Thursday, December 29, 2016

על רש״י - על פי הרצאתו של הרב יוסף קמינצקי בכנס שוחרי לשון קודש


המאמר נכתב על פי הרצאה של הרב יוסף קמינצקי. הרב נשא את ההרצאה בכנס שוחרי לשון הקודש תשע״ו.  נושא ההרצאה הוא ״חשיבות תחביר הפסוק בעיני רש״י״.
בהרצאותו מוכיח הרב שיש חשיבות לסדר המילים בפסוק. המילה הראשונה במשפט היא מרכז העניין. 

הרב מביא מדבריו של הגור אריה, [1] המהר״ל בפרג, שכתב ב'חומש רשי - ביאור על פירוש רש”י על חמישה חומשי תורה' -בפירושו לפרשת עקב, ספר דברים פרק י״א פסוק כ״ה: ״לא יתיצב איש בפניכם״. וכך כתב: ״הכי פירושו, דמדכתיב לא יתיצב איש בפניכם, ולא כתב ‘ואיש לא יתיצב בפניכם’ מורה דאפילו אומה ולשון לא יתיצבו בפניכם. דכשהוא מקדים הפועל לומר ‘לא יתיצב כלל, דאי היתה כוונת הכתוב דווקא איש [2] דרך להקדים ולומר ‘ואיש לא יתיצב’ לפי שהמסופר ממנו לומר שאיש לא יתיצב. אבל מדלא כתב כן, שמע מינה שלא יתיצב כלל, והמסופר הוא לא יתיצב אחד בפניכם. וכן פירושו אצל ‘לא תחסום’ (להלן כ״ה ד) [3] ופשוט הוא כן. וכמו כן פירש רש״י פרק הזורק (גיטין ע״ז) גבי ״וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה״ (להלן כד א).

הרב גם מביא את דבריו של הגור אריה על פרשת כי תצא, ספר דברים, פרק ה’ פסוק ד’: ז] יכול יחסמנו מבחוץ כו'. פירוש, דהוי למכתב 'ושור בדישו לא תחסום', מפני שכן דרך הכתוב להקדים מה שהוא עיקר הענין של המצוה, ואם עיקר המצוה שלא לחסום בדישו, דהיינו שכבר התחיל לדוש, אבל מבחוץ יכול לחסום, הוי למכתב 'שור בדישו לא תחסם', אז הוי קפיד קרא כי בדישו לא יחסום, אבל מבחוץ יחסום. אבל השתא דכתיב "לא תחסום שור בדישו", עיקר המסופר כי החסימה שעליה הקפידה התורה שלא יעשה, בין מבחוץ בין מבפנים. לכך דרשינן מלשון "לא תחסום" דאתא לרבויי שלא לחסום כלל מבחוץ, שלעולם המכוון מן הענין - והוא המסופר - בו יש להתחיל״ .

בלשונו של הרב - עתם היסוד שמרכז העניין, ומה שקובע את ההלכה, אן הנימוק, אן ההסבר של איזה דבר, עליו להיות בתחילת המשפט.

בפירוש רש״י, ובפירוש על רש״י של שפתי חכמים [4] ראינו:

[רש"י (ד) לא תחסם שור בדישו - דיבר הכתוב בהווה והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף [ח] העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל. אם כן למה נאמר שור [ט]? להוציא את האדם: בדישו - יכול יחסמנו מבחוץ [י]?  תלמוד לומר: לא תחסום שור מכל מקום [כ]. ולמה נאמר דיש? לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגידולו מן הארץ, אף כל כיוצא בויצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולו מן הארץיצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה. יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות [ל] שנגמרה מלאכתן למעשר:]

שפתי חכמים:
אות ח: דילפינן שור שור כו' כדפירשתי לעיל.
אות ט: פירוש כיון דשור לאו דוקא אם כן לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה.
אות י: רצונו לומר בדישו משמע דוקא בשעת דישה, אם כן יכול יחסמנו מבחוץ שלא בשעת דישו, ואחר כך יהא מותר לדוש כן בחסימה, ת"ל כו'.
אות כ: דאם לא כן, הוה ליה למימר לא תדוש בשור בחסימה, דמשמע דוקא בשעת דישה אסור ומדכתיב לא תחסום משמע מכל מקום, ובדישו לדרשא אחרינא אתי, כמו שמפרש והולך. ולמה נאמר דיש כו'. וכעין זה פירשתי בסוף פרשת עקב על לא יתיצב איש וכו'

אם רוצים למקד נקודה מסוימת, רעיון שזה המסר של המשפט, אז הכלל הוא בשפה העברית, מקדימים את זה לתחילת המשפט.  לדוגמה,  בנושא של ״לא תחסום שור בדישו״, אילו האיסור היה רק בזמן הדייש, כי אז התורה היתה אומרת ״שור בדישו לא תחסום״ אך כיון שכתוב ״לא תחסום שור בדישו״ זה אומר שאין להתמקד במילה ״בדישו״. ״בדישו״ זה רק דוגמה. למה ,אם כן, ניתנה הדוגמה הזאת, ללמד שיש דברים דומים. כמו דבר מלאכה או מחובר לקרקע וכדומה.


בפרשת עקב, ספר דברים, פרק י״א פסוק כ״ה נאמר: ״לא-יתייצב איש, בפניכםפחדכם ומוראכם ייתן יהוה אלוהיכם, על-פני כל-הארץ אשר תדרכו-בה, כאשר, דיבר לכם״.  רש״י מפרש:

[רש"י (כה) לא יתייצב איש וגו' - אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין?  תלמוד לומר: לא יתייצב מכל מקום [פ]. אם כן מהתלמוד לומר איש? אפילו כעוג [צ] מלך הבשן: פחדכם ומוראכם - והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים ומוראכם על הרחוקים. פחד לשון בעיתת פתאום. מורא לשון דאגה [ק] מימים רבים: כאשר דבר לכם - והיכן דבר? (שמות כג, כז) את אימתי אשלח לפניך וגו':]

שפתי חכמים שפירש את רש״י כותב:
אות פ: הכי פירושו: אי הוה כתיב איש לא יתיצב, הוה אמינא דוקא איש, אבל השתא דכתיב לא יתיצב תחלה ואחר כך איש, אמרינן: לא יתיצב מכל מקום, ואיש לדרשא אחרינא אתא כדפירש רש"י אפילו כעוג מלך הבשן, בשם מהרי"ץ וכדפירש רש"י בגיטין (דף ס"ו) גבי ונתן בידה, וכן בכמה מקומות. ועוד יש לומר, דכתיב כאן: פחדכם ומוראכם וגו' על פני כל הארץ כלומר כל העולם יהא מתיירא מפניכם, אם כן ממילא לא יתיצב מכל מקום הוא. (רא"ם). אי נמי דקשה למה הוכפל הענין, דהא לעיל כתיב: לא יתיצב איש בפניך וגו' אלא לרבות אפי' אומה וכו'

בפרשת כי תצא, ספר דברים פרק כ״ד פסוק אנאמר: ״ כי-ייקח איש אישה, ובעלה; והיה אם-לא תמצא-חן בעיניו, כי-מצא בה ערוות דבר--וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ושילחה מביתו״.
האם הבעל חייב לתת את הגט בידה? במסכץ גיטיןת דף ע״ז עמוד א כתוב: ״ מנא הני מילי דתנו רבנן (דברים כד) ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום״. 
וכן ההלכה על פי הרמב״ם (ספר נשים הלכות גירושין, פרק ד):  ״ ‘ונתן בידה’ (דברים כ״ד א’) -מלמד שאינה מתגרשת עד שיינתן הגט לידה, או ליד שלוחה שהוא כידה, או לחצרה:  שהכול כידה, כמו שיתבאר.  "ושילחה" (שם)--שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, לא שישלח עצמו ממנה.


ניתן להדגים את הדבר בכמה משניות. להלן ממסכת ברכות:

ב,ה  חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון ועד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה.  מעשה ברבן גמליאל שנשא, וקרא בלילה הראשון שנשא.  אמרו לו, לא לימדתנו שחתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון.  אמר להם, איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמיים אפילו שעה אחת.
ב,ו  רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו.  אמרו לו, לא לימדתנו שאביל אסור מלרחוץ.  אמר להם, איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.
ב,ז  וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין.  אמרו לו, לא לימדתנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים.  אמר להם, אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.
ב,ח  חתן--אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשון, קורא.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול. 

בשתי המשניות הראשונות החידוש הוא ברבן גמליאל. באישיותו המיוחדת. 
ולכן המשנה ממקדת את תשומת הלב עליו, אבל במשנה השלישית המוקד הוא טבי. המשנה מפנה את הזרקור על טבי. הוא השונה משאר העבדים.

הרב מביא מתלמידו של הגאון מוילנה בנושא נתינת שמות לבני יעקב. הוא טוען שנתינת השם לראובן שונה מאשר נתינת השמות לאחיו האחרים. 
הגמרא מסבירה את מדוע לאה קראה לו בשם ראובן: 
 ואמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר (בראשית כט) הפעם אודה את ה':  ראובן א"ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי  דאילו בן חמי (עשו) אע"ג דמדעתיה זבניה לבכירותיה  (שמכר את בכורתו) דכתיב (בראשית כה) וימכר את בכרתו ליעקב חזו מה כתיב ביה (בראשית כז מא)  
 וישטם עשו את יעקב וכתיב (בראשית כז) ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו' ואילו בני אע"ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה דכתיב (דברי הימים א ה) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף אפי' הכי לא אקנא ביה דכתיב (בראשית לז) וישמע ראובן ויצילהו מידם: 
כיצד מרשה הגמרא להביא הסבר לשם זה, כאשר בתורה כתוב במפורש למה קראה שמו ראובן:
לב ותהר לאה ותלד בן, ותקרא שמו ראובן:  כי אמרה, כי-ראה יהוה בעניי--כי עתה, יאהבני אישי. 
ומדוע לא נתנה הגמרא הסבר משלה לגבי יתר האחים. נבדוק מה אומרת התורה על נתינת השמות לאחים אחרים.  
לג ותהר עוד, ותלד בן, ותאמר כי-שמע יהוה כי-שנואה אנכי, ויתן-לי גם-את-זה; ותקרא שמו, שמעון.
ותהר עוד, ותלד בן, ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי, כי-ילדתי לו שלשה בנים; על-כן קרא-שמו, לוי.
ותהר עוד ותלד בן, ותאמר הפעם אודה את-יהוה--על-כן קראה שמו, יהודה; ותעמד, מלדת.
ההבדל הוא שבעוד שבשמות האחרים ההסבר לשם מופיע קודם, ורק אחר כך השם עצמו, בפסוק המתאר את נתינת השם לראובן, כתוב קודם שהיא קראה לו ראובן, ורק אחר כך בא ההסבר.
מכיון שרק אחר כך בא ההסבר, אזי הוא לאו דוקא, ולכן חזל מרשים לעצמם להציע הסבר שונה, ואילו באחים האחרים ההסבר מופיע קודם, ולכן המיקוד הוא על הההסבר, על הסיבה לנתינת השם, ולכן הוא המדוייק והנכון, ואין להסביר כך בשמות האחרים, משום ששם מופיע ההסבר קודם.

בספרו אמת ליעקב כותב הרב יעקב קמינצקי על מקור שמו של בן משה רבינו - גרשום.  בתורה , ספר שמות פרק ב כתוב :כב ותלד בן, ויקרא את-שמו גרשום:  כי אמר--גר הייתי, בארץ נוכרייה
מדוע ״גר שם״? הרי הוא גר פה. גר עכשיו. לדעתו של הרב השם גרשם נובע מהשורש ״גרש״. איך הרב יכול לתת הסבר שונה ממה שכתוב בפירוש בתנך? נראה שהרב הולך בעקבות התלמוד הבבלי שפירש את השם ראובן.  בשני המקרים הפסוקים מציינים את נתינת השם קודם, ורק אחר כך את הסיבה לבחירתו. במקרה של גרשם, על פי הרב קמינצקי השורש הוא ״גרש״, כי משה גורש ממצרים. האות מ״ם היא תוספת, כמו במילה ״ריקם״ (ריק) , ״אמנם״ (אמן, אמת), ״יומם״ (יום) , ״חנם״ (חן, בחסד)   

דוגמה נוספת, בבראשית פרק ב פסוק כ״ט נאמר:ויקרא את-שמו נח, לאמר:  ״זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה, אשר אררה יהוה״. 
המדרש בבראשית רבה מערער על הסיבה כביכול לקריאת השם נח: ויקרא את שמו נח לאמר: ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר: לא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש, לא הוה צריך קרא למימר אלא נח, זה יניחנו או נחמן זה ינחמנו, אלא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל. הפרה היתה נשמעת לחורש, והתלם נשמע לחורש,כיון שחטא אדם מרדו עליו הפרה לא היתה נשמעת לחורש והתלם לא היה נשמע לחורש.

בקובץ התורני ״הדרום״ שיצא בשנת 1967 כתב הרב דוד שלמה שפירא קונטרס הערות והערות לבראשית רבא. בהערותין למדרש הנ״ל כתב: 
 ויקרא את שמו נח לאמר, ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר לא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש לא הוה צריך קרא למימר אלא נח זה יניחנו או נחמן זח ינחמנו וכו, ע״כ. •נ״ב: הוקשה לבעל המדרש מדוע לא נאמר בשאר האנשים של הדורות הללו ה טעם על קריאת שמותם. וכוונתם שבאמת אין כאן טעם למה נקרא שמו ״נח״, ד גם ל א מ צינו בהאי גוונא במקום שהתורה נותנת טעם על קריאת שם שיהיה ביטוי כזה ״ לאמר״, כמו שנאמד כאן ״ויקרא את שמו נח לאמר״. אלא שבאמת אין  ״זה ינחמנו ״ טעם על קריאת השם נח,  רק מה שקרה כתוצאה מלידתו של נח וקריאת שמו נח שמתוך כך נוצר מצב חדש עד שאמרו עליו(״לאמר״): זה ינחמנו.
נראה שגם כאן המדרש מרשה לעצמו לערער על הסיבה האמיתית לשמו של נח, כיון שגם כאן התורה כותבת קודם כל את שמו, ורק אחר כך את הסיבה ״

דוגמה נוספת היא השם שמואל. בספר שמואל א מסופר מדוע חמה קראה לבנה בשם שמואל:
ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מיהוה שאלתיו״  (שמואל א פרק א פסוק כ’)” 
אולם מסתבר שהיא לא ״המציאה״ את השם שמואל. השם שמואל היה קיים כבר קודם. בספר במדבר פרק ל״ד פסוק כ’ נאמר:
. ולמטה בני שמעון, שמואל בן-עמיהוד”.
שוב, גם כאן מופיע השם קודם, ורק אחר כך הסיבה. אם הסיבה ״מהשם שאלתיו, אולי היה מתאים יותר לקרוא לו שאול.  

להלן הרב מביא חמש דוגמאות מהש״ס ששם סדר המילים משפיע על הבנת הפסוקים מהתורה, ועל פי הבנה זו גם ההלכה.
בפרשת כי תצא, סםר דברים, פרק כ״ד פסוק א: ״ כי-ייקח איש אישה, ובעלה; והיה אם-לא תמצא-חן בעיניו, כי-מצא בה ערוות דבר--וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ושילחה מביתו״
האם יש צורך לתת בידה ממש?  
במסכת גיטין דף ע״ז עמוד א נאמר: משנה  הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת דף עז,א גמרא  מנא הני מילי דתנו רבנן (דברים כד) ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום
כיון שנאמר קודם ״ונתן״ ורק אחכ כך בידה, לכן המיקוד והחשיבות הוא על ״נתן״ ולא על ״ידה”. הנתינה היא העיקר, ואילו ״בידה״ זאת רק דוגמה. אילו היה נאמר ״בידה יתננה״ , אזי היה עלין לתת ממש בידה.
(אגב , לא מובנים לי דברי הרמבם  במשנה תורה: ״ גט שהיה מונח על הארץ, ואמר לה, טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ונטלתו, או שהיה קשור על ידו או על ירכו, ושלפתו ממנו--אף על פי שאמר לה אחר שבא לידה, הרי הוא גיטיך--אינו גט:  שנאמר "ונתן בידה" (דברים כד,א)
אגב, בהמשך, הגמרא מביאה את עניין מציאת גניבה אצל הגנב ״ותניא נמי הכי גבי גנב ידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל (שמות כב) המצא תמצא מכל מקום
  • מראהפסוק מופיע בספר שמות פרק כ״ב פסוק ג: אם-הימצא תימצא בידו הגניבה, משור עד-חמור עד-שה--חיים:  שניים, ישלם

הדוגמה השניה היא ממסכת חולין, בפרשת אחרי מות, ספר ויקרא פרק י״ז פסוק י״ג נאמר: ״ואיש איש מבני ישראל, ומן-הגר הגר בתוכם, אשר יצוד ציד חיה או-עוף, אשר ייאכל--ושפך, את-דמו, וכיסהו, בעפר״
האם רק בעפר?  הגמרא במסכת חולין דף פ״ח ב: ״ תנו רבנן וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי תלמוד לומר בעפר ואין לי אלא עפר מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה
דף פח,ב גמרא  ונסורת של חרשין דקה וסיד וחרסית לבנה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן ת"ל בעפר ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאין מין עפר״
רש״י כותב כאן: ת''ל וכסהו. בפני עצמו נדרש מדלא כתיב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר אבל השתא מדריש וכסהו באנפי נפשיה: 
הנה כאן, כיון ש״כיסהו״ מופיע קודם, אזי אין להגביל רק בעפר. ואילו המילה ״עפר״ רק דוגמה כדי לפרט לנו שבעפר או בדברים הדומים לו. אילו היה נאמר ״בעפר יכסנו״ אזי העפר היה העיקר, ואז היה הפסוק נדרש שאין לכסות, אלא בעפר בלבד.


הדוגמה השלישית - בפרשת שופטים, ספר דברים פרק כ פסוק ה נאמר: ״ ודיברו השוטרים, אל-העם לאמור, מי-האיש אשר בנה בית-חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו:  פן-ימות, במלחמה, ואיש אחר, יחנכנו״. 
האם רק בית? במסכת  סוטה דף מ״ג עמוד א:״תנו רבנן אשר בנה אין לי אלא אשר בנה לקח וירש וניתן לו במתנה מנין ת"ל מי האיש אשר בנה בית אין לי אלא בית מנין לרבות בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת"ל אשר בנה מכל מקום יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת תלמוד לומר בית מה בית הראוי לדירה אף כל הראוי לדירה

הדוגמה הרביעית היא מפרשת חוקת, ספר במדבר פרק י״ט פסוק ב’:  זאת חוקת התורה, אשר-ציווה יהוה לאמור:  דבר אל-בני ישראל, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא-עלה עליה, עול.
האם רק עול? הגמרא במסכת סוטה דף מ״ו עמוד א מפרטת: ״דתניא עול אין לי אלא עול שאר עבודות מנין ת"ל (במדבר יט) אשר לא עלה עליה עול מכל מקום אם כן מה ת"ל עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה״
ורש״י מבאר: ״ת’’ל אשר לא עלה עליה עול מ''מ. דרישאי ליה בלא עול מדלא כתיב אשר לא עלה עול עליה ותו הדר כתיב עול לדרשא כדדרשינא ואזיל״
:   אילו היתה כוונת התורה לפסול פרה משון הנחת דבר עליה רק במקרה של עול, היא היתה כןתבת ״אשר לא עלה עול עליה״. כשהמילה עול מופיעה מיד לאחר הפועל ״עלה״. מכיון שהתורה לא כתבה כך, tkt אשר לא עליה עול״ כאשר המילה ״עול״ מופיעה בסוף, אנו דורשים את החלק הראשון של משפט זה (״אשר לא עלה עליה״) בנפרד, ללמד שכל דבר שעלה עליה פוסל אותה, והמילה ״עול״ הנזכרת בסוף המשפט, נדרשת לעניין אחר כפי שממשיכה הברייתא לבאר (רש״י). (ציטתי את ארטקרול לפי הבנתו את רש״י)

שוב, בפרשת חוקת, ספר במדבר פרק כ פסוק י״ח, כתוב: ״ויאמר אליו אדום, לא תעבור בי--פן-בחרב, אצא לקראתך״.
אונקלוס מתרגם: ״ואמר ליה אדומאה, לא תעבר בתחומי--דלמא בדקטלין בחרבא, אפוק לקדמותך.״ ״בדקטלין בחרבא״ להבנתי הפירוש המילולי הוא ״באלה ההורגים בחרב״, שהכוונה לחיילים, או גייסות.
כך גם בפרשת בחוקותי, ספר ויקרא פרק כ״ו פסוק ו ״וחרב לא תעבור בארצכם״. אונקלוס מתרגם ״ודקטלין בחרבא לא יעדון בארעכון״
ורש״י בפרשת בחוקותי פרק כ״ו פסוק כ״ה :״והבאתי עליכם חרב נוקמת, נקם ברית…” רש״י כותב: ״כל הבאת חרב שבמקרא היא מלחמת חיילות אויבים״.
בירמיהו פרק י״ח פסוק כ״א: ״לכן תן את בניהם לרעב והגרם על ידי חרב״. רש״י מתרגם ״על ידי חרב - על ידי גייסות״
מכאן, לאונקלוס וגם לרש״י ״חרב״ זה גייסות. אם כך, למה בחר רש״י לפרש את הפסור בפרשת חוקת כך: ״"פן בחרב אצא לקראתך" - אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם אמרתם ונצעק אל ה' וישמע קולנו ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז) ועל חרבך תחיה״ , ולא פירש כהבנת אונקלוס - גייסות. נראה שהסיבה היא שרש״י ראה שיש חשיבות לכך שהמילה ״חרב״ מופיעה קודם, ולא  ״אצא לקראתך בחרב״ . הסיבה, לדעתו של רש״י כנראה, שהמקרא רצה להדגיש את המילה ״בחרב״, ולכן גם רש״י מתקמד בפירושו על המילה הזאת.   

בהשראת המאמר, כאשר קראתי בפרשת ״וירא״ , ספר בראשית, פרק י״ח פסוק ג’ , תהיתי על סדר המילים בפסוק  "ואל-הבקר, רץ אברהם; וייקח בן-בקר רך וטוב, וייתן אל-הנער, וימהר, לעשות אותו.” מדוע קודם מושא, אחר כך נשוא, ואחר כך נושא? למה בסדר הפוך? נראה לי  שהכתוב רצה שנתמקד ב״אל הבקר״?  כיון שאברהם הציע פת לחם, אבל קיים בבשר, יתכן שהמקרא רצה להדגיש את זה. כפי שאמר הרשב״ם ״לפי שאמר להם מעט, ועשה הרבה״, וכן כפי שכתוב בגמרא בבא מציעא דף פ״ז: ״ כתיב (בראשית יח) ואקחה פת לחם וכתיב (בראשית יח) ואל הבקר רץ אברהם אמר רבי אלעזר מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה ״


————————————————————————————————————————————————————————
[1] רבי יהודה ליווא בן בצלאל נולד בערך בשנת 152099
[2] כמו ״ואיש לא עמד בפניהם (אסתר ט ב) ״ואיש לא יצילנה מידי״ (הושע ב יב)
[3] פירוש — נאמר שם ״לא החסום שור בדישו״, ופירש רש״י שם ״בדישו — יכול יחסמנו מבחוץ, ת״ל ׳לא תחסום שור׳, מ״מ״. וביאר הגו״א שם [אות ז] ״דהוי למכתב ׳ושור בדישו לא תחסום׳, מפני שבן דרך הכתוב להקדים מה שהוא עיקר הענין של המצוה [ר׳ לעיל פ״ה הערה 42 ,[ואם עיקר המצוה שלא לחסום בדישו... אבל מבחוץ יכול לתסום, הוי למכתב ׳ושור בדישו לא תחסום׳, אז הוי קפיד קרא בי בדישו לא יחסום, אבל מבחוץ יחסום. אבל השתא דכתיב ׳לא החסום שור בדישו׳, עיקר המסופר כי החסימה שעליה הקפידה התורה שלא יעשה, בין מבחוץ בין מבפנים... שלא לחסום בלל מבחוץ, שלעולם המכוון מן הענין, והוא המסופר, בו יש להתחיל״.

[4] שפתי חכמים הוא פירוש פופולרי לפירוש רש״י לתורה  שחובר על ידי רבי שבתי בס . הספר נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת 1680

No comments:

Post a Comment