לפרשת ״וירא״ - מפיק

מקובל לחשוב שהמפיק הוא הנקודה שבה״א. זה נכון, אבל לא רק. ״מפיק״ בארמית פירושו ״מוציא״. הכוונה - מוציא את האות במבטא. המפיק הידוע לרובינו הוא הנקודה שבאות הא שבסוף מילה. נקודה זו אינה דגש, אלא מטרתה לציין שהאות הא שבסוף המילה היא עיצורית ונשמעת.

אולם גם כאשר האותיות ו״ו ויו״ד נשמעות, ואינן אמות קריאה, הן נקראות מפיק. 

הנה מה שאומר המנחת שי על המפיק:

(כללי בג״ד כפ״ת לבעל ה״מנחת שי:)

״כללי בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א: 

הכלל: כל בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א רפי.

וסימנך מפני שמי נחת הוא. בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק. 

מפיק אין דינו כי אם על אותיות הו״י כשתוציאם בסוף תיבה, ולכן דין מפיק משל הה״א בְּצִדָּהּ תָּשִׂים (בראשית ו:ט״ז) ; וא״ו יָדָיו תְּבִיאֶינָה (ויקרא ז’:ל’); אֲדֹנָי שְׂפָתַי (תהילים נ״א: י״ז) . ובכלל זה יש לכלול ה״א הנקודה פתח, אשר קריאת ה מעין מפיק ה״א כמו תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר (עובדיה א’:ד’) ״

מכאן כאשר מדברים על הנקודה שבאות ה״א, יותר נכון לומר ״מפיק הא”.

יש לדעת שמפיק הא אינו מופיע רק בסוף התיבה, אלא יכול להופיע באמצעה. כמו במלה ״וַיִּתְמַהְמָהּ״

בפרשתינו, פרשת וירא:

״וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:״ (בראשית י״ט: ט״ז)

והנה מה שכותב האבן עזרא על התיבה ״וַיִּתְמַהְמָהּ״

ואתמה מהפי' שחבר בן אפרים שאמר כי ויתמהמה. מגזרת מה. והנה שכח כי שני ההי''ן מפיקין. רק הוא לשון עכוב. ושרשו משולש והפ''א כפול: ״

מציין האבן עזרא שיש שני מפיקים בתיבה ״וַיִּתְמַהְמָהּ״. האחד הוא האות ה״א שבסופה, כמו שכולנו יודעים, והשני הוא  האות ה״א שבמרכזה.

להלן העתקתי מתוך העלון : ״תורת הקורא״ לפרשת ״לך לך”:

״וֶהְֵי֖ה  (בראשית י״ב:ב’) יש לבטא את הה"א בשווא נח. והוא נהגה כמו מפיק ה"א שבסוף תיבה, כגון בתיבות עמָּהּ, אֹתָהּ

וגם כאן באמצע תיבה הוא נקרא מפיק ה"א. ויש הטועים לחשוב שמפיק הוא דוקא הנקודה הבאה באות ה"א שבסוף תיבה, אך באמת מפיק פירושו מוציא, דהיינו שהה"א נשמעת ונהגית בשווא נח, אף אם היא באה באמצע

תיבה, ודלא כמו במילה פְּדָהצוּר (במדבר א' י') וכדו', ששם הה"א אינה נהגית כלל.

והטעם לכך שנקודת המפיק באה רק בסוף תיבה, משום שבאמצע תיבה (כגון בתיבת יִהְיֶה), ע"י שהאות מנוקדת בשווא יודעים שהיא נקראת, ולכן אין צורך בנקודת המפיק. ובסוף התיבה לא רצו לנקד בשווא, מפני שיש תיבות המנוקדות בסופן בפתח גנובה ובמפיק יחד כגון גבֹהַּ,יַגִיהַּ  ואילו היו מנקדים בשווא ולא בנקודת המפיק, היה צורך לנקד בניקוד כפול, גם בפתח וגם בשווא, וממילא היות שלא ניתן לנקד אות אחת בשני ניקודים שונים, המירו את סימון המפיק שבסוף תיבה משווא לנקודה בתוך האות.

ויש לציין, שישנם כ"י בהם כאשר יש חשש לבליעת הה"א בשגגה באמצע תיבה, מוסיפים את נקודת המפיק אף באמצע תיבה, ואע"פ שהיא מנוקדת גם בשווא, וכגון בכ"י לנינגרד שמנוקד: בָּהְּשַׁמָּה (ויקרא כ"ו מ"ג), פְּדַהְּאֵל (במדבר

ל"ד כ"ח), יֶהְּדֳּפֶנּוּ (שם ל"ה כ'). וכן בכ"י ששון 507 מנוקד פְּ ַ דהְּאֵל. וכן כתב באור תורה שבספרים ספרדיים מנוקד בָּהְּשַׁמָּה עם נקודת המפיק בה”א, והביא דבריו בקסת הסופר ח״ב ״

מספיק להיום...