טעמי המקרא תרגום וויקס - פרק 7 - זקף

פרק 7

זקף

הערות מקדימות:

א. לא מצאתי תרגום למלה ״foretone״.  תרגמתי ל״צליל מקדים״.

ב. את המלה ״dichotomy״ תרגמתי ל״חלוקה״. “main dichotomy” ל״חלוקה ראשית״, ו״minor dichotomy” לחלוקה משנית (לא שניה).

ג. נמנעתי מלתרגם את הקטעים בהם וויקס הציע לבצע תיקונים בפסוקים.

ד. חלק מהערותיו הכתובות בתחתית הדף, את אלה שראיתי חשובות כללתי בגוף התרגום.

ה. וויקס נמנע מלסווג את הטעמים לדרגות  (קיסרים, מלכים וכו’) ולכן כך עשיתי גם אני בתרגום, חוץ מהערותי שלי שבסוגריים.

ו. את הפסוקים העתקתי ב״גזור והדבק״, לכן אני נמנע מלהדפיס את התרגום. בשלב מאוחר יותר אחליף את המלים הראויות להחלפה.

ז. השתמשתי בגופנים גדולים כדי שהטעמים ייראו בבהירות.

———————————————————————————————————————————————————

הזקף מופיע בשתי צורות.  זקף גדול וזקף קטן. זקף גדול תמיד מופיע לבד. (״לבד״ הכוונה אחרי טעם בדרגתו או בדרגה גבוהה ממנו. א.ג.)

בפרק הבא נדון בחלוקת של תחום שלטונו של הזקף קטון, אשר להלן ייקרא ״זקף״.

בתחום שלטון הזקף יתכנו שתי תיבות בלבד, ולא יותר. (אני תמה מדוע כתב כך. יתכן שכוונתו לומר שלהלן הוא ידון במקרים של שתי תיבות בתחום הז״ק. א.ג.)

הנושא של ״צליל מקדים״ (foretone) כפי שקיים בסילוק, אתנחתא וסגול, לא תמיד מתקיים כאן.

כאשר תיבת הזקף ארוכה, אזי הצליל המקדים יהיה פשטא (או תמורתה, היתיב)

(תיבה ארוכה היא תיבה שיש בה שתי תנועות לפני ההברה המוטעמת, או אם יש תנועה אחת, אזי תנועה זו צריכה להיות תנועה גדולה, שאחריה מתג ושווא. נע, נח, או חטף).

כאשר תיבת הזקף אינה ארוכה, אזי יופיע המשרת מונח.

לדוגמה:

״וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם״ (בראשית כ״א:כ״ד),  לעומת ״וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם״ (בראשית טו:ג)

״וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה״ (בראשית כז:ו),  לעומת ״וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת״ (בראשית כז:ה)

״בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן״ (במדבר טז:כח),  לעומת ״בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע״ (שמות ז:יז)

״וָאֶבְחַר֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם״ (דברי הימים ב’ ו:ו),  לעומת ״וָאֶבְחַ֣ר בְּדָוִ֔יד״ (דברי הימים ב’ ו:ו)

ניתן להבין בקלות את העקרון המוסיקלי המנחה את השוני.

הכלל לגבי הופעת המונח הוא די מוחלט, (אך יש כמה יוצאים מן הכלל שנראה להלן) בעוד שהכלל להופעת הפשטא הוא רופף. 

(כאן וויקס מציין כמה חריגים שלדעתו יש לתקנם. ״וְאֶת-אָֽהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת-עֲנָ֔ה״ [בראשית לו:ב] בספרו התיבה ״ואת-אהליבמה מוטעמת במונח, אך אני לא מצאתי גירסה כזאת. החריג האחר הוא ״וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י״ [ישעיהו סג:ג], וכן ״אֱדַ֙יִן֙ עָֽלִּ֔ין [דניאל ה:ח] שבספרו במונח, אך בנוסח שלפני בפשטא. ישנם עוד, אך לא מצאתי לנכון להעתיקם. א.ג.)

מלים קצרות כמו מליות או מלות יחס, יש שהן מוטעמות במונח במקום פשטא:

״ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב״ (בראשית ב:יג)

״לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ״ (בראשית ג:א), ״וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל״ (בראשית ז:י), ״ כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה״ (בראשית כא:טז), ״לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר״ (במדבר א:כח)

ולעתים אף תיבות ארוכות יותר:

״וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל״ (בראשית ה:טו), ״לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר״ (במדבר יג:ז), ״לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן״ (במדבר יג:ט), ״לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י״ (במדבר יג:יד) וכד’

״וְאַתָּ֣ה בֶן-אָדָ֔ם״ (יחזקאל כא:יט),  “וְאַתָּ֣ה בֶן-אָדָ֔ם״ (יחזקאל לג:ז) וכד’

המקרים לעיל יתכנו רק כאשר יש שתי מלים בתחום הזקף, ולא יותר. 

כאשר יש יותר משתי מלים, יתכנו המקרים הבאים:

1. החלוקה הראשית תהיה במלה הראשונה שלפני הזקף, והיא תוטעם תמיד על ידי פשטא. 

״וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | לָאוֹר֙ י֔וֹם״ (בראשית א:ה)

״הֲל֤וֹא אִם-תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת״ (בראשית ד:ז)

2. החלוקה הראשית תהיה במלה השניה שלפני הזקף,

2.1 וברוב המקרים תצויין על ידי פשטא (עם משרת אחריה):

״וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה״ (בראשית א:לא)

״וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן״ (בראשית ב:י)

״לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ״ (בראשית ד:ו)

״וַיִּקַּ֨ח בֶּן-בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל-הַנַּ֔עַר״ (בראשית יח:ז)

2.2 יופיע רביע (הדבר די שכיח) אם אחת מהתבות הבאות ארוכות:

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ״ (בראשית א:כה)

״שְׁל֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה״ (בראשית ו:טו)

״וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַיַּֽחֲבֹשׁ֙ אֶת-חֲמֹר֔וֹ״ (בראשית כב:ג)

״וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י״ (בראשית מז:לא)

יש כאן וריאציה מוסיקלית.  וכך אנו מוצאים את אותו ביטוי במקצב עשיר או בלעדיו:

״אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם״ (מלכים א יב:יד) לעומת ״אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים״ (דברי הימים ב’ י:יד. יש לציין שוויקס ציטט את המשפט אחרת, לא מצאתי בדברי הימים את המשפט שהוא ציטט. וויקס כתב ״אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם״, הטעים את ״אבי״ ברביע, את ״אתכם״ בפשטא, ואת ״את עלכם״ בזקף. לא מצאתי כך במקרא. א.ג.)

את הוריאציות בקצב מוצאים במקומות רבים בתנ״ך, בעיקר בטעמים המובילים. ראינו זאת קודם לכן בטעמים סילוק ואתנחתא. ונראה זאת מאוחר יותר בסגול וטיפחא.  (אך לא ברביע ובמפסיקים שהפסקם חלש).

3. החלוקה הראשית יכולה להיות במלה השלישית שלפני הזקף:

3.1 בדרך כלל חלוקה זו תבוצע על יד רביע. (וכמובן פשטא, במקרה זה, חייבת להופיע במלה הראשונה או השניה)

״וְהָאָ֗רֶץ הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ״ (בראשית א:ב)

״וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם״ (בראשית ב:כ)

״וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהוָ֜ה אֶת-ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה״ (ישעיהו ל:ל)

3.2 פשטא תופיע לעתים נדירות יחסית (אך שכיחות יותר מאשר טיפחא במלה השלישית שלפני אתנחתא). כאן הכלל הקשיח של הדיקוטומיה לא נשמר (הכוונה כנראה לכך שיש חלוקה בקטע של ארבע מלים, בעוד שכלל הדיקוטומיה מחייב שהיא תתבצע בקטע של שלוש מלים. א.ג.):

״הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י״ (בראשית ג:יב)

״וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה״ (שמות לג:א)

״לָכֵן֙ הִנֵּ֣ה יָמִ֣ים בָּאִ֔ים״ (ירמיהו נא:מז)

רק לעתים רחוקות פשטא תציין את הדיקוטומיה המשנית במלה השלישית, כפי שיוסבר בסעיפים הבאים.

יש כתבי יש שם שתי המלים הבאות אחר הפשטא הן מוקפות. בארבע מתוך חמשת המקרים הראשונה שבין השתיים היא המלה ״אשר״. יש לציין ששני משרתים אינם יכולים לבוא לפני זקף מבלי שפשטא תהיה קודמת להם. אך יש את ״א֣וֹי א֣וֹי לָ֔ךְ״ (יחזקאל טז:כג) שבכתבי יד אחרים ״אוי-אוי״ מוקפים).

4. אך כאשר הדיקוטומיה הראשית באה במלה החמישית ואילך, אזי היא תמיד תצויין על ידי רביע. 

יתכנו המקרים הבאים:

4.1 ייתכן שתהיה רק דיקוטומיה מינורית אחת, והיא תתבצע על המילה הראשונה, או השניה, או השלישית, והיא תהיה פשטא (אלא אם כן רביע יקח את מקומה של הפשטא במלה השניה, כפי שתואר בסעיף 2.2 כבפסוק: ״ וַתִּצְלַ֨ח עָלָ֜יו ר֣וּחַ יְהוָ֗ה וַיֵּ֨רֶד אַשְׁקְל֜וֹן וַיַּ֥ךְ מֵהֶ֣ם | שְׁלֹשִׁ֣ים אִ֗ישׁ וַיִּקַּח֙ אֶת-חֲלִ֣יצוֹתָ֔ם וַיִּתֵּן֙ הַחֲלִיפ֔וֹת לְמַגִּידֵ֖י הַחִידָ֑ה וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַיַּ֖עַל בֵּ֥ית אָבִֽיהוּ:״ (שופטים יד:יט)

דוגמאות:

״וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל-מָק֣וֹם אֶחָ֔ד״ (בראשית א:ט. הדיקוטומיה הראשית היא בתיבה ’אלקים’, והמשנית - בתיבה ‘אחרי’ .א.ג.)

״וְלֹֽא-הָיִ֜יתָ כְּעַבְדִּ֣י דָוִ֗ד אֲשֶׁר֩ שָׁמַ֨ר מִצְוֹתַ֜י וַאֲשֶׁר-הָלַ֤ךְ אַחֲרַי֙ בְּכָל-לְבָב֔וֹ״ (מלכים א יד:ח)

״ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל-דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם״ (בראשית מה:כז)

4.2 ייתכן שתי חלוקות משניות או יותר בין הרביע ובין הזקף. במקרים אלו תדרש הופעה של רביע אחרי רביע, כפי שיש זקף אחרי זקף לפני סילוק או אתנחתא. הדבר נעשה מספר פעמים כנדרש, עד אשר מגיעים לחלוקה האחרונה, כפי שהוזכר לעיל. (יש לשים לב שוויקס כתב ״תדרש הופעה״ ולא ״יופיע״, ואכן במקרים לעיל הרביע האחרון הוחלף לפשטא. א.ג.)

להלן מקרים של שני טעמי רביע:

״אָנָ֣ה | אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת-לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ״ (דברים א:כח)

״וַנִּסַּ֣ע מֵֽחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י״ (דברים א:יט)

״וַיֹּ֗אמֶר יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר עָבְר֜וּ הַגּ֣וֹי הַזֶּ֗ה אֶת-בְּרִיתִי֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֣יתִי אֶת-אֲבוֹתָ֔ם״ (שופטים ב:כ)

ומקרים שלשה טעמי רביע:

״וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹֽא-שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא-שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר״ (מלכים א ג:יא)

״וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜יד לְכֹ֣ל | קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֗ל אִם-עֲלֵיכֶ֨ם ט֜וֹב וּמִן-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ נִפְרְצָה֙ נִשְׁלְחָ֞ה עַל-אַחֵ֣ינוּ הַנִּשְׁאָרִ֗ים בְּכֹל֙ אַרְצ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל״ (דברי הימים יג:ב)

אך בכלל זה יש כמה שינויים. זהו חוק מוסיקלי שאם הרביע חוזר על עצמו, אזי חייבות להיות שלש תיבות או יותר (ז״א, מספיק נגינה) בין שתי תיבות המוטעמות ברביע.  כאשר זהו אינו המצב, אזי הרביע השני יומר לפשטא. כך שבמקרה של שתי תיבות המוטעמות ברביע נקבל:

״בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּל-מַעְיְנוֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה (בראשית ז:יא) .  ״נִבְקְעוּ֙״ בפשטא, ולא ברביע. 

״וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּֽחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם-לְבָֽבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את״ (בראשית כ:ו) . יָדַ֨עְתִּי֙ בפשטא, ולא ברביע.

ראה גם:

״וַיֹּ֣אמֶר | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ״ (בראשית ג:כב)

״וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַֽמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת-אִישִׁ֔י״ (בראשית ל:טו)

״אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ״ (ישעיהו א:ז)

״וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה יַ֚עַן כִּ֤י גָֽבְהוּ֙ בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן״ (ישעיהו ג:טז)

״וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קָרְחָ֔ה״ (ישעיהו ג:כד)

״יִרְמְיָ֗הוּ לֹ֤א פַשְׁחוּר֙ קָרָ֤א יְהוָה֙ שְׁמֶ֔ךָ (ירמיהו כ:ג)

״וָאֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֤ה אֶל-הָרָקִ֙יעַ֙ אֲשֶׁר֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַכְּרֻבִ֔ים״ (יחזקאל י:א)

כפי שאנו רואים מקרים אלה של פשטא במקום רביע הן שכיחים יותר מאשר מקומות בהם הרביע אינו משתנה לפשטא.

קיימים פסוקים בהם שלוש מלים מוטעמות ברביע.

״וַיַּעֲל֨וּ אֵלֶ֜יהָ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּ֨אמְרוּ לָ֜הּ פַּתִּ֣י אוֹת֗וֹ וּרְאִי֙ בַּמֶּה֙ כֹּח֣וֹ גָד֔וֹל״ (שופטים טז:ה)

״וַתִּבָּקַ֣ע הָעִ֗יר וְכָל-אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֡ה יִבְרְחוּ֩ וַיֵּצְא֨וּ מֵהָעִ֜יר לַ֗יְלָה דֶּ֜רֶךְ שַׁ֤עַר בֵּין-הַחֹמֹתַ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ עַל-גַּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ״ ירמיהו נב:ז)

או שהרביע השני מוחלף בפשטא, והשלישי שומר על מקומו תמיד.

״וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת-כָּל-אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַֽעֲבָדִ֔ים״ (בראשית כז:לז)

בפסוק זה מצאנו מקרה מעניין שהפשטא (לָךְ֙) הפסקה גדול יותר מאשר הרביע שאחריה.  

אילו גם הרביע השני וגם השלישי היו משתנים לפשטא, אזי יחד עם הצליל המקדים לסילוק, היה נוצר מצב של שלש פשטות זו אחר זו, דבר אשר צורם מבחינה מוסיקלית. כך הסכימו כל המדקדקים היהודים.

(מכאן ואילך כותב וויקס באיזה פסוקים יש לשנות פשטא לאזלא וכו. לא מצאתי לנכון לתרגם דברים אלה).

שתי פשטות יכולות לבוא יחד זו אחר זו, אך הראשונה שבהן היא תמיד זו שהומרה מרביע לפשטא, ולפניהן חייב  להופיע רביע. ראה את שני הפסוקים הבאים:

״וַיָּבֹ֗אוּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָֽעֶלְיוֹנָ֔ה״ (מלכים ב יח:יז)

״וַֽיַּעֲמֹ֗ד בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה״ (ישעיהו לו:ב)

״וַיַּֽעַמְדוּ֙״ בפשטא חזר להיות ״וַֽיַּעֲמֹ֗ד״ ברביע, כיון ש״וַיָּבֹ֗אוּ״ הושמט.

(ושוב גם כאן וויקס מביא פסוקים שלדעתו יש לתקן אותם. לא תרגמתי)

״וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל-אַֽהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם | עֲשֵׂה-לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ״ (שמות לב:א)

״עַמִּ֗י זְכָר-נָא֙ מַה-יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב״ (מיכה ו:ה)

שים לב בדוגמה זו כיצד הרביע והפשטא באים מחלוקה תחבירית של מלים עוקבות.

ישנם רק שלושה מקרים בהם הרביע מופיע ארבע פעמים: שמואל ב יד:ז, מלכים א ב:כד, דברי הימים א יג:ב. ומקרה אחד של בו הרביע מופיע חמש פעמים: עזרא ז:כה . (לא העתקתי את הפסוקים כי אין כך בנוסחים שלפני. א.ג.)

משרתי הזקף:

לזקף גדול אין משרתים כמובן. 

זקף קטן יכול לקבל משרת אחד או שניים, שניהם מונח. המדייקים שבין אנשי הדקדוק הבחינו בין המונחים. כאשר יש מונח אחד בלבד, אם הוא בא באות הראשונה כמו במלה ״רֶ֣גַע״, אזי נקרא בשם ״מכרבל״ . אם הוא בא בכל אות אחרת, הוא נקרא ״עילוי״. כאשר יש שני מונחים אזי הראשון נקרא מכרבל, והשני נקרא עילוי.