לפרשת כי תשא - מן הפרשה אל התפילה

בתפילת שמונה עשרה נוסח ספרד וכן בנוסח הספרדים ועדות המזרח כתוב ״חׇנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חׇכְמָה בִּינָה וָדָעַת״ . האם אלה הן מילים נרדפות? 

בפרשתנו פרשת כי תשא נאמר :״וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה״ (שמות ל״א:ג’). רש״י מפרש:  בחכמה. מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד: ובתבונה. מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד: ובדעת. רוח הקדש״

לכן בתפילה אנחנו מבקשים את שלושתן.

בברכה אחרת בתפילת שמונה עשרה נכתב: ״סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ״. האם יש הבדל בין חטא לבין פשע? וכן, האם הבדל בין סליחה לבין מחילה? האבן עזרא כותב ״דע כי פשע קשה מעוון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות” 

הגמרא במסכת יומא מסבירה את ההבדלים בין השלושה ״וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר' מאיר וחכ"א עונות אלו הזדונות… פשעים אלו המרדים… לכל חטאתם - אלו השגגות…”(יומא ל״ו:ב’). רש״י מפרש כאן ״המרדים - העושה להכעיס״.

המלבי״ם (ספר הכרמל) , תחת הערך ״פשע״ כותב: “ההבדל בין ‘פשע’ ובין ’חטא’ ו’עוון’, הוא: ‘פשע’ מציין מרד, שפורק עול אדוניו ועושה בזדון ובשאט נפש, והוא גדול יותר מ’חטא’ ו’עוון’, ששניהם אנוסים קצת: החוטא - מדוחק התאווה והיצר, והמעווה - מצד הטעות ששכלו נפגע והוליכהו תועה ונבוך בכפירה במצוה או במצוה. אבל הפושע שכלו שלם ויודע שהיא עבירה; גם לא תאנסהו התאווה לפי שעה, אלא פורק עול והולך חפשי בשרירות לבו על דרך המרד. ולכן גם סדר הוודוי לפי ההלכה כחכמים (יומא ל״ו) ‘חטאתי, עויתי, פשעתי’ - מן הקל אל החמור. “

נראה מכאן ש״חטא״ ו״עוון״ קרובים זה לזה. כפי שציין המלבי״ם ״שניהם אנוסים קצת”. גם לפי האבן עזרא ניתן להבין ששניהם קרובים: ״וככה החוטא ונשא עוונו לא יכופר החטא לו”.

מכאן אולי מובן מדוע בתפילת שמונה עשרה לא מוזכר עוון, שכן במהותו הוא קרוב מאד לחטא. מוזכרים רק חטא ופשע. ‘חטא’ בשגגה ובאונס, ‘פשע’ - בזדון.

האם יש הבדל בין סליחה לבין מחילה?   עבור חטא אנחנו מבקשים סליחה, אך עבור פשע מבקשים מחילה. האם יש להבין מכאו שהמחילה היא בדרגה גבוהה יותר מאשר הסליחה?

  

מעניין שהמילה ״מחילה״ או השורש ״מחל״ אינו נמצא בתנ”ך, אלא בגמרא. מסתבר שמילה זו היא מלשון חז״ל ואילך. ישנם דעות שונות לגבי מקור המילה. האחד הוא מהשורש ״חלל״, הפיכת דבר לחולין, ומכאן ״התרה”.  הסבר אחר, השורש מחל קרוב לשורש ״מחי״ או ״מחק״, ומכאן המחילה היא מעין מְחִייָה ומחיקה של העוונות. 

למחילה יש צד נוסף והוא ויתור. ״מחל״ זה ״ויתר״, לא תבע את המגיע או הנדרש. 

ייתכן שמשום כך התפילה משתמשת במילה ״מחילה״. כביכול מגיע עונש על הפשע, אך השם מוותר מלהעניש.

כפי שציינתי, נראה שהשורש ״מחל״ חדש בשימוש יותר מאשר ״סלח”, והגמרא משתמשת בו הרבה. לא מצאתי בגמרא ״סולחים״ או ״סולחין” אבל ״מוחלין״ מופיע פעמים רבות.  

נחזור למילה ״תבונה״. בברכות השחר אנחנו אומרים ״ברוך אתה ד’ הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה״.  

לאותו פירוש ששכווי הוא תרנגול, נשאלת השאלה איזו בינה כבר צריך כדי להבחין בין יום ובין לילה?  התרנגול רואה את אור הבוקר, ואז קורא!  באמת חוכמה גדולה…

אך לא כך הוא. ממחקרים שנעשו מסתבר שהתרנגול יודע שהבוקר קרב עוד לפני שמפציע השחר! מחקר שנעשה באוניברסיטת נגויה שביפן מלמד שהתרנגולים לא זקוקים לאור הבוקר כדי לדעת שהבוקר מגיע, אלא שיש להם מנגנון ביולוגי פנימי המבשר להם שהבוקר עומד להגיע. 

זוהי כנראה הבינה שנתן השם לשכווי להבחין בין יום ובין לילה.

(ראו קישור ל״נשיונל גיאוגרפיק״ שם התפרסם המאמר: https://news.nationalgeographic.com/news/2013/03/130318-rooster-crow-circadian-clock-science/)