חכמי המסורה קבעו את הנוסח הסופי של התנ״ך הכולל, את הכתיב, הניקוד והטעמים. יש קשר הדוק בין השלושה. הכתיב, הטעמים והניקוד תלויים זה בזה. לדוגמה, אם הכתיב של מילה מראה שהיא מסתיימת בעיצור, ואחרי המילה הזאת יש מילה הפותחת באחת מאותיות בג״ד כפ״ת, הרי שאות זו תהיה דגושה בדגש קל, ואם ההברה פתוחה, הרי שאות בג״ד כפ״ת תהיה רפויה. אולם אם הטעם באותה מלה שמסתיימת בהברה פתוחה הוא טעם מפסיק, הרי שאות הבג״ד כפ״ת תהיה דגושה.
הנה במשפט ״אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו״ (בראשית כ״ז:ל״ב), כיון ש״בנך״ מסתיימת בהברה פתוחה, האות ב’ במילה ״בכורך״ היא רפויה. אבל ״הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ״ (שמות ד’:כ״ג) האות ב’ שבמילה ״בְּכֹרֶֽךָ״ דגושה. זאת כי המילה שלפניה ״בנך״ מוטעמת בטעם מפסיק.
דוגמה להמחשת ניקוד הֶקְשֵׁר או הֶפְסֵק: ״וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ״ (קוהלת א:ה). במשפט ״וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ״ המלה שֶּׁ֖מֶשׁ מוטעמת בטפחא שהוא מפסיק מסוג מלך. אולם במשפט ״וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ״ הסגול הפך לקמץ. זה משום שכאן המלה ״שמש״ באתנחתא, מפסיק מסוג ״קיסר״, שהוא דרגת ההפסק הגדולה ביותר.
בשתי הדוגמאות האלה הטעמים השפיעו על הניקוד.
במקרים לא רבים נראה שאין קשר בין השניים - טעמים וניקוד. כביכול יש ״מחלוקת״ בין השניים. מקרים כגון:
סמיכות - לפי הניקוד סומך ונסמך, אך לפי הטעמים מלים נפרדות, או להיפך.
הפסק והקשר - מלים המנוקדות בצורת הפסק, אך הטעמים הם מפסיקים חלשים, או ההיפך, מילים המנוקדות בצורת הקשר, אך הטעמים הם מפסיקים חזקים.
מקרים אלו יביאו לשתי צורות הבנה של הפסוקים. אחת לפי הטעמים, והשניה לפי הניקוד.
דוגמה לאי התאמה בין ניקוד לטעמים בפסוק עם סמיכות:
בפרשת תצווה נאמר ״מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֮ אֶבֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל״ (שמות כ״ח: י״א). איך ניתן להבין את הפסוק? גם רש״י וגם נכדו הרשב״ם רואים את את המלים ״חרש אבן״ כסומך ונסמך. המלה “חָרָשׁ” היא במשקל בעלי מקצוע. הרשב״ם מציין ״כמו ‘גַנָּב’ (ואל תשאלו אותי למה הוא בחר במקצוע הזה כדוגמה), אלא שהקמץ תחת האות ריש הפך לפתח, שכן המילה ״חרש״ נסמכת למילה ״אבן״. כביכול, ״חרש-אבן״ .
אולם אם כך היה הדבר, המילים ״חרש״ ו״אבן״ היו צריכות להיות מחוברות בטעם מחבר, כמו ״וְחָרָשֵׁ֣י עֵ֔ץ״ (שמואל ב’ ה:י״א), ואילו כאן המילה ״חרש״ בטעם זרקא שהוא טעם מפסיק מסוג ״משנים״.
ואמנם, תרגום יונתן מתרגם כמסכים לטעמים ״עוֹבַד אוּמַן יֶהֶוְיַין מַרְגְּלַיְיתָא״, שבתרגום לעברית זה ״מעשה אומן יהיו המרגליות”
דוגמה לאי התאמה בין ניקוד לטעמים בפסוק עם הפסק:
בפרשת כי תשא מספר אהרן למשה את שיחתו עם העם ״וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה״ (שמות ל״ב:כ״ד). אילו היה הפסוק כתוב ללא ניקוד, וללא טעמים ״ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי”, לא היינו יודעים איך לפרשו. האם יש לקרוא ״למי זהב, התפרקו! ויתנו לי״ - בהבנה זו אהרן מצוה את האנשים שיש להם זהב לפרוק את הזהב מעליהם. או ״למי זהב? התפרקו ויתנו לי״. בהבנה השניה אהרן רק שאל למי הזהב, ואילו האנשים החליטו על דעת עצמם לפרוק את הזהב מעליהם.
אם נשפוט על פי הניקוד בלבד, הרי ש״הִתְפָּרָ֖קוּ״ הוא ניקוד הפסק של הצווי ״הִתפַּרקוּ״. לכן יש להבין כך: ״וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב, הִתְפָּרָ֖קוּ ; וַיִּתְּנוּ־לִ֑י״ .
אם נשפוט על פי טעמי המקרא בלבד, הרי שההפסק אחרי המילה ״זהב״ גדול מאשר ההפסק אחרי המילה ״התפרקו״. אמנם שניהם מפסיקים מסוג ״מלכים״, אך ידוע שבין שני מפסיקים מאותו סוג, הימני במשפט הוא חזק יותר מאשר זה שלשמאלו. לפי זה הטעמים מפסקים ״וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב ; הִתְפָּרקוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י״.
כיון שאין בפסוק זה הסכמה בין הטעמים לבין הניקוד, אין גם הסכמה בפירושי המפרשים.
רש״י מפרש ״ואומר להם דבר אחד, למי הזהב לבד, והם התפרקו ויתנו לי”. כוונתו, אהרן אומר שהוא אמר להם רק דבר אחד לבד ״למי הזהב״, והם התפרקו. באותה רוח מפרש גם ספורנו ״והם התנדבו הזהב במהירות”. ואילו אברבנאל מפרש ״…ולכן אמרתי אליהם: למי הזהב - התפרקו! רוצה לומר כל אחד יתן מהזהב כפי שיש לו”.
ודאי שיש כאן מחלוקת בין המפרשים, אבל האם יש כאן גם מחלוקת בין שתי קבוצות של בעלי מסורה? אחת שקבעה את הניקוד, והשניה שקבעה אם הטעמים? כנראה שלא. ראשית, כפי שציינתי למעלה ברובו המכריע של הכתוב יש התאמה מלאה. שנית, ידוע שבעלי המסורה עסקו בכתיב, בניקוד ובטעמים. אם כן, מה שנותר להניח הוא שבעלי הטעמים במכוון יצרו את הניגוד בפסוק הזה. על ידי כך הם יצרו פירוש כפול, שני פנים לפסוק אחד.
מה שלדעתי מחזק את המסקנה הזאת הוא שאונקלוס, שבדרך כלל אונקלוס נאמן ביותר לפשט, השתמש במילה ״פריקו״, וזאת מילה שיכולה להשתמע לשני פנים. או צווי, או עבר.
בכל זאת, אם נבחר פירוש אחד, מהו הפירוש המתקבל יותר על הדעת? בפסוק ב’ נאמר ״וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי״, אם כך נאמר פה בפירוש שאהרן צווה אותם לפרוק את הזהב. ולכן זה מה שהוא מספר למשה בפסוק כ״ד, בדיוק כפי שהדברים קרו. מכאן ש״התפרקו״ הוא ציווי.
אולם מצד שני בפסוק כ״ד נראה שאהרן מנסה להצטדק בפני משה, והרי אין זה הגיוני שהוא יאשים את עצמו ויאמר שהוא פקד את העם לפרוק את הזהב מעליהם. לכן לפי הבנה זו, אהרן שינה ואמר שהם התפרקו. כאן ״התפרקו״ צורת עבר.
מבחינה דקדוקית אין התאמה בין צורת הזמן עבר ״התפרקו״, לצורת הזמן של הפעלים האחרים בפסוק ״וָאֹמַ֤ר … וַיִּתְּנוּ־לִ֑י… וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ…” לכן על פי זה ״הִתְפָּרָ֖קוּ״ הוא צווי…
אם כך איזה פירוש נכוןן? זה או זה?
נראה לי שבעלי המסורה רצו לתת ביטוי לשני הפירושים בו זמנית. הפירוש האחד מתבטא בניקוד, והשני בפיסוק הטעמים.
בשולי הדברים אני רוצה להתיייס גם למילה ״פָּרֲקוּ״ המופיעה בפסור ב’ ולמילה ״וַיִּתְפָּרֲקוּ״ שבפסוק ג’.
ידוע שחטף פתח מופיע רק באותיות הגרוניות אהח״ע. אם כן מדוע כאן האות ריש מנוקדת בחטף פתח?
מסתבר שאכן יש חומשים ששם האות ריש במילים אלה אינה מנוקדת בחטף פתח, אלא בשוא נע. ואכן ההיגוי הנכון הוא שוא נע. תמצאו גם סידורים ששוא נע מסומן בשתי נקודות עבות, ולעומתו שוא נח מסומן בשתי נקודות רגילות, כך שהקורא יכול להבחין בין שוא נע לשוא נח. בחומשים בהם לא נהוג לציין שוא נע בנקודות עבות, יש שנהגו במקום זה לסמן את השוא נע בחטף פתח. הם סמכו עלינו, הקוראים הנבונים, שיודעים אנו שרק אותיות אהח״ע מקבלות חטף פתח, וכך נבין שאין זה באמת חטף פתח, אלא רמז שזהו שוא נע, ולא שוא נח.
No comments:
Post a Comment