לפרשת שמות - כבד פה וכבד לשון

בפרשת שמות השם מצווה את משה לדבר עם פרעה ועם בני ישראל.  משה עונה:  ״בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״ (שמות ד:י).

מה פירוש ״כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן״? על פי רש״י: ״.כבד פה בכבידות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב”ו”.  סביר להניח שהמילה היא בצרפתית עתיקה. לפי ״אוצר הלעזים״, balbe פירושו ״עילג״ ״מגמגם״.  בצרפתית של היום המילה ״balbutier” פירושה ״מגמגם”. כנראה מקורה במילה balbe, בה השתמש רש״י בפירושו.  (באיטלקית -balbuzie ).

תרגום יונתן מתרגם את ״כבד פה וכבד לשון״ - ״חגר פום וקשי ממלל״. ״חגר״ בדרך כלל מתיחס לאדם בעל פגם ברגליו, פיסח, אלא שכאן כנראה הכוונה לאדם שיש פגם בפיו, בדיבורו. נראה שיש לפרש את הביטוי ״כבד פה וכבד לשון״ כניב אחד, ולא להפרידו לשני פגמים,  פגם אחד בפה ופגם אחד בלשון. זהו פשוט פגם בדיבור. 

אולם לפי רבינו חננאל בפירושו על הפסוק, ״כבד פה״ ו״כבד לשון״ הם שני פגמים נפרדים: ״כי כבד פה וכבד לשון אנכי. זה שהזכיר שני דברים כבד פה וכבד לשון יורה כי משה רבינו לא היה צח (הדבר) [הדבור] באותיות זשצר"ס שהן אותיות השינים זהו שאמר כי כבד פה גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת. ועל זה אמר וכבד לשון״.

לפי זה, למשה היה שני מומים בדיבורו. האחד בפיו, ולכן התקשה בביטוי אותיות זשצר”ס, והמום האחר בלשונו, ולכן התקשה באותיות דטלנ”ת.

לפי האבן עזרא ״כבד פה וכבד לשון״ חד הוא, ונראה שהאבן עזרא קרוב בדעתו לזו של רבינו חננאל: ״שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון. רק קצתם היה מוציאם בכובד וזה הוא טעם ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך. אמר שיורינו אשר ידבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו״. 

על פי ״ביאור אבן עזרא״ (נכתב ע״י הרב משה בצלאל אלתר), האבן עזרא באומרו ״אותיות השפה״, כוונתו לאותיות ״בומ״ף״, ואילו ״אותיות הלשון״ כוונתו לאותיות דטלנ”ת. לפי זה גם האבן עזרא רואה שני פגמים נפרדים, האחד בשפתיו של משה, מה שמקשה עליו לבטא את אותיות ״בומ״ף״  והשני בלשונו, מה שמקשה עליו לבאט את אותיות דטלנ”ת.

במילה ״הוריתיך״ טוען האבן עזרא, השם יבחר עבור משה מלים שאינם קשות להיגוי וכנראה שאינן ממשפחות דטלנ”ת או בומ״ף או זשצר”ס. 

אולם, כאשר קוראים את הפסוקים עולות כמה תמיהות. האחת היא שהמשפטים אותם אומר השם למשה, ומשה אומר לעם, מכילים את המילים ״הבעתיות״ (אליבא דרבינו חננאל או האבן עזרא), ואיך פירשו שהשם יבחר לו מילים שאינן כבדות להיגוי?

תמיהה שניה מתעוררת כאשר אנחנו קוראים את שירת הים: ״אז ישיר משה״.  מגמגם אמרנו?  השירה נאמרת בשפה רהוטה, יפה, וגבוהה. מכילה אותיות בומ״פ וזשצרס ודטלנ”ת - “תהומות יכסימו, ירדו במצולות כמו אבן”.   השירה עתירה במילים וביטויים שאינם נמצאים במקומות אחרים בתנ״ך: ״יכסימו״, ״נאדרי בכוח״, ״תרעץ אויב״, ועוד ועוד.  רק איש בעל שפה עשירה וגבוהה ולשון רהוטה וקולחת יוכל לשורר כך.

אם כך, האם יתכן ש״כבד פה וכבד לשון״ אינו דוקא ״מגמגם״?

ייתכן כך. את הביטוי ״כבד פה וכבד לשון״ אונקלוס מתרגם ״יקיר ממלל ועמיק לישן״. 

לשורש ״יקר״ בארמית שני מובנים. גם קשה, כבד משקל, וגם יקר - מכובד. כן גם בלשון הקודש. השורש כבד במובן קשה, כבד משקל, וגם מכובד.  המילה ״עמיק״ בה משתמש אונקלוס מצביעה על משהו קשה להבנה מפאת נשגבותו. ראה תהילים ״מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ״ (תהילים צ״ב: ו).

לכן ייתכן שמשה טוען ששפתו היא שפה גבוהה, כזאת שפשוטי העם לא יבינו אותה. אולי כיון שעזב את מצרים בצעירותו, ועכשיו בגיל שמונים כבר אין הוא יודע לדבר בשפת העם (פירוש דומה לזה מרומז בפירושו של חזקוני).

הביטוי ״יקיר ממלל ועמיק לישן״ של אונקלוס מזכיר את הפסוק  הנמצא בספר יחזקאל ״כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל״ (יחזקאל ג:ה).  ורש״י מפרש ״עמקי שפה. שיהא להם לשון עמוק שאינך מכיר בו ״ ומצודת דוד ״שלא אל עם שלשונם עמוק וכבד ממך שלא הורגלת בו אתה שלוח״.  כאן נראה שהשם אומר לנביא יחזקאל שאין שום חשש שלא יבין את דברי העם אליו הוא נשלח, כי אין שפתם גבוהה משלו.  וכן בפסןק הבא ״ לֹ֣א | אֶל-עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים עִמְקֵ֤י שָׂפָה֙ וְכִבְדֵ֣י לָשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-תִשְׁמַ֖ע דִּבְרֵיהֶ֑ם״. הרי לא ייתכן שנחשוב על עם שכולם מגמגמים, אלא הכוונה ששפתם גבוהה.

אותו ביטוי ״עמקי שפה״ נמצא גם בספר ישעיהו:

 אֶת-עַ֥ם נוֹעָ֖ז לֹ֣א תִרְאֶ֑ה עַ֣ם עִמְקֵ֤י שָׂפָה֙ מִשְּׁמ֔וֹעַ נִלְעַ֥ג לָשׁ֖וֹן אֵ֥ין בִּינָֽה:  (ישעיהו ל״ג: י״ט)

על פי רש״י ניתן להבין ששפתם זרה לו.  אם נשליך את הביטוי כבדי שפה על משה, האם ניתן להבין שהוא אומר ששפתו זרה ושונה מזאת של אחיו?  כי הרי לא דבר בה 60 שנה? 

יותר מתקבל על דעתי פירושו של מצודת דוד ״עם עמקי שפה. העם אשר שפת לשונם עמוק וקשה להבין״ כמו שהתפרש בספר יחזקאל. 

אמנם רוב המפרשים רואים את הביטוי ״כבד פה וכבד לשון״ המצביע על אדם שלוקה בדיבורו, אך לפי האמור לעיל, האם ייתכן שניתן להבין אחרת?  שנהפוך הוא - אדם ששפתו רהוטה וגבוהה?

 :תגובה שקבלתי מידידי הרב וייסבלום

.הפירוש מפתיע בהברקתו

אך קשה לי לקבל אותו כפשוטו של מקרא, כיון שאם פירוש כזה אפשרי - הייתי מצפה לראות גם היום אנשים כאלו ששפתם איננה מובנת לעם, ואינם יכולים לדבר בשפת העם, להבנתי - טיפש .אינו יכול להתחפש לחכם, אך חכם בהחלט יוכל להתחפש לטיפש

אם כי על יסוד מפתיע זה - היה ניתן לפרש שמשה השתמש כאן בלשון נקיה ומושאלת, כלפי עצמו;

משה - שלבו מלא תדיר הודיה לה' - לא היה מסוגל להצהיר בפני בוראו: עשיתני בעל מום, שונה, פגום, שהרי יש בזה משום כפיות טובה וחוצפה כלפי שמיא.

לפיכך נקט משה לשון נקיה ואמר: רבונו של עולם, כבד פה וכבד לשון אני, אין אנשים מסוגלים להבין את שפתי 'העמוקה והגבוהה', דרוש כשרון מיוחד כדי להבין אותי.

עכ״ל

להבנתי אומר הרב אברהם וייסבלום שמשה בעצם דבר בלשון סגי נהור. ז״א, פירוש המילים ״כבד פה וכבד לשון״ הוא כפי שהצעתי, בעל שפה רהוטה וגבוהה, אלא שנקט משה בלשון סגי נהור, וכך נשמר בעצם הפירוש המקובל שלמשה היה פגם בדיבורו, אולי מגמגם כפי שגורס רש״י

תגובה שקבלתי מאחותי מרים:

מאד מעניין הפרושים שכתבת, וגם מה שהשיבו לך.

לגבי השירה - יש לי לחדש לך משהו מעניין:

בחופשת הקיץ היתה לנו כאן בקהילה "קייטנה לנשים" - 4 ימים של תוכניות בוקר, מסובסד ע"י העירייה.

באחת הפעמים הגיעה אשה צעירה מגמגמת, עם תוכנית שהיא קוראת לה: "מדפקט לאפקט" ומופיעה בכל הארץ בציבור דתי וחסידי.

היא ממשפחה חסידית, התחתנה בגיל 18 או 19, עם בחור חסידי "מבוגר" בן 25 (שגילו ה"מתקדם" זהו מומו היחיד...),  לכן הסכים להתחתן עם מגמגמת, אבל מוכשרת ומידות ושאר מעלות טובות. 

בקיצור, היא אומרת לנו שהמגמגמים אינם מגמגמים בשירה. לכן, כשהיא "נתקעה" בדיבור, התחילה לשיר... רק היא אומרת, שא"א לשיר בכל מקום, כמובן. אבל יש לה קול יפה, היא מוסיקאלית, ועושה הופעות של שירה ומשחק. גם במשחק אינה מגמגמת. גם הרוויחה פרנסה טובה עם הגמגום...