טעמי המקרא, תרגום וויקס, פרק 9 - טיפחא

פרק 9

טיפחא:

יש שהטפחא מופיעה במלה לבדה כמו בפסוק ״בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית א:א)

במשפט בן שתי תיבות יופיע טעם משרת: ״יְהִ֥י רָקִ֖יעַ״ (בראשית א:ו),  ״וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר״ (בראשית א:ה)

אולם יש שמופיע תביר, אם תיבת הטיפחא ארוכה (כאן מביא וויקס שני פסוקים לדוגמה. אחד מתוך מלכים א, פרק ב פסוק מו, והשני מישעיהו, פרק לד פסוק ה. לא מצאתי בהם תביר, ולכן לא ציטטתי)

אך אין פה כלל ברזל, כמו במקרה של זקף.

כאשר משפט הטיפחא הוא בן שלוש מלים או יותר, אזי מוצאים גם כאן את אותם הכללים כמו בחלוקת משפט זקף. ראה את המקרים הבאים:

1. הדיקוטומיה הראשית היא בתיבה הראשונה שלפני הטיפחא.  במקרה זה היא תצויין על ידי תביר:

״ וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָא֖וֹר״ (בראשית א:ד)

״וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים | תַּרְדֵּמָ֛ה עַל-הָֽאָדָ֖ם״ (בראשית ב:כא)

2. הדיקוטומיה הראשית היא בתיבה השניה שלפני הטיפחא.  במקרה זה יתכנו שני מצבים:

2.1 היא בד״כ תצויין על יד תביר. כמו:

״וָֽאִירָ֛א כִּֽי-עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי״ (בראשית ג:י)

״אִם-אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם״ (בראשית יח:כו)

״וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים | אֶת-הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר-לָקַ֥ח מִן-הָֽאָדָ֖ם״ (בראשית ב:כב)

2.2 יוצב רביע, כמו במשפט זקף, אם אחת התיבות שבאות אחר כך היא ארוכה.ֿ התיבה האמצעית תמיד תוטעם בתביר:

“יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹֽתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם” (במדבר כד:ח)

״יַּחְתְּר֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים לְהָשִׁ֛יב אֶל-הַיַּבָּשָׁ֖ה״ (יונה א:יג)

״וַיִּסְע֣וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל וַיָּבֹ֛אוּ אֶל-עָרֵיהֶ֖ם״ (יהושע ט:יז)

3. כאשר הדיקוטומיה הראשית היא בתיבה השלישית או יותר, היא תצויין תמיד על ידי רביע. יתכנו המקרים הבאים:

3.1 דיקוטומיה מינורית אחת. אם היא תצויין בתיבה הראשונה או השניה, אזי ההטעמה תהיה בתביר:

״וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו״ (בראשית לב:א)

״וַֽהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת-בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַֽחֲרֶ֛יךָ לְדֹֽרֹתָ֖ם״ (בראשית יז:ז)

״ כִּי֩ לֹ֨א אֱלֹהִ֜ים הֵ֗מָּה כִּ֣י אִם-מַעֲשֵׂ֧ה יְדֵֽי-אָדָ֛ם עֵ֥ץ וָאֶ֖בֶן״ (ישעיהו לז:יט)

3.2 שתי דיקוטומיות מינוריות.  כולן דורשות הטעמה על ידי רביע, אלא שגם כאן חל אותו כלל אותו ראינו  במשפטי הזקף והסגול. על פי כלל זה הרביע יומר לפשטא, אלא אם כן יש לפחות מרווח של שלוש תיבות .

התביר יציין את הדיקוטומיה המינורית האחרונה בתיבה הראשונה או השניה.

ראה להלן רביע מתרדף:

״כִּ֣י כֹֽה-אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל עֹ֣ל בַּרְזֶ֡ל נָתַ֜תִּי עַל-צַוַּ֣אר | כָּל-הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה לַעֲבֹ֛ד אֶת-נְבֻכַדְנֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֖ל״ (ירמיהו כח:יד)

וכן גם בפסוקים הבאים:

״וַיְהִ֣י גְבוּלָ֗ם מִמַּחֲנַ֨יִם כָּֽל-הַבָּשָׁ֜ן כָּֽל-מַמְלְכ֣וּת | ע֣וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֗ן וְכָל-חַוֹּ֥ת יָאִ֛יר אֲשֶׁ֥ר בַּבָּשָׁ֖ן״ (יהושי יג:ל)

״וְשַׁבְתִּ֣י אֶת-(שביתכם) שְׁבוּתְכֶ֗ם וְקִבַּצְתִּ֣י אֶ֠תְכֶם מִֽכָּל-הַגּוֹיִ֞ם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמ֗וֹת אֲשֶׁ֨ר הִדַּ֧חְתִּי אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖ם״ (ירמיהו כט:יד)

״וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה-אָמַ֣ר | אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הוֹי֩ לִֽמְתַפְּר֨וֹת כְּסָת֜וֹת עַ֣ל | כָּל-אַצִּילֵ֣י יָדַ֗י וְעֹשׂ֧וֹת הַמִּסְפָּח֛וֹת עַל-רֹ֥אשׁ כָּל-קוֹמָ֖ה (יחזקאל יג:יח)

״הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר-רָאִ֣יתִי אָ֗נִי ט֣וֹב אֲשֶׁר-יָפֶ֣ה לֶֽאֶכוֹל-וְ֠לִשְׁתּוֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכָל-עֲמָל֣וֹ | שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת-הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי-(חיו) חַיָּ֛יו אֲשֶׁר-נָֽתַן-ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים (קהלת ה:יז)

לעומת הפסוקים לעיל, הרביע יומר לפשטא בפסוקים הבאים:

״וַיְהִ֡י בְּאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗הוּ עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ-אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כָּל-עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻר֖וֹת״ (ישעיהו לו:א)

״רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר-תֵּדַ֗ע כִּ֣י-לֹא-עֵ֤ץ מַֽאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל-הָעִיר֙ אֲשֶׁר-הִוא֙ עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה״ (דברים כ:כ)

״ וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל-הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם״ (דברים כח:יד)

״וַיְהִ֞י בְּנֻסָ֣ם | מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הֵ֞ם בְּמוֹרַ֤ד בֵּית-חוֹרֹן֙ וַֽיהוָ֡ה הִשְׁלִ֣יךְ עֲלֵיהֶם֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֧וֹת מִן-הַשָּׁמַ֛יִם עַד-עֲזֵקָ֖ה (יהושע י:יא)

״ כִּ֣י יְהוָ֗ה עֵינָ֞יו מְשֹׁטְט֤וֹת בְּכָל-הָאָ֙רֶץ֙ לְ֠הִתְחַזֵּק עִם-לְבָבָ֥ם שָׁלֵ֛ם אֵלָ֖יו״ (דברים טז:ט)

מסיבות מוסיקליות פשטא לא תבוא סמוך לתביר.  חייבות לבוא לפחות שתי תיבות בינהן. במקרה שלא מתקיים התנאי הזה, הפשטא תומר לתביר, ונקבל תביר מתרדף.

מקרה זה הוא בדיוק מקרה מקביל בו מומרת הפשטא לזקרא במשפט הסגול.  

ראה בדוגמאות הבאות:

״הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל-הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר-אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה״ (במדבר יד:מ)

״בְּיַ֣ד עֲבָדֶיךָ֮ חֵרַ֣פְתָּ | אֲדֹנָי֒ וַתֹּ֗אמֶר בְּרֹ֥ב רִכְבִּ֛י אֲנִ֥י עָלִ֛יתִי מְר֥וֹם הָרִ֖ים״ (ישעיהו לז:כד)

ראה גם:

״כָּל-הַֽחַיָּ֨ה אֲשֶׁר-אִתְּךָ֜ מִכָּל-בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל-הָרֶ֛מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָ֖רֶץ״ (בראשית ח:יז)

״וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת-צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹֽתְנ֖וֹ״ (שמות ג:א)

״עֲלֵ֣ה | רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה״ (דברים ג:כז)

״לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַֽעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖״ (דברים ד:לח)

״וְהָיָ֞ה כִּֽי יְבִֽיאֲךָ֣ | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל-הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע לַֽאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֖ב״ (דברים ו:י)

״וְזָֽכַרְתָּ֣ אֶת-כָּל-הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה״ (דברים ח:ב)

״אִם-אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים | מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ | וָבֹ֛אָה כִּֽי-שָׁל֥וֹם לְךָ֛ וְאֵ֥ין דָּבָ֖ר״ (שמואל א כ:כא)

״וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י אִ֣ישׁ אַל-יֵ֧דַע מְא֛וּמָה אֶת-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-אָנֹכִ֥י שֹׁלֵֽחֲךָ֖״ שמואל א כא:ג)

3.3 בפסוקים מסוימים יש כביכול מקום לשלשה טעמי רביע, אך השני, אם אין מספיק מרווח בינו לבין הראשון, יומר לפשטא:

״וַיַּ֜עַל עַל-גֹּֽזְזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֖י״ (בראשית לח:יב)

דוגמאות נוספות:

״ וַיִּקְח֞וּ מִלִּפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה אֵ֤ת כָּל-הַתְּרוּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לִמְלֶ֛אכֶת עֲבֹדַ֥ת הַקֹּ֖דֶשׁ״ (שמות לו:ג)

״וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל-עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים-נָ֣א כָב֗וֹד לַֽיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל״ (יהושע ז:יט)

״וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל-אָכִ֗ישׁ אִם-נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ יִתְּנוּ-לִ֣י מָק֗וֹם בְּאַחַ֛ת עָרֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה״ (שמואל א כז:ה)

״וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ״ (מלכים ב ה:יג)

״וְאֶֽת-הַֽמִּזְבְּח֡וֹת אֲשֶׁ֣ר עַל-הַגָּג֩ עֲלִיַּ֨ת אָחָ֜ז אֲשֶׁר-עָשׂ֣וּ | מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְאֶת-הַֽמִּזְבְּחוֹת֙ אֲשֶׁר-עָשָׂ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה בִּשְׁתֵּ֛י חַצְר֥וֹת בֵּית-יְהוָ֖ה״ (מלכים ב כג:יב)

״וְאָמַרְתָּ֗ כָּ֠כָה תִּשְׁקַ֨ע בָּבֶ֤ל וְלֹֽא-תָקוּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵבִ֥יא עָלֶ֖יהָ״ (ירמיהו נא:סד)

״עָנֵה֩ מַלְכָּ֨א לְדָנִיֵּ֜אל וְאָמַ֗ר מִן-קְשֹׁט֙ דִּ֣י אֱלָהֲכ֗וֹן ה֣וּא אֱלָ֧הּ אֱלָהִ֛ין וּמָרֵ֥א מַלְכִ֖ין״ (דניאל נא:מז)

״ וֵֽאלָהָ֞א דִּ֣י שַׁכִּ֧ן שְׁמֵ֣הּ תַּמָּ֗ה יְמַגַּ֞ר כָּל-מֶ֤לֶךְ וְעַם֙ דִּ֣י | יִשְׁלַ֣ח יְדֵ֗הּ לְהַשְׁנָיָ֛ה לְחַבָּלָ֛ה בֵּית-אֱלָהָ֥א דֵ֖ךְ״ (עזרא ו:יב)

״ה֧וּא שְׁלֹמ֣וֹת וְאֶחָ֗יו עַ֣ל כָּל-אֹצְר֤וֹת הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר הִקְדִּ֜ישׁ דָּוִ֣יד הַמֶּ֗לֶךְ וְרָאשֵׁ֧י הָאָב֛וֹת לְשָׂרֵֽי-הָאֲלָפִ֥ים וְהַמֵּא֖וֹת״ (דברי הימים א כו:כו)

משרתי הטיפחא:

1. משרת אחד הוא תמיד מרכא כמו ״וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים״. 

בשמונה מקומות בטקסט הטברני המרכא מופיעה באותה תיבה עם עם הטיפחא:

(ראה ״עין המסורה״: ״מושבתיכם ח' בטעמא [מרכא וטפחא במלה אחת)] *וי' כג , כא; מ"ב טו , טז; יר' ח , יח; יח' לו , כה; מד , ו; שה"ש ו , ה; *דנ' ה , יז; דה"א טו , יג.)״

״בְּכָל-מֽוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם״ (ויקרא כג:כא), ״כָּל-הֶהָ֥רוֹתֶ֖יהָ״ (מלכים ב טו:טז), ״מַבְלִ֥יגִיתִ֖י״ (ירמיהו ח:יח), ״וּמִכָּל-גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם״ (יחזקאל לו:כה), ״מִֽכָּל-תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם״ (יחזקאל מד:ו. אך בגירסה שלפני במתג), ״שֶׁ֥הֵ֖ם״ (שיר השירים ו:ה), ״וּנְבָ֥זְבְּיָתָ֖ךְ״ (דניאל ה:יז), ״לְמַבָּרִ֥אשׁוֹנָ֖ה״ (דברי הימים א טו:יג).

ברוב המקרים שהוזכרו לעיל, נראה שהמטרה היתה לתת נגינה עשירה במלים ארוכות על ידי המרה של מתג לטעם. בכתבי יד בבליים השאירו את המתג.

במלה ״שֶׁ֥הֵ֖ם״, נראה שתפקיד המשרת בתיבה הוא לתת הבחנה של ההברה הראשונה. ראה גם ״שֶׁ֣הֵ֤ם״ (איכה ד:ט), ״ שֶׁ֤אֵֽין״ (תהילים קמו:ג) (בעצם מצאתי מקומות רבים במקרא שם שי״ן השימוש שלפני אותיות אל״ף וה״א ובמקרים מעטים גם בעי״ן, ההברה שאחרי שי״ן השימוש מוטעמת בטעם משני או במתג)

המקרים הבאים (ארבעה עשר) שבהם לטיפחא יש שני משרתים. הראשון הוא דרגא והשני הוא מרכא כפולה:

״וַיָּ֧בֵא ל֥֥וֹ יַ֖יִן״ (בראשית כז:כה), ״לָ֧מָּה תַֽעֲשֶׂ֥֥ה כֹ֖ה״ (שמות ה:טו), ״אֲשֶׁ֧ר לֹ֥֥א צִוָּ֖ה״ (ויקרא י:א), ״הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ״ (במדבר יד:ג), ״וַיִּקְרָ֧א לָ֥֥ה נֹ֖בַח״ (במדבר לב:מב), ״אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א הִגִּ֖יד״ (מלכים א י:ג), ״אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א הִגִּ֖יד״ (דברי הימים ב ט:ב), ״וַֽיַּחֲנ֧וּ אֵ֦לֶּה נֹ֥כַח אֵ֖לֶּה״ (מלכים א כ:כט), ״נַעֲנֵ֧יתִי ל֦וֹ (בה) בָ֖א״ (יחזקאל יד:ד), ״וַיְהִ֧י רִ֦יב וּמָד֖וֹן״ (חבקוק א:ג), ״הֲל֧וֹא זֶ֦ה א֖וּד מֻצָּ֥ל״ (זכריה ג:ב), ״וְדִ֧י לָ֦א יָדַ֖ע״ (עזרא ז:כה), ״וַיְהִ֧י לֵ֦ב לָעָ֖ם״ (נחמיה ג:לח), ״וַיָּ֧נַֽח ל֦וֹ אֱלֹהָ֖יו״ (דברי הימים ב כ:ל)

כאן המרכא כפולה, כפי שמראה גם המשרת דרגא, היא בעצם תביר מוחלש. איני יודע מה הניע את בעלי הטעמים להחליף בינהם. ברור שבכל אחד ממקומות אלו היה תביר או מקף.

כתבי היד הבבלים דחו את החריג הזה.  

(ראוי לציין שאף על פי שוויקס מכנה את המרכא כפולה ״תביר מוחלש״ אין הוא מונה אותה בין המפסיקים.)