לפרשת יתרו - יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם

״וְשָֽׁפְט֣וּ אֶת-הָעָם֘ בְּכָל-עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל-הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל-הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ-הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: (שמות י״ח:כ״ב)

״ וְשָֽׁפְט֥וּ אֶת-הָעָ֖ם בְּכָל-עֵ֑ת אֶת-הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל-מֹשֶׁ֔ה וְכָל-הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם: ״(שם שם כ״ו)

 רש״י: ישפוטו הם. כמו ישפטו (בחולם), וכן לא תעבורי (רות ב, ח.), כמו לא תעברי. ותרגומו דיינין אינון. מקראות העליונים היו לשון צווי, לכך מתורגמין וידונון, ייתון, ידונון, ומקראות הללו לשון עשייה: 

הסבר: רש״י טוען שבפסוק כ״ב זהו צווי לעתיד, ואילו כאן זהו לשון עשיה תמידית . יִשְׁפּוּט֥וּ זה כמו יִשְׁפֹּטוּ, ז״א שדין השׁוּרֻק כאן כדיו חולם. יִשְׁפֹּטוּ, שכך הם נוהגים תמיד, לכן השתנה הניקוד להוראת יִשְׁפֹּטוּ, שהוא לשון הווה. כמו גם ״וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה״ (רות ב’:ח’).

 אבן עזרא: ישפוטו הם. כמו ישפוטו בשורק תחת חולם כמו וגם לא תעבורי מזה. כמו ולא תעבורי. ורבי שלמה רצה להפריש ביניהם ולא עלתה בידו. ונוכל לומר דרך דקדוק כי ראינו חדלו פרזון בישראל חדלו בדגשות הלמ''ד בעבור שהוא באתנח. הרים נזולו בסוף פסוק. ואמר תהתלו בו כי חשבוהו כמו סוף פסוק כי מלת בו דבקה היא עם תהתלו. ותנועה אחת לבדה. וככה ישפטו הם כמו ישפוטו בעבור שיש להשיב כי אין כח האתנח ככח סוף פסוק בו. הנה עמים תחתיך יפלו. ה' על ימינך טוב עשית עם עבדך. ורבים כאלה וככה לא ימצא בסוף פסוק: 

הסבר: נראה שהאבן עזרא אינו מסכים עם רש״י, וטוען שהסיבה שכתוב יִשְׁפּוּט֥וּ זה משום שהמילה מופיעה לפני אתנחתא, וידוע שלפני טעמי אס״ף (אתנחתא או סוף פסוק) הניקוד משתנה. הנה בפסוק  ״חָדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ״ (שופטים ה:ז’) המלה ״חדלו״ המופיעה לפני אתנחתא מנוקדת שונה מזו שבאמצע המשפט.  בסוף המשפט היא מנוקדת בצירה במקום שוא, והאות למד דגושה. וכן גם ״הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ:״ (ישעיהו ס״ג: י״ט). ואומנם כאן ״ישפטו״ הוא לא סוף פסוק, כי יש את המלה ״הם״ אחריו. האבן עזרא מביא דוגמה דומה מאיוב ״תְּהָתֵ֥לּוּ בֽוֹ״ (איוב י״ג:ט) גם שם הניקוד משתנה עקב סוף פסוק, וגם שם יש מלה נוספת אחרי המלה ״תהתלו״. אלא, טוען האבן עזרא, שכיון שהמלה ״בו״ דבוקה למלה ״תהתלו״, כי המלה ״תהתלו״ היא בטעם מחבר (משרת), וכן מכיון שהמלה ״בו״ היא בת הברה אחת, מקבלת המלה ״תהתלו״ את הניקוד כאילו היא שם בסוף הפסוק. וכן לגבי המילים ״ישפטו הם”.

להבנתי יש הבדל בין הסיומות ״יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם״, לבין ״חדלו פרזון בישראל  חָדֵ֑לּוּ״, ״מפניך הָרִ֥ים נָזֹֽלּוּ״ וכו’.  ההבדל הוא שב״יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם״, ״, התיבה ״ישפוטו״ נשארה במלרע, בעוד שבד״כ בסוף פסוק (או ברוב האתנחתות) המילים ישתנו למלעיל כמו ״חדלו״, ״נזולו״.  

 הייתי חושב שהסיבה שתיבות אלו לא נשתנו למלעיל זה בגלל שיש אחריהן מלה קצרה - ״יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם״,אבל הנה נותן האבן עזרא דוגמא מאיוב : ״תְּהָתֵ֥לּוּ בֽוֹ״ שם כן השנתה ההטעמה למלעיל כמקובל בסוף פסוק.

חשבתי להשתמש גם במשפט ״לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה״  כדוגמה למלה שניקודה השתנה עקב סוף פסוק, אך קשה, כיון שהמילה ״מזה״ ארוכה מהברה אחת, ולכן ייתכן שדין המילה ״תַעֲבוּרִ֖י״ הוא לא כסוף פסוק, ואולי כאן יועיל פירושו של רש״י.

נשארתי עם השאלה מדוע ״יִשְׁפּוּט֥וּ״ אינו במלעיל, כי הרי דין סוף פסוק לשנות למלעיל, כמו הדוגמה שנתן האבן עזרא ״תְּהָתֵ֥לּוּ בֽוֹ״, ואינני יודע את התשובה לכך.