טעמי המקרא - ווילאם וויקס

פרק א:

מבוא

״טעמי המקרא״ היא שיטה מוסיקלית. נגינתית. סימני הטעמים הם סימנים מוסיקלים, שפותחו על מנת לייצג ולשמר את צורת קריאת המקרא בציבור, שכאמור היתה קריאת נגינה.  

הסימנים מייצגים את צורת הנגינה שהיתה נהוגה בזמן שפותחו סימנים אלה.  צורת נגינה זו הועברה מימים קדומים מדור לדור. 

מתוך האמור בתלמוד, ניתן ללמוד ששיטה זו היתה ידועה כבר במאות הראשונות לספירה ואולי עוד קודם. 

 במסכת מגילה ל״ב:א ובמסכת נדרים ל״ז:ב מובאים דבריהם של רבי יוחנן ושל רב בנושא הטעמים. שניהם חיו במאה השלישית לספירה. במסכת ברכות ס״ב:א מובאים דבריו של רבי עקיבא בנושא. רבי עקיבא חי בתחילת המאה השניה.

על פי מסכת מגילה ג’:א’ ״טעמי המקרא״ היו עוד בימיו של עזרא הסופר. (הערה: האמור בגמרא מתייחס לקריאה בטעמי המקרא, אך אינו מתיחס למערכת הסימנים עצמם. א.ג.) נראה שהקריאה בטעמים הושתתה בימי עזרא, ועוצבה רשמית מעט אחריו, כאשר מטרתה היתה יותר טכסית בעבודת בית המקדש.  בתקופת הסופרים מטרת הקריאה במקרא השתנתה, ונועדה בעיקר ללמד את התורה לעם. הקריאה בנעימה הקלה על זכירת הנקרא.   מאוחר יותר עברה מבית המקדש גם אל בתי הכנסת.

יש להצטער על כך שנגינת הטעמים אצל כל העדות שונה מהנגינה המקורית. ובכך בעצם שיטת טעמי המקרא לא השיגה את מטרתה.

אילו נגינת כל טעם מטעמי המקרא היתה נשמרת מאז ועד היום, כי אז היינו יודעים את סיבתו של כל טעם בתיבה בה הוא מופיע. אך כיון שאין הדבר כך, כל מה שנותר לנו הוא רק לשער את הסיבות.

מטרת הנגינה היתה להביע את כוונת הכתוב.  לשם כך ההפסקים הלוגים של הפסוק סומנו כראוי בהתאם לרמתם על ידי הפסקים נגינתיים, ולאחר מכן בסימנים מוסיקלים המייצגים הפסקים נגינתיים אלה.

במקומות בהם אין הפסקים לוגים במשפט, היחסים התחביריים שבין מילה אחת לשניה, ובינה למשפט כולו, צוינה על ידי נגינה מתאימה - חלקה הפסק חלקה מחבר, ובסימן המתאים. 

על ידי כך יוצרי השיטה הזאת, וכן מבצעיה, היינו, בעלי הקריאה, הצליחו להעביר הן לקוראים והן למאזינים את הבנת הנקרא ואת הרושם הרצוי. 

מיותר להוסיף שהערך הגדול ביותר שנותנים לנו טעמי המקרא הוא בשמשם כסימני פיסוק. 

באופן כללי ניתן לומר שהחלוקה הלוגית והתחבירית בוצעה בצורה בה הוסבר, ועל ידי כך קבלנו מערכת פיסוק מדוייקת ביותר, ושהחסרון היחידי שלה הוא הדקות בצורה קיצונית.  

אבל הדבר אינו תמיד כך.  כאשר בוחנים את הכתוב מקרוב מוצאים הרבה חריגים. אנו מוצאים תיבות מחוברות יחד, למרות שלפי הכללים עליהן להיות מופרדות. וכן מוצאים תיבות מופרדות על יד הטעמים, שנראה שעליהן להיות מחוברות. 

יותר מכך, טעמים מפסיקים שנראה שהם לא במקומם, או הפיכה - טעם מפסיק חזק במקום חלש וההיפך.

איננו יכולים להתעלם מחריגים אלה. איך נתייחס אליהם?  האם נתחשב בהם, או נדחה את כל הבנת תורת הטעמים ונחשיב אותה כלא אמינה?

או שננסה למצוא הסבר לכל תופעה שנראית כבכיכול חריגה?  כמובן שגישה זו, שיש למצוא הסבר גם לכל תופעה שנראית כביכול חריגה, היא הדרך הנכונה מבחינה מדעית.

כל זמן שמצאנו הסבר לכל תופעה, לא נוכל לטעון שנכשלנו בהבנת מערכת זו.

אחת המטרות העיקריות בעבודה זו היא הנסיון להסיר את כל המכשולים האלה, ומשימה זו תהיה זהה למשימה שלקחתי עלי כאשר הוצאתי את הספר המסביר את טעמי ״אמ״ת״.

במקרים רבים יש טעויות בסימון טעמי המקרא בספרים שבידינו, ואחד האתגרים הקשים הוא לתקן אותם על ידי חיפוש בכתבי היד.

יש להכיר בחשיבות המוסיקלית של הטעמים. כפי שזה היה בעבודתי על ספרי אמ״ת.  נראה שלכל החריגים יש בעצם כללים.  

- יש להכיר בדומיננטיות של האלמנט המוסיקלי. הדבר ניכר בבירור בספרי אמ״ת. יש להכיר בזה גם בכ״א הספרים, למרות שאין הדבר נראה בבירור.

- גם לחריגים יש כלל. 

- כאשר החלק הנגינתי מסתיים,כפי שקיים בהרבה מן המקרים לפני טעם בעל הפסק חלש, אזי גם החלק הלוגי או התחבירי מסתיים. לא מצאתי הרבה מקומות שם טעמי המקרא מחלקים את הפסוק לשם שווי משקל מוסיקלי, אך נראה יותר שיש חלוקה קצבית.

- כללי התקבולת אינם מוגבלים רק לחלקים הפואטים הוא הנבואיים , ולעיתים קרובות מובילים לחלוקה לא סדירה של הטקסט.

- בעלי הטעמים לא הססו לעקוף את הכללים הנוקשים של החלוקה הלוגית או התחבירית כאשר רצו להדגיש מלה מסוימת, או חלק מסוים במשפט, או כאשר רצו שמילה מסוימת תיצור רושם על הקורא או על המאזין.

לא תמיד מסכים לטעמם…

טעמי המקרא אינה מהווה מערכת ניקוד מושלמת. אך אם נדע להבין את הגורמים האחרים למיקומם של הטעמים, מערכת זאת בהחלט אמינה מספיק כדי לסייע לנו בהבנת המקרא. 

גם אם מערכת זאת נראית לנו לפעמים כמורכבת, היא באופן כללי יעילה יותר ממערכת הניקוד המודרני.  יש לציין שמערכת זאת אין בה כדי לציין מה שקיים בניקוד במודרני - סימן שאלה, סימן קריאה וסוגריים.

אסיים את הפרק הזה בנושא מתי הומצאו הסימנים של טעמי המקרא.

סימני הפיסוק אינם מוזכרים בתלמוד.  סימני הפיסוק גם אינם נזכרים בכתביו של ג’רום מסטרדון (ג’רום מסטרדון היה איש כנסיה שחי במחצית השניה של המאה הרביעית עד תחילת המאה החמישית.  היה היסטוריון ופרשן תנ״ך. תרגם את התנ״ך ללטינית. תרגום זה נקרא ״וולגטה״, וזהו התרגום המוסמך בעיני הכנסיה הנוצרית. א.ג.)  מעניין שג’רום מסטרדון מזכיר את סימני הניקוד, אך לא את הטעמים, למרות שמקובל על החוקרים שסימני הניקוד והטעמים הומצאו באותו זמן. הוא מצא שניתן לחלק פסוקים בצורה לוגית לשני חלקים, אך אינו מזכיר את האתנחתא.  לפי זה נראה שסימני הטעמים לא הומצאו לפני המאה החמישית לספירה.

נראה גם שלא הומצאו מאוחר יותר מאשר למאה השביעית לספירה. 

אהרן בן אשר (בעצם שמו הוא אהרן בן משה בן אשר. א.ג.) מייחס את סימני הטעמים לנביאים, סופרים, ואנשי כנסת גדולה.  יש המיחסים בטעות את המצאת סימני המקרא לעזרא הסופר. (וויקס טוען שיש בין היהודים שמיחסים זאת לעזרא, עקב אי הבנתם את הכתוב במסכת מגילה דף ג עמוד א ״והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב (נחמיה ח ח) ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא ויקראו בספר תורת האלהים זה מקרא מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הפסוקין ויבינו במקרא אלו פיסקי טעמים ואמרי לה אלו המסורת שכחום וחזרו ויסדום״ א.ג.)

רב נטרונאי גאון, שהיה אחד מגאוני סורא שחי במאה התשיעית כתב: ״לא נתן נקוד בסיני, כי החכמים ציינהו לסימן.״

איש המסורה אהרן (בן משה) בן אשר שחי במאה העשירית לספירה, היה בן לשושלת מסורנים. אביו משה, סבו נחמיה, ואבי סבו המכונה ״הזקן הגדול”, הוא אשר. אשר חי במאה השמינית לספירה. הסימנים אם כך הומצאו קודם למאה השמינית. 

קצת קודם לכן, בסוף המאה השביעית, הכנסיות הסורית והיוונית היו בשלבים האחרונים של יישום מערכת סימני הפיסוק וסימני הנגינה. 

אין לדעת בודאות מי הנהיג לראשונה את סימני המקרא בכתבים העבריים, ובאלו נסיבות. ייתכן שהמטרה הראשונית היתה בזמן התלמוד, כדי לאפשר לילדים ללמוד את המקרא בצורה קלה יותר. 

אולי לכך התכוון הכתוב במסכת מגילה: ״והא אמר רבי חנניא קרא צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין״ (מגילה כב:א).

להבדיל, בזמנו, אצל הערבים,  היה ניתן להשתמש בטקסט מיוחד של הקוראן רק לשם ללמדו בביתי ספר, אך לא לשם קריאה בציבור.

כל הנאמר לעיל בקשר לזמן המצאת טעמי הנקרא הוא אינו דבר שאנחנו יודעים בודאות, והוא בגדר השערה בלבד.

חלק שני

על החלוקה, שמות הטעמים, סימניהם, וכו’

השם המקובל ״טעמים״ בא להצביע עח תפקידם לתת טעם והסבר לכתוב.  השם ״טעמים״ מוזכר בתלמוד בעיקר כדי לתת שימת לב לתפקידם כמסיעים להסבר הלוגי של המקרא. יש לזכור כמובן שעד לחתימת התלמוד סימני טעמי המקרא טרם הומצאו. לכן, כאשר המושג ״טעמים״ מזכר בתלמוד יש ליחסו לנגינה, וכן לנגינות המפסיקות שבאמצעותם ניתן להבין את כוונת הפסוקים.

היהודים דוברי הערבית השתמשו במילה הערבית שפירושה בעברית הוא ״נגינות״.  במילה ״נגינות״ השתמשו מאוחר יותר הכותבים היהודים.

הטעמים נחלקים לשתי קבוצות, בהתאם לכוח ההפסק שלהם.  מפסיקים ומחברים. בשימוש בשני מונחים אלה יש לזכור ששמות אלה מתיחסים לנגינה בלבד. כפי שנאמר קודם, החלוקה המוסיקלית לא תמיד מתאימה לחלוקה הפיסוקית.

לשונאים יהודים סוברים אחרת. כיון שהם נותנים משקל לתפקידי הטעמים כמצביעים אל מבנה המשפט וגם הנגינה יחד, הם מכנים את הקבוצה האחת בשם ״שרים״ או ״מלכים״.  את הקבוצה השניה בם מכנים ״משרתים״ , כיון שהם כפופים לקבוצה הראשונה, ובאים רק אם בא אחריהם הטעם ״שׁר״ או ״מלך״. המושג ״משרתים״ הוא מושג טכני ובו מקובל להשתמש.

המונחים ״מלכים״ ו״משרתים״ מצאו שימוש גם בנושא התנועות.  בעבר צוינו שבע תנועות שנקראו ״מלכים״, ולצידם חצאי תנועות, ״משרתים״ שמופיעות רק אם יש אחריהן “מלכים״, כפי שמצוין בספר ״עט סופר״, עמוד 4. (הספר ״עט סופר״ נכתב ע״י דוד קמחי שחי 1160-1235. עלי לציין שהדברים שקראתי בספר ״עט סופר״ שונים ממה שנכתב כאן.  ״שבעה המלכים״ הם שבע התנועות כפי שראו אותם אנשי לשון אחרים, לפני זמנו של הרד״ק, וגם בזמנו.  לפי הרד״ק יש חמש תנועות גדולות וחמש קטנות, ולא ראיתי שהוא מכנה אותם ״מלכים״ ו״משרתים״ בהתאמה. את השווא הוא רואה כמשרתם של התנועות.  א״ג).

להלן רשימת המפסיקים (״מלכים״):

סילוק, אתנח, סגולתא, שלשלת, זקף גדול, זקף קטון,טפחא, רביע, זרקא, פשטא, יתיב, תביר, גרש, גרשיים, פזר, פזר גדול (קרני פרה), תלישא גדולה, לגרמיה.

להלן רשימת המשרתים:

מונח, מהופך, מרכא, מרכא כפולה, דרגא, אזלא, תלישא קטנה, גלגל, מאילא (את טעם המאילא וויקס ציין בסוגריים. כמו כן יש לשים לב שלכל המפסיקים הוא קורא ״מלכים״ ולא רק לקבוצה אחת מהם כמו שמקובל היום. א.ג.)

שמות הטעמים הם במקרים מסוימים לקוחים מן השפה הארמית, ובמקרים אחרים מעברית. שמם עשוי לרמוז על צורתם, מקומם, גודל הפסקם, ומעל הכל צורת נגינתם.

בדרך כלל הסימן ממוקם בהברה המוטעמת. דבר זה הוא מטרה משנית של הטעמים. ישנם טעמים שאינם מופיעים על ההברה המוטעמת. מהם יש המופיעים לפני התיבה, ואחרים - בסופה.  יש כתבי יד בהם סימן הטעם מופיע גם על ההברה המוטעמת, כך שבעצם הוא מוכפל. 

לדוגמה, בפשטא, הַמֶּ֨לֶךְ֙   , תֹ֨הוּ֙. 

אך בסגולתא, זרקא, ובשתי התלישות, אין אחידות בכתבים.  (כתוב כאן המלך בתלישא, זרקא, סגולתא).

יש לציין שבכל מלה בטקסט מופיע טעם. מפסיק או מחבר. היוצא מן הכלל הוא אם יש מלים מוקפות. במקרה זה הן נדונות כתיבה אחת. כמו כׇּל־אַפְסֵי־אָ֔רֶץ . יש בה טעם אחד, לא שלושה.

כפי שהוזכר קודם לכן, סימני טעמי המקרא הם קודם כל מוסיקלים. לכן, יש לצפות שחלוקתם לקבוצות תהיה בהתאם לערכם המוסיקלי. ואכן נעשו נסיונות לעשות חלוקה זו . ראה בספר משפטי הטעמים עמוד 8. (שם נכתב: ״דע כי אלו י״ב הטעמים מתחלקים על ג’ חלקים. החלק האחד ירים הקול ויעלהו, והן ג’ פזר ותלישא וטרס.  והחלק השני יהיה מונח, והם יתיב (ובכללו הפשטא) וזקף ואתנחתא, חשבונם ג’ ואם היה הטעם עם מלך אחרון בתיבה. והשלישי יבוא מחלקתו עילוי, והם שארית הטעמים, מלבד הטפחא והסילוק שאם היו עם מלך אחרון במלה חזרו לחלק המונח. יש לציין שמחבר הספר, הרוו״ה, 1757- 1832,  ציין גם חלוקה נוספת של ״מתרדפין ובלתי מתרדפין . א.ג.״)

חלןקת הטעמים עך פי ערכם המוסיקלי נעשתה במורה גסה וקשה להבנה, כך שאיש לא מנסה להסבירם בצורה זו.

אחד הקשיים שעמדו בפני מלומדים אלה הוא שלא היה לפניהם את את המונחים הטכנים המקורים בערבית, דבר שקיים,  אם כי בצורה לא מושלמת, בשפה העברית. אולם חסרון זה הצלחתי למלא בכך שמצאתי עבודת מחקר בערבית, כך שלפי זה אוכל להבין את כוונתם של אנשי הלשון הקדמונים.

אנשי הלשון הקדמונים חלקו את המלכים (הכוונה ל״מפסיקים״ א.ג.) לשלוש קבוצות:

א. אלו שנגינתם בקול גבוה  - פזר, תלישא, גרש. מאחר שטעמים אלה לעתים קרובות מובילים את הנגינה, מתאים היה להקצות להם את הצליל הגבוה ביותר. יש לכלול בהם גם את השלשלת (ייתכן שמהמלה ״סלסלה”), שהוא טעם נדיר ושייך לאותה קבוצה מוסיקלית עם הפזר.

ב. אלה שמנוגנים בטון גבוה - זרקא, [סגולתא], רביע, לגרמיה, תביר. טעמים אלה מבחינת גובה הטון נמצאים בין קבוצה א’ לקבוצה ג’. אפילו תביר נעשה בטון גבוה, הפוך לזה היורד של הטיפחא, שהיא תמיד ממוקמת אחריו.

ג. נגינתם בטון נמוך. בהם פשטא, זקף, טיפחא, אתנח, וסילוק.  

הקול יורד ומתקדם בטונים מדודים עד שמגיע לשני ההפסקים הגדולים באמצע הפסוק ובסופו וגם להפסק הבא בגודלו המסומן בזקף. (כלל זה בעצם מנוגד למה שהיינו מצפים, עבור זקף והטעם המקדים שלו שיהיו בקבוצה עם הטון הגבוה. אילו היינו מעבירים את שני הטעמים האלה לקבוצה ב’ , ומעבירים את התביר לקבוצה ג’ , אז הכל היה נראה בעיננו בסדר הנכון, אך אנחנו יודעים מעט מאד על ערכם המוסיקלי של הטעמים מכפי שנוכל ליצר כללים בנושא).

כאשר המלה המוטעמת בטעמים אלה היא מלעיל, אזי הנגינה משתנה, והטעם מנוגן בצליל גבוה (אולם אני מניח הקול יורד שוב בהברה האחרונה. אם כך מלעיל או מלרע יכול להסביר את השינויים העדינים בנגינה. ניתן לקרוא על כך בספרו של יהודה אבן בלעם.

יש שגיאה אחת שלשונאים יהודים נמנעו לעשות.  הם לא ניסו לסווג את המלכים (הכוונה למפסיקים. א.ג.) בהתאם למה שכביכול נראה ערכם הפיסוקי.  לעומתם, נוצרים בתקופות קודמות ניסו ליסד הררכיה, או סולם דרגות בו קיימים קיסרים, מלכים, משנים (או מנהיגים),  שלישים (מלווים) (המלים המופיעות בסוגריים הן התרגום מלטינית כפי שמצאתי בגוגל. המלים בלטינית הן: Imperatores, Reges, Duces, Comites . א.ג.)

מוזר מאד למצוא את החלוקה הדמיונית והמטעה הזאת. (אשר כבר נדחתה בעבר על ידי המומחה ספיטזנר), אבל עדיין קיימת בעבודות של מומחים אחרים.  אתנח וסילוק שניהם מוגדרים כקיסרים, למרות שהאתנח הוא כפוף לסילוק, ממש כמו שהזקף כפוף לאתנח. וכן גם אין למקם את הטיפחא יחד עם הזקף באותה קבוצה. הלשונאי גסניוס שינה בשלב מאוחר יותר את גירסתו ובה מיקם את הרביע בקבוצת המלכים, ואת הטיפחא בקבוצת המשנים ! שגיאה זו התחילה להיות מופצת בעבודות מחקר אחרות, שודאי דורשות תיקון.

הערות על כמה מהטעמים:

מיגוון השמות שניתנו לכמה מהטעמים עשוי להפתיע את הלומד. נראה שחלק מהשמות ניתנו במקומות לימוד שונים, או תחת השפעתם של מלמדים מסוימים.  לעתים נמצא שמות שנמצאים רק בספרו של כותב אחד, וחוץ מן הכותב הזה איש לא השתמש בשמות אלה, שהיו פרי המצאתו של אותו כותב.  השמות הרבים יותר ניתנו לטעמים החשובים פחות. שמות הטעמים המובילים כמו ״סילוק״, ״אתנח״, ״זקף״ נותרו ללא הפרעה. 

כל מילון מודרני למוסיקה יראה מגוון שמות לתוים מסוימים, סימנים מוסיקלים מסוימים, וכו’. כך גם בשמות של טעמי המקרא.

בעבר ציטטתי מספר פעמים את המוסיקאי הידוע וילוטס.  הוא במאמץ רב ניסה לשחזר את נגינת הטעמים אותם שרו בבית כנסת שבמצרים. נגינות אלה, מזרחיות, עשויות להצביע על צורת סימני טעמי המקרא.

המפסיקים:

השמות ״סילוק״ ו״סוף פסוק״ נועדו ללא שינוי לציין את סוף הפסוק. המילה ״סילוק״ מציינת סיום או סגירה. היינו של הנגינה, מצביעה על הסימן אותו שמים תחת ההברה המוטעמת, מעט לשמאלה. 

השם השני ״סוף פסוק״ מציין את שתי הנקודות האנכיות אשר מפרידות בין פסוק אחד למישנהו. 

אתנחתא, אתנחה, או אתנח. מלה זו נגזרת מן השורש ״נוח״, ומצביעה על גרימת מנוחה. כמו בנגזרות ״אזכרה”, ״אפטרה”. שם נוסף, נדיר יותר הוא ״סחפא״, שפירושו ״מפנה״ או ״מהפך”. 

נראה לי ששם זה קשור יותר למערכת הטעמים הבבלית. הסבר נרחב יותר כתבתי בספר על ״טעמי אמ״ת״.

סגולתא, סגולה, סגול: נקראה כך משום הדמיון לסימן תנועת הניקוד ״סגול”. שלוש הנקודות גם מצביעות על כך שהסגולתא היא הפסק גדול יותר מן הזקף, שלו שתי נקודות, ושניהם מן הרביע שהוא בן נקודה אחת.

ישנו שם נוסף, ״שרי”. בשם זה השתמש חיוג, והשם נשמר ברשימה האיטלקית ״רשימת הזרקא”. פירוש השם קשור לפועל ״להחנות״ (מחנה א.ג.), או ״לעצור למנוחה״.

שם נוסף הוא ״הרודף לזרקא״. מקורו במחשבתם הדמיונית של ממציאיו שהסגולתא תמיד בא אחרי זרקא, ואין שם זה בא להצביע כל כוח הפסקתו. 

בן אשר השתמש בשם ״קבלה״ . בא להצביע שטעם זה מופיע כנגד משהו. כוונתו כנגד הזרקא.  מופיע בספר ״דקדוקי הטעמים”.

סימון הטעם הוא אחרי המלה. הדבר נעשה לשם בהירות, כדי שלא נתבלבל עם הנקודות האחרות שעשויות להיות מעל המילה, כמו במילים  שְׁלֹמֹה֒ ויְהֹושֻׁעַ֒.

מסיבה זו רק לעתים רחוקות נהגו להוסיף את סימן הטעם על ההברה המוטעמת כאשר המילה היא במלעיל.

 

שלשלת: שלשלת שפירושה גם שרשרת היא טעם נדיר ביותר. טעם זה מופיע רק בשבעה מקומות בכ״א הספרים. (בהערה כותב וויקס שהרוו״ה בספרו ״משפטי הטעמים״ עמוד ז’ כותב שמפאת נדירות הטעם הזה אין לכלול אותו בין המלכים. אבל להבנתי וויקס לא כתב נכון. הרוו״ה ציין שאין לכלול את הטעם הזה לא בין המלכים ולא בין המשרתים . א.ג.).

הסימן צורתו כשרשרת תלויה, כפי שכתב זלמן הנקדן בפיסקה 5. ושמו של הסימן מצביע על נגינתו המתוארת כשתי נגינות המחוברות בשרשרת. (בהערה מציין וויקס שאחד החוקרים, לויטה שמו, תאר בעבודתו את נגינת הטעם כפי שהושר בפי אשכנזים בזמנו: ״יש לו קול יותר גבוה מכל המלכים עד שמנגנים אותו כשני פזרים״. בהערה אחרת היא מציין שאהרן בן אשר בספרו ״דקדוקי הטעמים״ עמוד 18 מכנה את הטעם הזה ״מרעם”. גם מופיע ״רתק״, ״סלסלה״, ״רתוק״, ״מרעים״, “מרעיד”  א.ג.)

הפסק המתלווה אליה תפקידו להתאימו לטעם המפסיק ״שלשלת גדולה״ המופיע בספרי אמ״ת. (בהערה מציין וויקס שאין הדבר נחוץ, ואכן יש כתבי יד שנמנעו מלהוסיף את הפסק אחרי השלשלת. דעתי היא, שבמקרה של שלשלת אין לקרוא לקו האנכי הזה ״פסק” . הדבר עלול ליצור בלבול, וכבר שמעתי בעלי קריאה שהפסיקו מעט אחרי השלשלת. לדעתי במקרה של שלשלת יש לקרוא לזה ״קו אנכי״ כי אין בינו לבין הפסק ולא כלום. א.ג.)

זקף, זקפא: ללא ספק השם נובע מפעולת זקיפת האצבע בעת לימוד הקריאה עם הטעמים. בספר דקדוקי הטעמים לבן אשר, עמוד 18, הוא נקרא בשם ״מיוחד באצבע זקף״ . 

מדוע שתי נקודות אנכיות ולא קו אחד אנכי, כפי שהיינו מצפים? כנראה כדי להראות שטעם זה מפסיק פחות מן הסגולתא, המיוצגת על ידי שלוש נקודות. אך הקו האנכי לא ממש אבד, כפי שנראה עוד מעט.

זקף הוא טעם המופיע הרבה בפסוקים, לפעמים ארבע פעמים או יותר בפסוק אחד. כיון שכך, הוא היה צפוי ליותר תצורות מוסיקליות, וזה כדי שיהיו שינויים בנגינה כאשר מופיעים מספר זקפים. מסיבה זו יש לנו שני זקפים. זקף קטון או זקף סתם, שהוא הנגינה הפשוטה יותר, וסימן כפול המורכב משתי נקודות אנכיות, ולידו הקו האנכי שהוזכר לעיל.  (המחבר רוצה לרמוז לנו שהקו האנכי מצביע על האצבע הזקופה עליה הוא דיבר קודם. א.ג.)

זהו בעצם זקף כפול, בצליל מלא וחזק יותר. (כפי שיש לנו גרש כפול ומרכא כפולה).  אל נטעה לחשוב שזקף גדול כוח הפסקו חזק יותר מאשר זקף קטון. ההבדל בינהם הוא מוסיקלי בלבד. 

הכללים אשר טרם הובררו כאן, מתי בא לשימוש כל אחד מהם, יתבהרו בהמשך, וכן גם הסבר לתצורה נוספת של הזקף.

טיפחא: פירושה ״טפח״. השם הזה, כך אני סבור, מתייחס לצורת כף יד מושטת, שזה כנראה היה הסימן הידני, היינו הסימן שהיה המלמד מסמן בידו להוראת טעם זה. (לצערינו, רק מעט מסימנים אלה תוארו בפנינו על ידי אלה שמכירים אותם).

שם אחר, הנפוץ באותה מידה, הוא ״טרחא״. שבא מהמילה ״טורח״. כנראה בא להצביע על מנגינה ״כבדה״, ״איטית״. “״לנטו״. טעם זה בא תמיד לפני הקצב של סילוק ואתנחתא, וכנראה כך היה טבעו.

כאשר הטפחא באה לפני סילוק היא נקראת גם בשם ״דחי״, דבר שבא לרמז שנגינתה במקרה זה היתה מעט שונה.  ייתכן שבמקרה של סילוק, שם זה ״דחי״ בא לרמז על ״דחיפה לאחור״.

רביע. בארמית ״נח״ (כידוע לי, ״רובץ״. א.ג.), כנראה מתייחס להפסק, או לסוג הנגינה, מעין ״נחה״, ״עומדת״. צורתו כפי שנמצא בכל כתבי היד היא נקודה. ממש כמו הנקודה של חיריק או חולם. (כותב על כך האבן עזרא בספרו ״צחות”: “צורת החולם נקודה למעלה בסוף המילה, שלא יתערב עם הנקודה הנקראת ״רביע”.)  הזכרתי זאת כיון שכמה מלומדים עדיין סבורים שהשם ״רביע״ מקורו במילה ״רבוע״, אך צורה זו נמצאת רק בטקסטים המודפסים. צורה זו,  ריבוע, כנראה נבעה מטעות של מדפיסים.

זרקא: או צינורית. בעלי דקדוק יהודים סבורים שהשם ״זרקא״ מקורו מהמלה ״זרק״ - ״להשפריץ״ (כנראה משם המלה ״מזרקה״). יתכן שצורתו באה להצביע על צורת הנגינה. המורה המקורית שלו היתה כצורת וו (אנקול) אנכי. ישנם עדיין כתבי יד שכך היא מסומן. מאחר שלא היה מרווח מספיק בין השורות עבור צורת וו זו, שרטטו אות אותו (בכתב יד) כשוכב, וכך נמשכה צורה זו גם בדפוס. 

טעם הזרקא מופיע תמיד אחרי המילה, כפי שמופיע גם בספרי אמ״ת. וכיון ששם הוא לא מופיע בנוסף במקרה שהמילה היא מלעלית, כך נעשה גם בכ״א הספרים.  הטעם מופיע רק אחר המילה, ואין מציינים סימן זרקא נוסף על האות המוטעמת כאשר המילה מלעלית. זה כדי לא ליצור בלבול עם הטעם ״צינורית״. משום כך המנקדים לעתים רחוקות כתבו אותו גם מעל האות המוטעמת.

פשטא: או פָּשֵׁט. כנראה מן ״נמתח״. ונראה שזה מצביע על צורת הנגינה של הטעם הזה. כך שרים אותו בני עדות המזרח. סימן הטעם הוא קו ישר נוטה שמאלה. הוא מסומן אחרי סוף המילה לשמאלה. הדבר נעשה כדי להבדילו מן האזלא שיש לה צורה זהה. כאשר הפשטא מפיעה בתיבה בת הברה אחת, או בתיבה מלעילית, ואין לפניה משרת, אזי היא משתנה ל״יתיב”. חוזק ההפסק של התביר זהה לזה של הפשטא, אך צורתו ונגינתו שונים. הסימון הוא לפני התיבה, וזה כדי להבדילו מהטעם המשרת מהופך, שהוא זהה בסימנו. השם ״יתיב״  שפירושו ״נח״, ״משתהה”, מצביע על אופיו של הטעם . 

יש לשונאים הרואים בשם ״יתיב״ כשם כללי, ואז מחלקים ל״יתיב פשטא״ או ״יתיב מהפך״, או ״יתיב מלמעלה״ לעומת ״יתיב מלמטה״ או ״יתיב פשוט״ ו- ״יתיב מוקדם״. (משה הנקדן בספרו דרכי הניקוד עמוד 27 טוען שניתן להבחין בין יתיב לבין מהפך, שסימן היתיב הוא קטן יותר, אך לא מצאתי כך באף אחד מכתבי היד. גם הוא טוען שנגינתו זהה לנגינת הפשטא, אך גם זה אינו נכון לדעתי, כי אם כך, מדוע יהיה סימנו שונה?). במשפטי הטעמים עמוד 37 הוא נקרא ״שופר יתיב. חיוג בספרו עמוד 129 קורא לו ״שופר הפוך אשר הוא מוכרת כארכה” . רש״י בספר דברים פרק י״א פסוק ל’ מכנה אותו ״משפל״. 

תביר: נקרא גם ״תברא״, מלשון ״שׁבר”. שם זה נובע מצורת נגינתו, אשר נשמעה כצליל שבור. שורה של צלילים שבורים בתבה נגינתית אחת. לכן הוא כונה ״משביר התיבה״ באחד הספרים. צורתו הבנויה מסימן הרביע ומסימן המרכא מצביעה על כך שהוא טעם אמצעי . אינו חזק כמו הרביע, אך אינו חלש כמו המרכא. הצירוף רביע, תביר, מרכא הוא צירוף די נפוץ בנגינה שלימה שלפני הטפחא.

גרש, גריש: טעם זה הוא בעל הצליל הגבוה ביותר. מכונה גם ״טרפא״ או ״טרף״ ויש בו סלסול כמו בפזר. שם נוסף הוא ״טריס״ או ״טרס״, שפירושו פס שמצביע על אופיו של הטעם כמפסיק. כפי שמשתמשים בפס כקו מפריד במוסיקה.

גרש וגרשיים הנקראים גם גרש קטן וגרש גדול בהתאמה, שונים באופי הצליל שלהם, וכן גם בכללי הופעתם. כוח הפסקם הוא זהה.

פזר, פזרא: שמו נובע מצורת נגינתו ״מגביה וחוזר ובלשון מתפזר״ (דקדוקי הטעמים עמוד 18) . הוא היה צליל מסולסל, אך מודגש יותר מאשר הגרש. כמו הגרש בא בשתי צורות מנגינה. ידוע כפזר גדול או פזר קטן. הסימן של הפזר גדול עדיין נשמר בהרבה כתבי יד. צורתו מזכירה שתי אצבעות מופנות מעלה. ישנם כתבי יד שכל ההבדל בין סימן הפזר גדול לסימן הפזר קטו הוא בגודל. פזר קטן סימנו קטן יותר.

הסיבה לצורת סימן הפזר נשכחה עם הזמן, ופתרונות שונים הוצעו. לפזר גדול יש שכינו אותו בלשון עממית ״קרני פרה”, או ״משושי חגבים״, או ״זוג מספריים״. הטעם-מקרא הזה, למרות נדירותו (מופיע במקרא רק שש עשרה פעמים) משך את הנקדנים לתת לו צורות שונות ומגוונות. אחת מהם שהופיע בדפוס היא צורת שתי תלישות. צורה זו עשויה להטעות, שכן איו שום קשר בין טעם פזר גדול לבין התלישות. (תלוש מן המציאות…א.ג…)

פזר קטן נקרא לפעמים ״פזר סתם״, שהוא הפזר הרגיל המופיע במקרא הרבה פעמים.