טעמי המקרא, תרגום וויקס , פרק 6 - אתנחתא

פרק 6- אתנחתא

כללי האתנחתא כל כך דומים לכללי הסילוק שיש רק נקודה אחת שתמנע מאתנו מלהחשיבם.

אתנחתא תוכל לעמוד לבד בתחילת פסוק: ״וַיֹּאמְר֑וּ״ (בראשית לד:לא),  ״וְצֹאנִ֑י״ (יחזקאל לד:ט).

כאשר המשפט הוא בן שתי מלים, אזי טפחא תופיע כ״צליל מקדים״ (foretone) לאתנחתא: ״וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם״ (בראשית ג:כד)

כאשר המשפט הוא בן שלוש מלים או יותר, יתכנו המקרים הבאים:

1. אם החלוקה הראשית היא במילה הראשונה לפני האתנחתא, היא תבוצע ע״י טפחא:

״וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י אֹ֑ור וַֽיְהִי־אֹֽור׃״ (בראשית א:ג)

״וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃״ (בראשית ב:כב)

2. אם החלוקה הראשית היא במלה השניה, גם כאן היא תבוצע ע״י טפחא:

״וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית א:יז)

״וַֽיהוָ֛ה פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃״ (בראשית כא:א)

או שהחלוקה תבוצע ע״י זקף, באותם תנאים כמו במקרה של סילוק:

״וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל־מָקֹ֣ום אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:ט)

״וְהָי֤וּ לִמְאֹורֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:טו)

״וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיֹּֽום׃״ (בראשית יח:א)

יש אפשרות שתהיה טפחא אם אחת התיבות ארוכה או אם שתיהן ארוכות.

״וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ״ (בראשית ב:ו)

״וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה״ (בראשית ד:טז)

״שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה״ (בראשית ז:ט)

אך אם שתי התיבות הן קצרות, זקף יופיע רק לעתים נדירות כמו:

״וְיׇקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן״ (בראשית כה:ג)

וכן גם בבראשית לו:לב, ישעיהו לז:כז,  הושע ב:יח.

3. אם החלוקה הראשית היא במלה השלישית, אזי היא תבוצע ע״י זקף:

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים״ (בראשית א:טז)

״וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְהֹ֑ום״ (בראשית א:ב)

״וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְגֹ֣וי גָּדֹ֔ול וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ״ (בראשית יב:ב)

יוצאים מן הכלל: כאשר שתי התיבות הן בנות הברה אחת, אזי החלוקה תתבצע ע״י טפחא בתיבה השלישית:

״וַיַּ֥רְא שַׂר־הָאֹפִ֖ים כִּ֣י טֹ֣וב פָּתָ֑ר״ (בראשית מ:טז)

״וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְאֹ֑ות״ (שמות ג:ד)

וכן גם שמות יב:לט, במדבר כב:לו, שמואל א כח:יג, מלכים א כא:טז, ישעיהו מח:יא, ישעיהו ס:א, עמוס ג:ח

יש כתבי יד שצרפו את התיבות הזעירות האלה במקף.

במקרים אלו רואים בפעם הראשונה שכלל החלוקה הקשיח נעקף (הכוונה כנראה שבמקרים יוצאי דופן אלה יש שלוש מלים ללא חלוקה)

4. אם החלוקה הראשית היא במלה הרביעית או יותר, אזי היא תתבצע ע״י זקף או סגול. בזקף שכיח יותר כאשר החלוקה היא קרובה לאתנחתא, ובסגול כאשר החלוקה הראשית רחוקה מן האתנחתא. החלוקות הבאות (חלוקה משנית, שלישית, וכו’) יבוצעו כמו שבמשט סילוק, אחרי אתנחתא.

4.1 דוגמאות לחלוקה משנית אחת: (את החלוקה הראשית סימנתי כ d1, משנית d2, שלישית d3, וכן הלאה): 

“וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים (d1) יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּתֹ֣וךְ הַמָּ֑יִם״ (בראשית א:ו) 

״חֲזֹון֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמֹ֔וץ (d1) אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה (d2) עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם״ (ישעיהו א:א)

״וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ (d1) וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים (d2) פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ (d3) וְכִבְשֻׁ֑הָ״ (בראשית א:כח)

4.2 דוגמאות לחלוקה משנית ושלישית:

״וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם (d1) וַיֵּ֣דְע֔וּ (2d) כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם״ (בראשית ג:ז)

״וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹו֮ לֵאמֹר֒ (d1) מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל (d2) כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת״ (בראשית מד:א)

״וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר (d1) לְזַ֨רְעֲךָ֔ (d2) אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את״ (בראשית יב:ז)

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ (d1) וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ (d2) וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם (d3) אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ״ (בראשית א:ז)

יש מספר מקרים של פסוקים עם סגול, שם יש ארבע חלוקות מנוריות:

״וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ (d1) בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן (d2) כִּֽי־יְהוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי (d3) לַעֲשֹׂ֕ות (d4) אֵ֥ת כׇּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה״ (במדבר טז:כח)

״בִּשְׁנַ֨ת שָׁלֹ֣שׁ וְעֶשְׂרִים֮ לִנְבֽוּכַדְרֶאצַּר֒ (d1) הֶגְלָ֗ה נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב־טַבָּחִ֔ים (d2) יְהוּדִ֕ים (d3) נֶ֕פֶשׁ (d4) שְׁבַ֥ע מֵאֹ֖ות אַרְבָּעִ֣ים וַחֲמִשָּׁ֑ה״

וגם חמש:

״וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ ׀ עָלָ֣ה לִקְרָאתֵ֗נוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵינוּ֮ לְכ֣וּ שׁוּבוּ֮ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁלַ֣ח אֶתְכֶם֒ (d1) וְדִבַּרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה (d2) הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־אֱלֹהִים֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל (d3) אַתָּ֣ה שֹׁלֵ֔חַ (d4) לִדְרֹ֕שׁ (d5) בְּבַ֥עַל זְב֖וּב אֱלֹהֵ֣י עֶקְרֹ֑ון (מלכים ב א:ו)

״וּ֠לְאֵ֜לֶּה תִּהְיֶ֣ה תְרֽוּמַת־הַקֹּדֶשׁ֮ לַכֹּֽהֲנִים֒ (d1) צָפֹ֜ונָה חֲמִשָּׁ֧ה וְעֶשְׂרִ֣ים אֶ֗לֶף וְיָ֨מָּה֙ רֹ֚חַב עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים (d2) וְקָדִ֗ימָה רֹ֚חַב עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים (d3) וְנֶ֕גְבָּה (d4) אֹ֕רֶךְ (d5) חֲמִשָּׁ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָ֑לֶף״ (יחזקאל מח:י)

יוצאים מן הכלל: כמה פסוקים, כמו אלה שלעיל, שם טפחא מציינת את החלוקה המינורית האחרונה במלה השלישית. כמו:

״וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י (d1) בֶּן־אָדָ֕ם (d2) הֲרֹאֶ֥ה אַתָּ֖ה (d3) (מהם) [מָ֣ה הֵ֣ם] עֹשִׂ֑ים״ (יחזקאל ח:ו)

״וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת־חַ֠רְבֹּו מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו וַיֹּ֣אֶל לָלֶכֶת֮ כִּ֣י לֹֽא־נִסָּה֒ (d1) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה (d2) כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי״ (שמואל א יז:לט)

״וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים (d1) וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד (d2) כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד״ (שמואל ב יב:יט)

וכן גם במלכים א ב:לז,  מלכים ב א:ד,  מלכים ב יא:א,  ישעיהו נד:ד,  ישעיהו נט:טז)

משרתי האתנחתא:

אחד מהמשרתים הוא ״עילוי״ , או כפי שאנחנו קוראים לו: ״מונח״. הוא גם חוזר על עצמו במקומות בהם יש שני משרתים.

בפסוקים הבאים המשרת בא במקום מתג באותה תיבה עם הטפחא. בשני המקרים המלים הן מלים מורכבות (משתי מלים):

״וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְהוָֽה׃ ״ (שמואל ב יב:כה)

״וַיֵּעָזְר֣וּ עֲלֵיהֶ֔ם וַיִּנָּתְנ֤וּ בְיָדָם֙ הַֽהַגְרִיאִ֔ים וְכֹ֖ל שֶׁ֣עִמָּהֶ֑ם כִּ֠י לֵאלֹהִ֤ים זָעֲקוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְנַעְתֹּ֥ור לָהֶ֖ם כִּי־בָ֥טְחוּ בֹֽו׃״ (דברי הימים א ה:כ)

בעשרה או אחד עשר מקומות בטעמים הטברנים מופיעה טפחא בתיבת האתנחתא. הפסוקים הם:

״וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתֹּ֥ו וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתֹּֽו׃״ (בראשית ח:יח)

״וּבְיֹ֣ום הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהוָ֔ה בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃״ (במדבר כח:כו)ֿ

״וּבָ֖אתָ־שָּׁ֑מָּה וּרְאֵֽה־שָׁ֠ם יֵה֨וּא בֶן־יְהֹושָׁפָ֜ט בֶּן־נִמְשִׁ֗י וּבָ֨אתָ֙ וַהֲקֵֽמֹתֹו֙ מִתֹּ֣וךְ אֶחָ֔יו וְהֵבֵיאתָ֥ אֹתֹ֖ו חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃״ (מלכים ב ט:ב) 

״הַדֹּ֗ור אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֨יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֹֽוא־נָבֹ֥וא עֹ֖וד אֵלֶֽיךָ׃״ (ירמיהו ב:לא)

״קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁלֹ֖ום וָאָֽיִן׃״ (יחזקאל ז:כה)

״לָאֹ֖ופַנִּ֑ים לָהֶ֛ם קֹורָ֥א הַגַּלְגַּ֖ל בְּאׇזְנָֽי׃״ (יחזקאל י:יג)

״וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כׇּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כׇּל־תֹּועֲבֹותֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה׃״ (יחזקאל יא:יח)

״וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃״ (רות א:י)

״עׇפְיֵ֤הּ שַׁפִּיר֙ וְאִנְבֵּ֣הּ שַׂגִּ֔יא וּמָזֹ֨ון לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ תְּחֹתֹ֜והִי תַּטְלֵ֣ל ׀ חֵיוַ֣ת בָּרָ֗א וּבְעַנְפֹ֨והִי֙ (ידרון) [יְדוּרָן֙] צִפֲּרֵ֣י שְׁמַיָּ֔א וּמִנֵּ֖הּ יִתְּזִ֥ין כׇּל־בִּשְׂרָֽא׃״ (דניאל ד:ט, יח)

״וַיֵּשְׁב֖וּ־בָ֑הּ וַיִּבְנ֨וּ לְךָ֧ ׀ בָּ֛הּ מִקְדָּ֖שׁ לְשִׁמְךָ֥ לֵאמֹֽר׃ (דברי הימים ב כ:ח)

ראה מסורה גדולה לדברי הימים ב כ:ח. נאמר שם שיש פלוגתא בקשר ליחזקאל י:יג, יא:יח. ולכן יש שספרו רק עשרה מקרים כאלה.

יהיה חסר טעם למצוא סיבה לאנומליה הזאת שבטעמים.

בעלי הדקדוק מסווגים את הטעם הזה במקום הזה כמשרת, וקוראים לו בשם ״מָאיְלָא״, אך למעשה ברור שזוהי טיפחא. ראה בפסוק:  ״הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר-יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה״ (ירמיהו ב:לא). שם מופיע משרת הטפחא. ובפסוק ״וּבְיֹ֣ום הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהוָ֔ה בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם״ (במדבר כח:כו) שם הזקף קודם לה.

יש לציין שבכתבים עם טעמים בבליים אין זכר לטעם זה. בירמיהו ב:לא המלה ״מאפליה״ מופיעה עם מונח, וביחזקאל ז:כה (״קפדה נא״) ויחזקאל יא:יח (״ובאו שמה״) לא מופיע מקף, כך ששם הטעם הוא בודאי טפחא.