לפרשת נח - כל הקצר קודם

בס״ד יום ראשון, ז’ במֶרַח-שְוָן תשפ״א 

״ותן טל ומטר לברכה״ 

(בא״י)

״וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת-שֵׁ֖ם אֶת-חָ֥ם וְאֶת-יָֽפֶת:״ (בראשית ו’:י’)

״וְאֵ֨לֶּה֙ תֹּולְדֹ֣ת בְּנֵי־נֹ֔חַ שֵׁ֖ם חָ֣ם וָיָ֑פֶת…״ ( בראשית י’:א’)

״וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת…״ (בראשית ט’:י״ח)

מהו סדר הולדתם של בני נח?  לפי הרמב״ן וכן לפי רש״י, יפת הוא הגדול בבנים. אם כך, מדוע בחר המקרא לסדר את שמם בסדר זה, ולא לפי סדר הולדתם?

במאמר שהתפרסם בכתב העת ״לשוננו״ (טבת תשל״א) מאת שמא יהודה פרידמן, מביא המחבר כלל לו הוא קורא בשם ״כל הקצר קודם״ .  Law of Increasing Members

ז״א, במקרא וכן בספרות חז״ל יש נטיה לכתוב חלקי משפט כאשר הם מסודרים בסדר עולה של גודל המלים. לדוגמה:

״גר יתום ואלמנה״

״חוק ומשפט״ 

״סדום ועמורה״

״צדק ואמונה״

“זהב וכסף ונחושת״

״אודם פטדה וברקת”

״כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חייב״ (משנה)

״חן וחסד ורחמים״ (מהתפילה)

״חופה וקידושיו״ (והרי הקידושין קודמים לחופה)

ועוד הרבה.

לא מצינו ״עמורה וסדום״ או ״אביון ודל״ וכו’.

גודל המלים אינו נמדד דוקא לפי מספר האותיות, אלא לפי מספר ההברות במילה. המילה בת המספר הגבוה של הברות מופיעה בסוף.

בנותיו של איוב, גם אותן סידר המקרא כך שהבת עם השם הארוך יותר, מופיעה אחרונה.

״וַיִּקְרָ֤א שֵׁם־הָֽאַחַת֙ יְמִימָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית קְצִיעָ֑ה וְשֵׁ֥ם הַשְּׁלִישִׁ֖ית קֶ֥רֶן הַפּֽוּךְ׃” (איוב מ״ב:י״ד)

ומה כאשר מספר ההברות בשמות הבנות זהה?

הנה, בנותיו של צלפחד: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:״ (במדבר כ״ז:א’).

אולם בהמשך סדר שמותן שונה: ״וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים: (במדבר ל״ו:י״א).

מדוע שינה כאן המקרא את סדר הופעתן בפסוק?

כיון שאורך שמותן (מספר ההברות) שווה, הרי שאין סיבה לשמור את סדר הופעתן בפסוקים… (וידוע פירושו של רש״י)

ציינתי לעיל שלדעתי סדר הבנים הוא לפי אורך שמותם. מובן מכאן מדוע יפת מקומו בסוף, אך מדוע לא נכתב ״חם שם ויפת״, ותמיד ״שם חם ויפת״?

אם אמנם שֵׁם הוא הצעיר באחים, הקדים המקרא את שמו על פני חָם, כי חשיבותו רבה יותר. 

כמו:

״בְּנֵי֙ אַבְרָהָ֔ם יִצְחָ֖ק וְיִשְׁמָעֵֽאל׃״ (דברי הימים א’ א:כח)

״אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃״ (בראשית כח:ה’)

ועוד, מדוע הטעם המפסיק אחרי המלה ״שם״, ולא אחרי ״חם״?  הרי ידוע הכלל שכאשר יש שלושה שווים בנושא או בנשוא, יהיה הראשון בטעם משרת, והשני בטעם מפסיק. (הכלל ע״פ הרז״ה)

 כמו:

“אָדָ֥ם שֵׁ֖ת  אֱנֹֽושׁ:” (דברי הימים א’ א’:א’)

“אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙  וּבָרֶ֔קֶת” (שמות ל״ט:י’)

“זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף  וּנְחֹֽשֶׁת:” (שמות כ״ה:ג’)

ועוד הרבה. בכולם הטעם המפסיק הוא בשם השני. 

אלא יש מקרים בהם המפסיק הוא דוקא בשם הראשון:

״הָאֵשׁ֙  הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל״ (דברים ה’:י״ט)

״דָּגָ֖ן  וְתִירֹ֣ושׁ וְיִצְהָ֑ר״  (דברי הימים ב’ ל״א:ה’)

מה המיוחד בשתי דוגמאות אלה?

האש שונה במהותו מן הענן והערפל, שכן שני האחרונים מהותם מים.

הדגן שונה מהתירוש ויצהר, שכן הוא מוצק ושני האחרונים נוזלים.

מסיבה דומה מופרד שֵׁם במפסיק משני אחיו חָם וְיֶפֶת, להפרידו מהם ולהבליט את חשיבותו, שאברהם אבינו הוא מצאצאיו.