לפרשת לך לך - ״וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״

 ״וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ (בראשית ט״ו:י״א)

 נראה פשוט:

and the eagle descended upon the carcasses, and abram return them

וכך אמנם אונקלוס מתרגם:

 ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וַאֲתֵיב יָתְהוֹן אַבְרָם״ 

מכאן שאונקלוס מבין שהמילה ״וישב״ היא ״השיב״ ,שורש ש.ו.ב.  והמילה ״אותם״ קשורה לפגרים. כוונתו ״השיב את הפגרים”. 

 אלא שיש כאן בעיה. המילה ״וַיַּשֵּׁב״ מנוקדת בדגש באות שין. משמע שהשורש הוא ״נ.ש.ב.” ולא ״ש.ו.ב.״ 

 ואכן כך מפרש רש״י: ״וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.)״.

וגם האבן עזרא: ״וישב. בדגשות השי''ן תחת הנו''ן המובלע. כמו יגרש וישלח מהפגרים״

שניהם מפרשים לפי ״וישב״ משורש ״נ.ש.ב.״

אלא שגם בפירושם של רש״י ושל האבן עזרא מתעוררת בעיה, כי אם ״וַיַּשֵּׁב״ זה ״הפריח״ או ״גירש״, אזי זה מתייחס לעייט, כמובן. ואם כך, צריך היה לכתוב ״וַיַּשֵּׁב אֹותו״  - את העיט. ולא ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם״.

בעיה זו לא נעלמה מעיני ראב״ע ולכן הוא מוסיף ״או השיב הפגרים להבריח העיט״

איך ניתן לפתור את הבעיה של ״אותם״?  כנראה שהמילה ״עיט״ בפסוק היא לא עיט אחד, אלא עיטים. ״עיט״ הוא ״לשון יחיד על רבים”.  והראיה, שבפסוק הקודם כאשר כתוב ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר.״ הצפור״ הכוונה לשני העופות - התור והגוזל. וכך אכן כותב האבן עזרא ״הצפור לא בתר — התור והגוזל, כי "צפור" שם כלל״. אם כך, באותו לשון, כאשר כתוב ״העיט״ הכוונה לרבים, ״עיטים״.

לפעמים התורה משתמשת בלשון יחיד על רבים. לדוגמה:

 ״וַֽיְהִי-לִי֙ שׁוֹר וַֽחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ ״ (בראשית ל״ב: ו’). 

אונקלוס: וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ

 או:

ותעל הצפרדע ותכס את וגו' 

תני, רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה והיא השריצה ומלאה את ארץ מצרים. 

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות! 

צפרדע אחת היתה ושרקה להן ובאו. (סנהדרין ס״ז:ב’)

״ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים״(שמות ח’ ב’)

וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ עַל מַיָא דְמִצְרָאֵי וּסְלֵיקַת עֻרְדְעָנַיָא וַחֲפַת יָת אַרְעָא דְמִצְרָיִם (אונקלוס)

 וַיֹּ֣אמֶר יְהוָֹה֘ אֶל-מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת-יָֽדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַ֨ל-הַנְּהָרֹ֔ת עַל-הַיְאֹרִ֖ים וְעַל-הָֽאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת-הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (שמות ח’:א’)

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת יְדָךְ בְּחֻטְּרָךְ עַל נַהֲרַיָא עַל אֲרִיתַּיָא וְעַל אַגְמַיָא וְאַסֵיק יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם (אונקלוס)

אונקלוס מתרגם את ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר״ - ״וְיָת עוֹפָא לָא פַּלִיג״

כאשר להבנתינו ״צפור״ זה רבים - התור והגוזל.

בפסוק הבא ״וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל-הַפְּגָרִ֑ים״

אונקלוס מתרגם ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא״

מכאן, כמו שהבננו שבפסוק י’ ״עופא״ הוא רבים, התור והגוזל, כך ניתן להבין שבפסוק י״א ״וּנְחַת עוֹפָא״, ״עופא״ הוא רבים - עיטים, ולא עיט אחד.

אם כך ברור עכשיו שהמשפט ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ - ״אותם״ מתייחס לעיטים. אברהם הפריח את העיטים, השיב עליהם רוח וסילקם, (מעין ״קיש קיש״ שעושים לחתול). 

לפני זמן לא רב קראתי  מאמר של פרופסור יוחנן ברויאר, מהחוג ללשון עברית של האוניברסיטה העברית, בנו של הרב פרפסור מרדכי ברויאר. שם המאמר הוא ״מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים”.

במאמר זה הוא טוען שיש שלושה יסודות עליהם עומדת המסורה: הכתיב הניקוד, והטעמים. לפעמים יש מחלוקת בינהם. הניקוד אומר משהו אחד, אבל הטעמים אחרת. פניתי אליו בשאלה האם ייתכן שבפסוק זה יש מחלוקת בין הכתיב לבין הניקוד. ז״א, לפי הכתיב נראה שאברהם השיב את הפגרים, אבל לפי הניקוד אברהם גירש את העיט.  מתשובתו נראה לי שהפירוש שלי מצא חן בעיניו.

זה המקום לציין שישנה עוד גרסה של תרגום אונקלוס. לפי גרסה זאת התרגום הוא: ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם״

בגרסה זו המלה ״וַיַּשֵּׁב״ מתורגמת ל״וְאַפְרַח״ (ולא ״וַאֲתֵיב״) שבעברית זה נשב, שורש נ.ש.ב. , וזה כמובן מתיישב עם מה שכתבתי לעיל.