו אציין שגם הוא עצמו לא נוח לו עם פירושו שלו…הנה בתחילת דבריו הוא כותב ״ולא הבנתי את דבריו”, ובסיום הוא כותב ״אבל אי אפשר לי בשום עניין למצוא ביאור אחר. וצ״ע (וצריך עיון).
הרב קמינצקי מסביר מדוע האות קו״ף שבמלה ״קֹֽדֶשׁ״ היא רפויה. וכי למה שלא תהיה רפויה?
כאן עלינו לדעת את דיני ״דחיק״. מהו ״דחיק״? דחיק הוא ביטוי לשוני האומר שבמקרים מסוימים האות הראשונה במילה השניה מתוך שתי מילים תקבל דגש חזק.
לא אפרט את כל המקרים. רק אזכיר שניים מהם.
אחד המקרים הידועים הוא במילה הבאה אחרי המילה ״מה״ כאשר יש מקף בינהם כמו ״מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית״, ״מַה־תִּתֶּן־לִ֔י״ ועוד הרבה אחרים. במלה הבאה אחרי המלה ״מה״ יבוא דגש חזק באות הראשונה שלה.
מקרה נוסף של דחיק הוא כאשר יש מלה שסופה אות קמוצה, וגם אם יש אחריה ה״א נחה, וההטעמה במלעיל. אלא שההטעמה במלעיל לא תהיה משום נסוג אחור (אסביר עוד מעט מהו נסוג אחור). לדוגמה ״וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם״. המלה ״וְאָעִ֣ידָה״ עונה על דרישות הדחיק. מסתיימת בתנועת קמץ, יש ה״א נחה בסופה, והטעמתה מלעיל (טעם מרכא באות עי״ן). ולכן האות בי״ת במלה ״בם״ תקבל דגש. איזה דגש? לא דגש קל, אלא דגש חזק. כפי שאמרנו הדחיק גורם לדגש חזק באות הראשונה שבמלה השניה מתוך שתי מלים.
לשני המקרים לעיל קראתי ״דחיק״, אך יש לציין שרוב אנשי הלשון יקראו למקרה הראשון אותו ציינתי ״דחיק״, ולמקרה השני ״אתי מרחיק”.
בחרתי בדוגמה ״וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם״, (דברים ל״א:כ״ח) משום שהמנחת שלי מביא את הדוגמה הזאת לתופעת ״אתי מרחיק״, ואילי משה הנקדן בספרו ״דרכי הניקוד והנגינות״ מביא את הדוגמה הזאת לתופעת ״דחיק״, וכן גם במחברת התיג’אן.
ולפסוקנו ״וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ״, האם יש כאן דחיק? על פניו נראה שהתשובה היא חיובית, כביכול. המלה ״והיה״ מסתימת בתנועת קמץ, יש ה״א נחה בסופה, והיא מוטעמת במלעיל, שכן יש טעם מרכא באות ה״א הראשונה. הכל מתאים. חוץ מ….
המלה ״והיה״ באופן רגיל היא במלרע, אלא שכאן בפסוקנו היא במלעיל. מדוע בפסוק זה שונתה הטעמתה ממלרע למלעיל? הסיבה היא קרוב הטעמים. המלה ״קֹֽדֶשׁ״ מוטעמת בתחילתה, היינו מלעיל. ואילו המילה ״והיה״ באופן רגיל היתה אמורה להיות מוטעמת במלרע. קירוב הטעמים היה מקשה עלינו לבטא את המילים האלה כאשר באות יחד. ומכיון שלשון הקודש היא שפה ידידותית, נסוג הטעם לאחור. הטעם עבר לאות ה״א הראשונה. וזהו שנקרא ״נסוג אחור”. אם כך, חסר התנאי הזה למימוש הדחיק. הדחיק היה יכול להתקיים רק אילו המלה ״היה״ היתה במלעיל באופן רגיל. אך כאן אין הדבר כך. המלה ״והיה״ היא במלעיל משום נסוג אחור. אם כן, אין פה מצב של דחיק, ולכן האות קו״ף לא תקבל דגש חזק.
כפי שציינתי, דעתו של הרב קמינצקי לא היתה נוחה מהסברו זה, ולכן כתב ״אבל אי אפשר לי בשום ענין למצוא אחר, וצ״ע.”
מדוע יטרח הרב קמינצקי לכתוב פירוש שדעתו אינה נוחה ממנו? נראה לי שהסיבה היא שהרב קמינצקי רצה ללמד אותנו פרק בדיני ״דחיק”….
ייתכן שהסיבה שהמנחת שי הזהיר אותנו שאין להרפות את האות כ״ף במילה ״בכל״, כדי שלא נחליף עם פסוק דומה.
בספר במדבר נאמר: ״וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו:״ (במדבר ד’:ט״ז)
יש לשים לב, מזהיר אותנו המנחת שי. בפסוק שבספר במדבר נכתב ״…הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ…״ ואילו בשמות ״הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בֹּ֑ו״.
כיון שהפסוקים דומים, בעלי קריאה עלולים לטעות, ולקרוא גם את הפסוק שבספר שמות ללא דגש באות כ״ף שבמלה ״כל״.
ואם תאמר, הרי זה לא אותו דבר, בפסוק שבספר במדבר אין את המלה ״את״. אמנם כן, המלה ״את״ אינה כתובה בפסוקנו, היא אינה נמצאת לפנינו, ולכן אין סיבה שנטעה ונאמר אותה, אבל דגשים אינם כך. סימן הדגש או הרפה לעולם אינו מצויין בספר התורה, ולכן כאן יש מקום לטעות. הבעל קורא עלול לקרוא את המלה ״כל״ כפי שיקרא אותה בפסוק שבספר במדבר, והוא זה מה שהמנחת שי מזהיר אותו.
היתכן שהשערה זו לא עלתה על דעתו של הרב קמינצקי? ודאי לי שחשב על כך, אך כפי שציינתי לא רצה הרב להחמיץ את ההזדמנות מללמדנו פרק בדיני ״דחיק״.
את השערתי זאת חלקתי עם נכדו של הרב קמינצקי, הוא אשר הוציא לאור את הספר ״אמת ליעקב” מתוך דפים שסבו כתב, חלקם הגיגים לעצמו.
דעתו של הנכד, הרב יוסף קמינצקי היתה שונה מהדברים שהעלתי. הרב הביא לפני דוגמאות בהם שבשו המדפיסים את דברי המנחת שי, וכן דוגמאות בהם שגו המעתיקים את ספרי התורה, לכן, ייתכן שהגירסה אותה ראה המנחת שי היתה שגויה, ולכן ראה להעיר.
אולם ייתכן גם שגירסת הספר ״מנחת שי״ גם היא משובשת.
כדוגמה ציין הרב את הפסוק מפרשת דברים ״פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:״ (דברים א’:ז’) . בספר ״מנחת שי״ המונח לפני כתובה הערתו של המנחת שי על הפסוק הזה: ״ובנגב. כ״כ לא ובנגף (צ״ל לא בנגב בלא וא״ו).” כך כתוב גם בספר ״תיקון קוראים סימנים” בנספח ״מנחת שי”. הרב יוסף קמינצקי שלח לי צילום של ההדפסה הראשונה של הספר ״מנחת שי״ שם כתוב רק ״ובנגב כ״כ לא ובנגף”. נראה אם כך ששגו המדפיסים האחרונים לחשוב שיש טעות בגירסה הקודמת שלפניהם, ושבעצם רצה המנחת שי לאמור ״בנגב בלא ו״ו״, ולכן ״תיקנו”. אולם באמת שהמנחת שלי כתב ״ובנגב כ״כ לא ובנגף״, (כ״כ משמעו ״כך כתוב״) כדי להזהיר אותנו שהגירסה הנכונה של הפסוק היא ״בנגב״ ולא ״בנגף״ . מכאן שהיה ידוע לו, ואולי אף ראה גירסת תורה, אולי חומש, שם כתוב בטעות ״בנגף”.
ואכן, שלח לי הרב צילום מתוך ספר ״אור תורה״ שם יש הערה על גירסת ספר תורה. כתב ה״אור תורה״: ובנגב. בי״ת כתוב בסופו, לא פ״א, והמדפיס הוכה בסנוורים ובנגף”. כתוב ממש נפלא! וברצונו לומר, שטעו אלה שהדפיסו בחומש ״נגף״ במקום ״נגב”.
מסתבר, כמו שציינתי לעיל, שהמנחת שי ידע שקיימת גירסה מוטעית, אלא שהמדפיסים האחרונים לא ידעו על כך, ולכן תמהו על דבריו של המנחת שי, ו״תיקנו״ את שכתב…
הדברים ששלח לי הרב יוסף קמינמקי יש בהם לשפוך אור על הנושא של שיבושים בחומשים ושיבושים בספרים.
ייתכן שבזמנו של המנחת שי היו גם חומשים בו פסוקנו נדפס בשיבוש, ולכן העיר על כך המנחת שי.
על אף שהדברים של הרב יוסף קמינצקי מעניינים, מלמדים ומאלפים, עדיין דעתי היא
שהמנחת שי כתב את הערתו לפסוק שבשמות, כדי שהקורא לא יחליף את המלה ״כל״ בבית דגושה בפסוקנו עם המלה ״כל״ בבית רפויה שבפסוק דומה בספר במדבר.
אני מצרף כאן צילום של המאמר מתוך הספר ״אמת ליעקב”.
שבוע טוב,
אהרן
* ידידיה שלמה רפאל נורצי נקרא ״המנחת שי״ (ש״י - שלמה ידידיה) על שם ספרו ״מנחת שי. הספר עוסק במילים שבמקרא, ומטרתו ללבן אילו מן הגרסאות בנושא כתיב, ניקוד, וטעמי המקרא היא הגרסה הנכונה, וכן גם מצביע על מקומות בהן עלול הקורא לשגות. חי באיטליה במאה ה-17.
No comments:
Post a Comment