לפרשת וירא - תרגום אונקלוס, טעמי המקרא, ופרשנים אחרים

כאשר אנחנו רוצים להבין פסוק מקראי, עומדים לצידינו כמה עזרים. האחד הוא פרשני המקרא, כמו רש״י, אבן עזרא, רמב״ן ואחרים. 

עזר נוסף הוא אונקלוס. אמנם אונקלוס הוא מתרגם, אך תרגומו הוא לפי הבנתו את הפסוק, ולכן בפסוקים מסויימים נוכל לראותו כ״פרשן״, ולא רק כמתרגם.

גם את ״טעמי המקרא״ ניתן לראות כ״פרשנים״. בעלי הטעמים הטעימו-פיסקו את הפסוק לפי הבנתם. פיסוק שונה של הפסוק יוביל למשמעות שונה, ולפירוש שונה.  

לא תמיד יש הסכמה מלאה בין המפרשים. כשם שלא תמיד יש הסכמה בין רש״י לבין אבן עזרא, או הרמב״ן, לדוגמה, כך לא תמיד יש הסכמה בין בעלי הטעמים, לבין התרגומים, הפרשנים, ואפילו לבין בעלי הניקוד.  

הנה לדוגמה הפסוק הבא: 

בראשית כ’: י״ג:

 “וַיְהִ֞י כַּֽאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹהִים֘ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָֽאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כָּל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה אִמְרִי-לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא”

אונקלוס

וַהֲוָה כַּד טָעוּ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן יָתִי קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ מִבֵּית אַבָּא וַאֲמָרִית לַהּ דֵּין (נ''י דָּא) טֵיבוּתִיךְ דִּי תַעְבְּדִי עִמִּי לְכָל אַתְרָא דִּי נְהַךְ לְתַמָּן אֱמָרִי עֲלַי אָחִי הוּא 

רש״י

 ״…אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישב עוד דבר דבור על אופניו, כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום…”

ניכר מפירושו שרש״י אינו תמים דעים עם אונקלוס.

בראשית רבה נ״ב : י״א:

 וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים, וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא (בראשית כ, יא יב), בְּשִׁיטָתָן הֱשִׁיבָן. (בראשית כ, יג): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וגו', אָמַר רַבִּי חָנִין הַלְּוַאי נִדְרוֹשׁ הָדֵין קַרְיָא תְּלַת אַפִּין וְנֵפּוֹק יְדוֹי, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִזְדַוֵּג לִי עַד שֶׁאֲנִי בְּבֵית אָבִי נִתְקַיֵּם עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהַתְעוֹת אוֹתִי נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לִי (בראשית יב, א): לֶךְ לְךָ, וּבְשָׁעָה שֶׁבִּקְשׁוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִתְעוֹת מִדְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱמִיד לָהֶם שְׁנֵי גְדוֹלִים מִשֶּׁל בֵּית אַבָּא, שֵׁם וְעֵבֶר, וְהָיוּ מַתְרִים בָּהֶן.

נתוח הפסוק:

״וַיְהִ֞י כַּֽאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹהִים֘ מִבֵּ֣ית אָבִי֒…”

במבט ראשון נראה שיש להבין את הפסוקית כך:

״כאשר התעו אותי אלהים״ 

(מאין?) ״מבית אבי״

״אלהים״ - נושא, ״התעו״  - נשוא. ״אותי”  -מושא ישיר, "מבית אבי" - מושא עקיף. 

ללא פירושים והסתכלות בטעמים נוכל להבין הפסוק כך: ״אלהים (הקב״ה) גרמו לי לתעות (לשוטט). לעזוב את בית אבי ולתעות״

״אלהים״ כאן במשמעות של קודש.

אולם אם ננתח על פי טעמי המקרא, נבין אחרת.

להלן ניתוח מחצית הפסוק בהסתמך על טעמי המקרא:

 וַיְהִ֞י /// כַּֽאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י // אֱלֹהִים֘ /// מִבֵּ֣ית אָבִי֒ / וָֽאֹמַ֣ר לָ֔הּ // זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ /// אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשִׂ֖י//// עִמָּדִ֑י 

אתנחתא בסוף - קיסר

מחצית הפסוק מתחלקת לשניים על יד הסגול, שהוא מלך

ושוב חלוקה על ידי רביעי, שהוא משנה

וחלוקה נוספת על ידי זרקא שהוא משנה גם הוא (חלוקה שניה)    י

מכאן, שעל פי הטעמים, התיבה ״התעו״ מופרדת מהתיבה ״אלוקים״ יותר מאשר התיבה אלוקים מופרדת מהתיבה ״מבית אבי״, או במילים אחרות, התיבות ״אלוקים מבית אבי״ קשורות יותר מאשר ״התעו אותי אלוקים" ולכן, על פי הטעמים, זה משתמע כך: 

״כאשר התעו אותי״

 ״אלהים מבית אבי״

 עכשיו המילה ״אלוהים״ הקשורה למילים ״מבית אבי״ מקבלת משמעות אחרת. לא משמעות של קודש.

כאן ״התעו״ - נשוא + נושא נסתר.  

״אלהים מבית אבי״ - מושא.

נבחן את תרגום אונקלוס:

״וַהֲוָה כַּד טָעוּ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן יָתִי קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ מִבֵּית אַבָּא״

נראה כביכול שיש פה כמה שינויים מהמקרא.  ראשית, בפסוק מופיעה המלה ״התעו״, שורש ״תעה״, ובתרגום ״טעו״ - שורש ״טעה״. האם לשני השורשים, ״תעה״ ו״טעה״ אותו מובן?

בלשון ימינו, ואני מצטט ממילון אבן שושן: ״תעה - שוטט אגב חיפוש הדרך, הלך לכאן ולכאן בלי ידיעת הכוון הנכון”. ואילו ״טעה״: ״שגה, נשתבש, חשב או עשה דבר מה באופן בלתי נכון”. 

האם אונקלוס ״טעה״ בתרגומו?  הרי לכאורה היה עליו להשתמש בשורש ״תעה״, ולא בשורש ״טעה״. 

מסתבר שלא. ידוע שאין לשון ימינו כלשון המקרא, ואין לשון המקרא כלשון חכמים. מילה ששורשה ״טעה״ אינה מופיעה בתורה. ובתנך רק פעם אחת.  לעומת זאת מילה ששורשה ״תעה״ מופיעה פעמים רבות במקרא, הן במשמעות של ״שוטט״ והן במשמעות של ״שגה״. ולהיפך, בתרגום מילה ששורשה ״תעה״ אינה מופיעה, ומילה ששורשה ״טעה״ מופיעה בשתי המשמעויות, 

 אם כך, כמובן שאין כאן טעות של אונקלוס.  מלשון הפסוק ניתן לפרש את ״התעו״ באחת משתי משמעותיה - גרמו לשוטט, או גרמו לשגות (״לשגות״ - הכוונה ״שדלו לעבודה זרה״). אונקלוס בחר במשמעות השניה.

ההבדל השני בין המקרא לתרגום הוא הבנין של התיבה ״התעו״. בפסוק שבמקרא מופיעה המילה ״התעו״. זהו הפעיל. בנין הפעיל הוא גרימה של פעולה. בתרגום אונקלוס מופיעה המלה ״טעו״ שזהו בנין פָּעַל, וכאן בתרגום הוא פועל עומד.

בהבנת המילה ״התעו״ במשמעותה הראשונה (מלשון ‘שוטט’), נראה שכוונת הפסוק היא שאלהים גרם לאברהם לעזוב את בית אביו, לשוטט וללכת בלי ידיעת הכוון אליו הוא הולך. ״התעו״- נשוא, ״אלהים - ״נושא״.

כך בדיוק הבנת רש״י: ״...כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום...״

ואילו בתרגום המלה ״טעו״ היא במשמעות השניה, והיא קשורה למילה ״עממיא״ - אומות העולם. כאן בתרגום ״טעו״ - נשוא, ״אומות העולם״ - נושא.

כפי שהוזכר לעיל, בבראשית רבה כתוב שלוש דרשות על הפסוק שלנו:

-בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִזְדַוֵּג לִי עַד שֶׁאֲנִי בְּבֵית אָבִי נִתְקַיֵּם עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

-בְשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהַתְעוֹת אוֹתִי נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לִי  לֶךְ לְךָ

-וּבְשָׁעָה שֶׁבִּקְשׁוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִתְעוֹת מִדְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱמִיד לָהֶם שְׁנֵי גְדוֹלִים מִשֶּׁל בֵּית אַבָּא, שֵׁם וְעֵבֶר, וְהָיוּ מַתְרִים בָּהֶן.

 (בראשית רבה נ״ב: י״א)

הדרשה השניה מעניינת, שכן בה המילה להתעות מפורשת בשתי המשמעויות. האחת היא: ״אומות העולם בקשו להתעות אותי”.  כפי שכתבתי קודם השורש ״תעה״ בתנך משמעותו גם ״שוטט״ וגם ״טעה”. במשמעות הראשונה זה שורש ״טעה״ , ״להטעות אותי״. המושג ״טעוות עממיא״ מופיע פעמים לא מעטות בתרגומים, ופירושו ״עבודה זרה”. אם כך המשמעות הראשונה היא שאומות העולם בקשו לגרום לאברהם לעבוד עבודה זרה.

בהמשך נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לִי  לֶךְ לְךָ - כאן זאת המשמעות השניה. הקדוש ברוך הוא מתעה את אברהם. גורם לו לתעות, לשוטט, מצווה עליו ללכת.

בפסוק נאמר ״התעו״, ואילו כאן, בבראשית רבה ״בקשו…להטעות”.  איך ניישב?  ידוע שאומות העולם חושב עליהם הקב״ה מחשבה כמעשה. 

כך מסביר רש״י בפירושו לפסוק ״ארמי אובד אבי״:  ״שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה״ ( רש״י דברים כ״ו:ה’) .  מכאן מובן מה שכתוב בבראשית רבה: ״בְשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהַתְעוֹת אוֹתִי״ 

אומות העולם ״בקשו להתעות״ אלא שהקב״ה מחשיב זאת כ״התעו״. כדבר שכבר נעשה.

נראה שבתרגום אונקלוס יש שילוב של שתי הדרשות האחרונות שב״בראשית רבה״. אינני טוען כמובן שאונקלוס העתיק את שתי הדרשות מבראשית רבה, ומזג אותם. אונקלוס חי במאה הראשונה למנינם, ו״בראשית רבה״ נכתב במאה החמישית או השישית. נראה שהדרשות האלה היו יtדועות קודם שנכתבו בבראשית רבה.

כפי שציינתי, הבדל שני בולט בין המקרא לתרגום הוא שבמקרא ״התעו״  שהוא בנין הפעיל, ובתרגום ״טעו״ שהוא בנין פעל.

אם כך, בלשוננו תרגום אונקלוס אומר: ״ויהי כאשר טעו הגויים אחרי עבודה זרה, אותי קירב אלהים ליראתו מבית אבי.״

ז״א, לפי שאומות העולם טעו אחרי אליליהם , קירב אותו אלהים לעבודתו והוציאו מבית אביו שהיו עובדי עבודה זרה, ועל כן הוצרך ללכת ממקום למקום וביקש משרה.

מסכת סופרים, שנכתבה בתקופת הגאונים, במאה השמינית מביאה שני פירושים. בשניהם המלה ״התעו״ היא במשמעות של ״הטעו״, או שדלו לעבודה זרה.  אלא שהתיבה ״אלוקים״ במשמעות אחת היא קודש, ובשניה היא חול:

"כל השמות האמורים באברהם קודש חוץ מאחד שהוא חול שנאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וי"א ויהי כאשר התעו אותי אותי אלהים רבי חנינא אחיו של ר' יהושע אומר קודש שאלולי אלהים כבר התעו אותי" (מסכת סופרים י״ח: ג’)

נראה שרוב המפרשים מתעלמים מטעמי המקרא בפסוק זה, ומתעלמים או מתנגדים לתרגום:

רש״י

רש״י מפרש כפשוטו, בהתעלמות מטעמי המקרא,  מחבר בין התיבה ״אותי״ לתיבה ״אלהים״ . (״אלהים״ - נושא, ״התעו״  - נשוא. ״אותי”  -מושא ישיר) ואינו מסכים עם תרגום אונקלוס:

“ויהי כאשר התעו אותי וגו'. אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישב עוד דבר דבור על אופניו, כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, וידעתי שאעבור במקום רשעים, ואומר לה זה חסדך וגו': כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים, אשר הלכו אלהים, אלהים חיים, אלהים קדושים, וכל לשון אלהים לשון רבים, וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו יומת, והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע (בראשית כא, יד.), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט, קעו.), יתעו לבלי אוכל (איוב לח, מא.), יצאו ויתעו לבקש אכלם.”

אבן עזרא:

בדומה לרש״י:

התעו אותי אלהים. לשון קדש והטעם שהוא נוסע ממקום למקום ולא ידע אנה ילך. וכן והנה תועה בשדה. ואין זו התעייה בלב. גם כן כתוב למה תתענו ה'

רשב״ם

גם הוא מסכים עם רש״י:

"כאשר התעו אותי. הגלני ממקומי שנאמר ״לך לך מארצך״ וגו’”

רבינו בחי

שלא כמו רש״י, הראב״ע והרשב״ם, רבינו בחיי שמפרש בדומה לכתוב בבראשית רבה: 

״ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי. רמז שהיו בית אביו עובדי ע"ז ועל שהיו מתעין אותו מבית אביו לעבוד אלהים אחרים הוצרך לצאת משם וללכת אל ארץ אחרת ולאמר לאשתו זה חסדך אשר תעשי וגו’.״

 כאן ״התעו״ במשמעות של ״שדלו לעבודה זרה״ ו״אלהים״ במשמעות של חול - אלהים אחרים, אלילים.

לסכום:

ניתן להבין את הפסוק בכמה אופנים:

הפסוק כפשוטו - ללא שום עזרים. מבלי להעזר בטעמי המקרא, תרגום, או מפרשים 

  ניתן להעזר בטעמי המקרא, המשמשים כפיסוק. בצורה זו נבין את הפסוק כפי שבעלי הטעמים רצו שנבין אותו.  נוכל להסתכל על בעלי הטעמים כפרשנים, שכן הם הטעימו, פסקו, לפי פרשנותם את הפסוק.  כמו שציינתי לעיל, בעלי הטעמים הפרידו בין התיבה ״אותי״ לבין התיבה ״אלהים״ וכך נתנו לפסוק פירוש שונה ממה שהיה נראה אלמלא פסקו כך.

התרגום יכול להסכים או לא להסכים לפירוש של בעלי הטעמים. במקרה שלנו נראה שהתרגום מתרגם בשונה מאשר בעלי הטעמים.

כמו כן ראינו שכאשר בפסוק יש מלה עם כמה משמעויות, התרגום בוחר במילה המתאימה להבנתו. במקרה שלנו הזכרנו שלמלה ״התעו״ יש משמעות של ״גרמו לשוטט״ או ״גרמו לטעות אחר עבודה זרה״, כאן התרגום בחר במשמעות השניה.  גם ראינו שהתרגום שינה את הבנין של המלה ״הטעו״. בעוד שבפסוק המלה בבינין הפעיל, התרגום השתשמש בבנין פעל. ״טעו״.

התרגום אם כך יכול לקבל משמעות שונה ממה שמובן לנו בקריאה פשוטה של הפסוק.  

המפרשים יכולים לפרש כהבנתם, או להסתמך על הטעמים, או להסתמך על התרגום. בפסוק שלנו ראינו שחלק מן המפרשים, בינהם רש״י והאבן עזרא, לא פירשו על פי הבנת בעלי הטעמים, וגם לא פירשו לפי התרגום. אותם מפרשים פירשו את הפסוק כפשוטו, כפי שלנו היה נראה ללא התרגום וללא הפיסוק של בעלי הטעמים. לעומת זאת רבינו בחיי פירש בדומה לתרגום.

לפרשת וירא - תרגום אונקלוס וטעמי המקרא
תרגום אונקלוס וטעמי המקרא (פוזן)