טעמי המקרא, תרגום וויקס - מונח, מתיגה זקף, וכללי זקף גדול

כללי מונח וכללי מתיגה באותה מלה עם הזקף קטן, וכללי זקף גדול: 

יש לדון שוב בוריאציות מוסיקליות. 

1. אם קיים זקף ללא המשרת שלו (מונח) בתיבה הקודמת, אזי משרת זה יבוא במקום מתג ( 16) באותה מלה עם הזקף, רק לא באות הראשונה, כמו ״אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה״ (בראשית ג:א), “הָֽאִשָּׁ֔ה” (ג:יג), ״וַיֹּ֣אמְר֔וּ״ (בראשית יח:ה), ״וַיֵּ֣דְע֔וּ״ (בראשית ג:ז), ״וְנַחֲלָ֣תְךָ֔״ (דברים ט:כו), ״מִנַּֽאֲקָתָ֔ם״ (שופטים ב:יח), ״בַּל־יִחְי֔וּ״ (ישעיהו כו:יד. בגירסה שלפני כתוב ״מֵתִים֙ בַּל-יִחְי֔וּ״ . א.ג.) .

יוצאים מן הכלל: תצורות כמו ״וַֽיַּעֲשׂ֔וּ״ (דברים לד:ט), ״וַֽנֶּחֱטָ֔א״ (ישעיהו סד), שם המתג נשאר. (נראה שהתנועות הקטנות כמו פתח וסגול, הקרובות מדי להטעמה, אינן חזקות דיין לקבל את הטעם). לעומת זאת, ״מִֽמׇּחֳרָ֔ת״ (בראשית יט:לד, ועוד), ״אֶֽל־נׇעֳמִ֔י״ (רות ד:יד), הודות לכך שהמדקדקים היהודים קבעו שהקמץ הוא קמץ רחב, אזי מופיע מונח (כפי שנראה, בנוסח שממנו העתקתי יש מתג ולא מונח, אך יש גרסאות בהן מפיע מונל ולא מתג).

כאשר ה״צליל מקדים״ פשטא מופיע בתיבה שלפני תיבת הזקף, אזי אין מופיע שוני מוסיקלי נוסף. אך כאשר תיבת הזקף נמצאת לבדה (17), ואין אפשרות שיהיה מונח (בהתאים לכללים שנאמרו לעיל), יתכנו האשרויות הבאות:

2. אם במלה יש הברה סגורה, שהיא מופרדת מההברה המוטעמת, על ידי לפחות הברה אחת, או על ידי שוא נע, אזי תופיע ״פעמה מקדימה״ לפני הזקף. ה״פעמה מקדימה״ היא מעין נגינה מודגשת שתבוא בהעדרה של ה״צליל המקדים״.  ״פעמה מקדימה״ זו נקראת בשם ״מתיגה״. 

נראה להלן שה״מתיגה״ היא בעצם סוג של מתג כבד - ״געיא”. ההבדל הוא שהיא מציינת יותר ביטוי מוסיקלי להברה מאשר הגעיא. בגירסה של בן נפתלי יש בתיבות אלה געיא. רואים שהסימן הזה מופיע רק בהברות הראויות לגעיא.

את הערך המוסיקלי של המתיגה ניתן ללמוד מספרו של בן בלעם. שם הוא אומר שהמתיגה לפני זקף באה ״לתיקון הנגינה״, ועד היום יש לה נגינה מיוחדת. (השאלה היא אם הנגינה הזאת נשמרה עד ימינו אנו…)

לאנשי הדקדוק הקדמונים לא היה כל מושג על קשר מוסיקלי כלשהו בין המתיגה לבין פשטא או אזלא, שהיא זהה להן בצורתה.

לסימן המתיגה יש שמות שונים.  השכיח ביותר הוא ״מקל״.  אנשי לשון שכתבו בערבית נתנו לה בשם ״אלהמזה״ או ״המזה״, מלשון ״זירוז” או ״דחף״. הדבר בא להצביע על ה״דחף״ בנגינתה. מכאן גם ללא ספק השם ״דרבן״.  הרד״ק, בספרו ״עט סופר״, קורא לה ״מראה מקום״, וכן בשם ״פשט קטן״.   השמות המודרנים למתיגה - ״קדמא״ או ״אזלא״ גם הם טעות שמקורן כמו הטעות של השם ״פשט״.

כפי שצויין, המתיגה היא מעין ״מתג עליון״. שם זה מוזכר גם בטעמי ספרי אמ״ת, שם הוא אכן מציין מעין מתג עליון. 

מסיבות מוסיקליות, יש נטיה למקם את סימן המתיגה קרוב שאפשר לתחילת התיבה, ובמקרים מיוחדים נמצא אותו על האות הראשונה.

הדוגמאות הבאות ידגימו את מקומה במקום הרגיל:

״וְאַ֨בְרָהָ֔ם״ (בראשית יח:יח)

״וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם״ (ויקרא כ:ז)

״וְכָ֨ל-יִשְׂרָאֵ֔ל״ (דברים יג:יב. בנוסח שלפני מוטעם אחרת, דבר הבא אולי לאשש את הנאמר לעיל שמתיגה היא מעין ״מתג עליון״. א.ג.)

״הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת״ (דברים כט:כח)

״וְאֶ֨תְּנָ֔ה״ (בראשית לד:יב)

״שְׁמָ֨ר-לְךָ֔״ (שמות לד:יא)

יש מקרים שהמתיגה תעבור לראש התיבה:

א. ״אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔״ (דברים ג:כד)

״וַֽיְפַסְּח֔וּ״ (מלכים א יח:כו. גם כאן בנוסח שלפני מוטעם במתג. א.ג.)

״וַֽיִּשְׁמְע֔וּ״ (עזרא ד:א)

במקרים הנ״ל המתיגה הועברה להברה הראשונה כדי לבטל את הגעיא. געיא ומתיגה, בגלל הדמיון שבינהן, לא יוכלו לבוא יחד.

ב. בן אשר וההולכים אחריו גרסו בצעד נוסף. אם געיא מתאפשרת רק במצב מסוים בהברה הראשונה, הם המירו אותה למתיגה, אשר היינו מצפים לראותה בהברה השניה. בהתאם לכך אני מסביר את המקרים הבאים:

״וּ֨בְחַטָּאתֹ֔ו״ (מלכים א’ טו:לד)

״וּפְקֻדָּתָ֔ם״ (ישעיהו טו:ז. בנוסחים שאצלי לא מצאתי לא מתיגה ולא מתג. ותמוה, כי תיבה זו מופיעה אחרי אתנתחא, ולכן אם אין מתיגה או מתג, היה צריך להיות זקף גדול, ולא זקף קטון. וכן גם בדוגמתו ״וּדְבַר-וָ֔״ מלכים ב’ כ:ד.א.ג.)

״אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם״ (בראשית יט:כז)

״מִ֨ן-הַשָּׂדֶ֔ה״ (ויקרא כה:יב)

״אֶ֨ת-הַדְּבָרִ֔ים״ (שמות לד:א)

רק במקרים לעיל מצאתי את ההמרות האלה.

(ראה בספר החילופים דברים דברים י:ב, שגעיא מתאפשרת, למרות שאין זה מקרה רגיל. אצל בן נפתלי תמיד בגעיא)

ג. כאשר זקף לבדו (הכוונה כאשר תיבה המוטעמת בזקף באה אחרי סילוק, אתנחתא, סגול, או זקף) וכאשר לא ניתן להציב לו מתג ולא מתיגה, אזי הנגינה תהיה זקף גדול. 

ראה בדוגמאות הבאות:

״ וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע:״ (בראשית ב:ט)

״וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: {י} וַיֹּ֕אמֶר אֶת-קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן״ (בראשית ג:י)

״וַיֹּאמְר֑וּ הַֽכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת-אֲחוֹתֵֽנוּ:״ (בראשית לד:לא)

“וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הֹוצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃״ (שׁמות טז:ו)

(השווה אצ הדוגמאות הנ״ל שם מופיע גם זקף גדול וגם מתג, לדוגמאות שלמטה. לא המשכתי כאן לתרגם את סוף דבריו של וויליאם וויקס, שכן הוא טוען שיש לתקן בכמה מקומות. לדוגמה, לדעתו אין סיבה שהטעימו את ״וּֽלֲהַבְדִּ֔יל״ בזקף קטון ולא בזקף גדול, כי ניתן להטעים בזקף גדול גם כאשר יש מתג בתיבה, כפי שרואים בכמה מן הדוגמאות לעיל.

״יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיֹּ֖ום וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה״ (בראשית א:יד)

״וְלִמְשֹׁל֙ בַּיֹּ֣ום וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ״ (בראשית א:יח)

א.ג.)

16. כאן יש להבין שהכוונה למתג הקל. המתג הכבד (געיא) לא יוחלף למונח.  לכן, מונח לא יוכל לבוא בתיבה ״לְזַֽרְעֲכֶ֔ם״ או ״אֶת־הַלְוִיִּ֔ם״ 

17. ״לבדה״ - כמו אחרי סוף-פסוק, אתנחתא, סגול, זקף.