לפרשת ויחי

"וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (בראשית מ״ז:ל״א)

רש״י: "וישתחו ישראל. תעלא בעידניה סגיד ליה"

פירושו של רש״י הוא על פי הגמרא מסכת מגילה: וישתחו ישראל על ראש המטה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר תעלא בעידניה סגיד ליה (מגילה ט״ז:ב’)

הסברו (על פי ״שפתי חכמים״ בראשית) ״...אפילו השועל שהוא השפל שבחיות בעת שאתה צריך לו תשתחווה לו…״  (תעלא = שועל)

בשבוע שעבר תמהתי על הפסוקים ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף... וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת...וַ (מ״ח ח’-י’)

הכיצד ראה את בני יוסף אם בפסוק הבא כתוב ״לא יוכל לראות״?

הרשב״ם מתרץ את התמיהה:  ״וירא ישראל: אף על פי שכתוב לפנינו ‘ולא יוכל לראות’ , יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו”

כלומר, ראה צורת אנשים, אבל לא היה יכול לראות בפרטות מי הם.

״כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ״ (בראשית מ״ט:ט)

איך יש לקרוא את המשפט? האם  א. ״כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה - וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ״ או ב. ״כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא - מִי יְקִימֶנּוּ״

אינטואיטיבית, נראה ש-א' הוא הנכון, שהרי גם חלקו הראשון של הפסוק מורכב משש תיבות, ובנוי כך: ״גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה - מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ״

ובכלל, רוב הפסוקים בברכת יעקב בנויים על הקבלה דומה. כך גם בפסוק שלפניו ״אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב  - וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״ ועוד הרבה.

אלא שבעלי הטעמים הטעימו כך: ״כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ:״

ז״א,״כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא - מִי יְקִימֶנּוּ״ .ההפסק החזק יותר הוא אחרי המלה ״וכלביא״ הבא בטפחא [מלך] לעומת התיבה ״כאריה״ המוטעמת בתביר [משנה].

ובדומה למה שהטעימו בעלי הטעמים , כך גם התרגומים ורוב המפרשים. (אך ספורנו אינו נמנה עמהם.)

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" (בראשית מ״ט:ה’)

תרגום יונתן: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אָחִין תְּלָאמִין מָאנֵי זַיְינָא שְׁנִינָא לְמַחְטוֹף הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעוּתְהוֹן"

כבר הזכרתי בעבר ש״חמס״ זה ״חטיפה״.  

בחר אותו ארגון טירור נתעב להקרא ״חמס״.

בהפטרה אותה קראנו היום אומר דוד המלך ״וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת״ (מלכים א’ ב:ח’)

מתוך עלונו השבועי של שלמה טל למדתי שהשורש ״מרץ״ הוא חולי . 

 ״שכיב מרע״ בארמית זה ״שוכב חולה״, יש והאות צ’ בעברית הופכת ל - ע’ בארמית. לכן, מרץ (חולי) הוא בארמית ״מרע״.

״קללה נמרצת״ היא קללה המביאה לחולי. קללה מכאיבה.

וממשיך וכותב ״ואיך אפשר שלא לסיים באותם משנאי השם, שבחרו למפלגתם שם של מפלגת חולי. ישתבח שמו, שנתן בליבם להיקרא בשם היאה להם״.

בשבוע שעבר שאלתי ״היכן בגמרא מצינו עשירים שהם בעצם עניים״?

הנה התשובה: בגמרא מסופר על עניי כפרים מסוימים שהיו הולכים לכפרים הסמוכים ששם חילקו בשבתות גרוגרות תאנים וצימוקים.

 ״מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין לעניים בשני בצורת ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום…״ (עירובין נ״א: ב’).

אותם עניים שעירבו אך לא יצאו מביתם, הגמרא קוראת להם ״עשירים״. “והנך עשירים נינהו״.  המושגים ״עשיר״ ו״עני״ בלשון חז״ל, בהקשרים מסוימים -

״עשיר״ הוא זה שבביתו (אפילו אם הוא דל ואביון), ועני הוא זה שבדרך (גם אם הוא עתיר בממון ובנכסים). 

הנה במשנה מסכת שבת פרק א, "ציאות השבת--שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ.  כיצד:  העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים--פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית"