לפרשת לך לך - כל הקצר קודם

בשבוע שעבר העלתי את ההשערה שסדר התיבות ״שם, חם ויפת״ הוא לאו דוקא סדר הולדתם, אלא שכך מקובל בהרבה צמדי מלים או קבוצות מלים במקרא, בתנ״ך ובתפילה.  

המלה בת ההברות הרבות יותר מופיעה בסוף.  

לאחרונה התוודעתי למאמר שפורסם בכתב העת ״לשוננו״ בשנת 1970. שם המאמר הוא ״כל הקצר קודם״. המאמר דן בתופעה שתיארתי לעיל. סדר במלים הוא בסדר עולה של מספר ההברות שבהן.(מצ״ב)

בפרשת לך לך נאמר לאברהם ״לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך”.  רבים הפירושים המסבירים מדוע נאמר בסדר ההפוך, שכן אדם עוזב את ביתו קודם, ורק אח״כ, את מולדתו ואת ארצו.

האם גם הפסוק הזה נאמר לפי הכלל  ״כל הקצר קודם״?

לראיה הכתוב בפרשתנו ״ ד' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי״ (בראשית כ״ד:ז’).  הסדר הוא “בית אבי״ קודם, ואחר כך ״ארץ מולדתי״.  כסדר הנכון וההגיוני.

האמנם ראיה? הנה בפסוק קודם נאמר הפוך.  ״כי אל ארצי ואל מולדתי תלך״ (בראשית כ״ד:ד’). 

הסיבה מובנת. כאשר כוון ההליכה הוא ממקום הולדתו אל ארץ כנען, אזי הסדר ההגיוני הוא עזיבת בית האב, אח״כ המולדת, ואח״כ הארץ (״מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי״). אך כאשר מדובר על הליכה לכוון ההפוך, מארץ כנען מזרחה, אזי הסדר הוא הפוך. ״אל ארצי״ קודם, ואחר כך ״אל מולדתי״.