Thursday, December 29, 2016

מעלתה של נקודה - פרשת ״וירא״


בפרשת ״וירא״, ספר בראשית, פרק י״ח, פסוק ג’, מדבר רבינו בחיי במעלתה של הנקודה (ציטטתי חלק קטו מדבריו, ואת דברי סגרתי בסוגריים): ״…וההפרש שבין קמץ לפתח אינו אלא הנקודה (כשנשים נקודה מתחת לתנועת הפתח, תיראה התנועה כקמץ). והנקודה רמז לנקודת המציאות, שהוא היכל הקודש מכוון באמצע הנמשל לנקודה. ועל כן שהנקודה משמשת שלבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה, יהיה חולם. באמתע האות (האות וו) יהיה שורוק, ואם מתחת - יהיה חיריק, ואם בפתח, ישוב קמץ, ואם בחיריק - ישוב צירה (אם נוסיף נקודה לצד מקודת החיריק, נקבל שתי נקודות אופקיות, שזה צירה). ואם בצירה - ישוב סגול (אם נוסיף תחת הצירה נקודה, נקבל סגול) , ואם בשוא - ישוב קבוץ (שהוא שלוש נקודות כמעט אנכיות)…ועוד באותיות עצמן ..ואם בריש ישוב דלת (אם נוסיף נקודה לימין הקו האופקי של הריש, נקבל את האות דלת)…ולכך, המוסיף נקודה או גורעה, מחריב את העולם, ומקצץ נטיעות התורה ושורשיה…
נבחן את הדבר בשני פסוקים. האחד מתוך הפרשה הקודמת לפרשת וירא, היא פרשת ״לך לך״, והשני מתוף הפרשה שאחרי פרשת וירא, היא פרשת ״חיי שרה”.
בפרשת לך לך, כאשר השם אומר לאברהם שיוולד לו בן, אברהם אומר:״ הלבן מאה שנה יולד בן, ואם שרה, הבת תשעים שנה תלד״. על פי הכתוב נראה שאברהם שואל בפליאה ״ הלבן מאה שמה יוולד בן״?
אלא, שידוע שכלל הוא שהא השאלה (הנקראת גם הא התמה) מנוקדת בחטף פתח, ואין דגש באות שאחריה. ואילו הא הידיעה מנוקדת בפתח, והאות שאחריה דגושה. מדוע אם כן המילה ״הלבן״ מנוקדת בפתח, והאות שאחריה דגושה?  יש עוד כלל שאומר שלפני שוא, הא השאלה תנוקד בפתח, ולא בחטף פתח. מכאו מובן מדוע במילה ״הלבן״ האות הא מנוקדת בפתח, אבל עדיין תמה, למה האות למד דגושה?
נראה לי שהסיבה היא שבעלי המסורה נמנעו מלהציג את הפסוק כשאלה או תמיהה, ולכן לא נקדו כשאלה.  כאן בפסוק אונקלוס מתרגם את המלה ״ויצחק״ - ״וחדי״. ״ויצחק ויאמר בלבו״ - ״וחדי ואמר בלבה״. ואילו בפרשת חיי שרה, אונקלוס מתרגם את המשפט ״ותצחק שרה בקרבה״ - ״וחיכת שרה במעהה״. רש״י מעיר על ההבדל שבין שתי התרגומים השונים לאותה מלה ״זה תרגום אונקלוס לשון שמלה וחדי (חדווה), ושל שרה לשון מחוך (י״ח י״ב) למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה״. נראה שגם אונקלוס, ובעקבותיו רש״י, לא ראו במענה של אברהם שאלה ותמיהה, אלא יותר הבעה של שמחה.  זה אולי מסביר, מדוע בעלי המסורה נקדו את המשפט ״הלבן צאה שנה יולד בן” כמשפט חווי, ולא כמשפט תמה.  
הנה כאן, העדר הנקודה באות למד שבמלה ״הלבן״ מציגה את המשפט כחווי ולא כשאלה או תמה.
עלי לציין שבהמשך הפסוק  ״ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד״ , המלה ״הבת״ מנוקדת כשאלה, האות הא מנוקדת בחטף פתח, והאות שאחריה אינה דגושה, כחוק הא השאלה.
כמו כן, ניתן מבחינה לשונית להסביר שהניקוד של המלה ״הלבן״ בפתח ובדגש הוא יוצא מו הכלל של ניקוד הא השאלה, וכך אכן מסבירים מפרשים אחרים, שזהו משפט תמה.

הפסוק השני הוא מפרשת ״חיי שרה״. פרק כ״ג  פסוק ב’: ״ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה״. אונקלוס מתרגם: ״ואתא אברהם למספדה לשרה ולמבכה”. המילה ״ולמבכה״ מופיעה עם נקודה באות הא, מפיק הא, לאמור, ״לבכות אותה״. , תרגום המשך הפסוק מופיע בשני נוסחים שונים. בנוסח אחד כתוב ״למספדה דשרה. מפיק בהא. כאן זה מורה על שם עצם, ״למספד של שרה״.  בנוסח אחר כתוב ״למספדה לשרה״. ללא מפיק בהא. כאן זהו פועל, לספוד את שרה. קראתי שעל פי הנוסח הראשון, אונקלוס תרגם שאברהם הלך למספד של שרה, אבל לא הוא הספיד אותה,  אלא  הספידוה אחרים, כי כבוד המת הוא שאת ההסספד יעשו אחרים, בעוד שהאבלים הם הבוכים (פירוש זה הוא על פי ״פרשגן״ לרב רפאל בנימין פוזן).

הנה כאן הנקודה, מפיק הא, משנה את המילה מפועל לשם עצם, ובעצם משנה את הבנת הכתוב.

No comments:

Post a Comment