לפרשת לך לך

בס״ד

יום חמישי, י״א במרחשוון, תשפ״א

בפרשתנו, פרשת לך-לך, השם מברך את אברהם: ״וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:״ (בראשית יב:ג)

על פניו נראה ש״מברכיך״ זה בלשון רבים (תוכיח האות יו״ד שלפני הכ״ף סופית), אך ״מקללך״ בלשון יחיד.  ואמנם כך מפרש האבן עזרא, הידוע כפשטן: ״מברכיך רבים. מקללך יחיד”. 

מדוע ״מברכיך״ בלשון ״רבים״ ו״מקללך״ בלשון יחיד? 

נראה שיש כאן ברכה בתוך ברכה. האחת היא שהמברכים יהיו רבים, והמקלל - יחיד.  והשניה - המברכים יזכו לברכה מהשם. והמקלל - לקללה. 

צורה זו פתחה פתח לדרשות. אחת מהן מופיעה בתרגום יונתן. ע״פ תרגום יונתן ״מברכיך״ הכוונה לכהנים המברכים את העם, ולהבדיל, מקללך הוא אחד - בלעם.

אך האם אכן לכך התכוון הפסוק, שהמברכים בלשון רבים, והמקלל בלשון יחיד?

לפי תרגום השבעים שניהם בלשון רבים ״אברך את אלה שיברכוך, ואקלל את אלה שיקללוך.״

האם אכן ״מברכיך״ בלשון רבים? 

אמנם האות יו״ד שלפני הכ״ף סופית מצביעה על כך, אך מצד שני יתכן שהצורה ״מברכיך״ היא צורת יחיד בצורת הפסק ובכתיב מלא. הדבר כמעט ואינו מצוי במקרא, אך בכ״ז מצאנו:

״וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל” (ישעיהו מג:א)

ומאידך: 

״וּזְכֹר֙ אֶת־בֹּ֣ורְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ״ (קהלת יב:א)

אונקלוס מתרגם: ״וֶאֱבָרֵךְ מְבָרְכָךְ וּמְלַטְטָךְ אֵילוּט וְיִתְבָּרֲכוּן בְּדִילָךְ כֹּל זַרְעֲיַת אַרְעָא:״

נראה על פניו שבתרגומו ״מְבָרְכָךְ״ ו״מְלַטְטָךְ״ שניהם בלשון יחיד, אך אין הדבר כך. בארמית של אונקלוס צורה זו ללא האות יו״ד לפני האות כ״ף סופית, הינה גם צורת יחיד וגם צורת רבים. כך שלפי התרגום כאן אין לדעת אם יחיד או רבים.

האם לא יכול היה אונקלוס לתרגם את הפסוק בצורה שאינה משתמעת לשני פנים?

נבדוק פסוק דומה. בפרשת ״תולדות״ יצחק מברך את יעקב (בחושבו שזהו עשו):

״יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:״ (בראשית כ״ז:כ״ט).

בפסוק זה המברכים וגם המקללים, שניהם, ללא ספק, בלשון רבים.

מתרגם אונקלוס: ״ יִפְלְחֻנָּךְ עַמְמִין וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לָךְ מַלְכְּוָן הֱוֵי רַב לְאַחָיךְ וְיִסְגְּדוּן לָךְ בְּנֵי אִמָּךְ מְלַטְטָיךְ יְהוֹן לִיטִין וּמְבָרֲכָיךְ יְהוֹן בְּרִיכִין:״ 

כאן, כדי להוציא מכל ספק אונקלוס בחר בתרגום שאינו מילולי, (לא תרגם מילה במילה) אבל נהיר וברור: ״מקלליך יהיו מקוללים, ומברכיך יהיו מבורכים”. המילה ״ יְהוֹן״ שפירושה ״יהיו״ אינה מופיעה בפסוק. אונקלוס שיבץ אותה כדי שהתרגום יהיה ברור. שניהם לשון רבים.

תְּשָׁאֵל השאלה: האם אין זה מיותר? הרי כאן נכתב ״מְלַטְטָיךְ״, ״מְבָרֲכָיךְ״ שניהם עם אות יו״ד לפני הכ״ף סופית, ולמה שיתעורר ספק אם יחיד או רבים?

אלא, שכפי שכתבתי לעיל, בארמית, במבנה הזה,אין יו״ד לפני האות כ״ף סופית. ונראה שבנוסח הזה שאותו העתקתי, הוסיפו הסופרים את האות יו״ד. בנוסחים מדוייקים האות יו״ד אינה מופיעה. לכן המילה ״יהון״ (יהיו) אינה מיותרת, ואלמלא היתה לא היינו מבינים מן התרגום אם צורת יחיד או צורת רבים.

כך גם תרגם בפרשת בלק: ״כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר: ״ (במדבר כ״ד:ט’)

אונקלוס: ״ יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵתָא לֵית מַלְכוּ דְתִזַעֲזְעִינֵיהּ בְּרִיכָךְ יְהוֹן בְּרִיכִין וְלִיטָךְ יְהוֹן לִיטִין:

מדוע אם כך אונקלוס לא השתמש בלשון זה בתרגומו את הפסוק שבפרשת לך לך? אם להבנתו נכתב בלשון רבים היה כותב ״יהון״ (יהיו) ואם בלשון יחיד היה כותב ״יהי״ (יהיה).

הספר ״יין הטוב״ הוא תרגום לעברית של תרגום אונקלוס. המחבר תרגם יפה את הפסוק שבפרשת בלק, אך נמנע לתרגם במלואו את הפסוק שבפרשת לך-לך. ניתן להבין מדוע…

נראה לי שהסיבה היא שלדעת אונקלוס פסוק זה יכול להשתמע לשני פנים. לשון יחיד ולשון רבים, ולכן השאיר את תרגומו כתרגום מילולי שיכול להשתמע לשני פנים, ובחר לא להבהיר במילים כמו ״יהון״ או ״יהי״.

ולסכום, מה כוונת הפסוק בפרשתנו: ״מברכיך״ ו״מקללך״ שניהם בצורת רבים? שניהם ביחיד? או שהאחד ברבים והשני ביחיד? 

להבנתי, בדיוק כמו שתרגם אונקלוס…

שבת שלום,

אהרן