תרגום מתוך ספרו של וויליאם וויקס 52

52 למטה

עד כה עסקנו בחלוקה של המשפט לאיברים.  אך יש מקרים שיש לחלק את האיברים עצמם, כל חלק של המשפט - נושא, מושא, וכו’ יהיה או פשוט, היינו מלה אחת בלבד, או מורכב, מכיל שתי מלים או יותר. איבר מורכב כזה מציג רכיב חדש לחלוקה של הפסוק. עליו נאמר מספר מלים:

1 שני שמות עצם בתמורה, בדרך כלל יהיו מחוברים ע״י טעם מחבר: הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד, אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתֹּ֑ו, וָ֤ אֱלֹקים֙ וכו’.

אולם כאשר יש צורך להבליט או להדגיש, אזי תהיה חלוקה, ואפילו חלוקה ראשית של המשפט, כמו:

״לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן לֹ֛ו אֶת־בְּרִיתִ֖י || שָׁלֹֽום׃״ (במדבא כה:יב)

״…כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מֹופֵ֖ת הֵ֑מָּה כִּֽי־הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת־עַבְדִּ֖י || צֶֽמַח׃״ (זכריה ג:ח)

״כִּֽי-נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֶת-אֹיְבֵיכֶ֛ם |d2| אֶת-מוֹאָ֖ב |d1| בְּיֶדְכֶ֑ם״ (שופטים ג:כח)

כמו כן כאשר יש צורך להדגיש כינוי-גוף, הוא יופרד משם העצם: 

״וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י || ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מֹועֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם״ (במדבר כח:כג)

במקרים ששני שמות עצם או יותר מהוים תמורה, או באים במקום שם עצם, נקבל ביטוי נומינלי המורכב מכמה תיבות.  אין בעיה בכך. 

החלוקה המשנית של ביטוי כזה תיעשה על פי חוקי החלוקה הרגילים. ראה בפסוקים הבאים:

״וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם:״ (במדבר טז:ב)

 וכן בבראשית כג:טז, מלכים א יא:לו, עמוס ה:טז.

2 כך, שני שמות עצם הנמצאים באותו מבנה, ומחוברים ע״י וו החיבור, תמיד יהיו מחוברים יחד על ידי טעם משרת כמו: ״וְלִמְשֹׁל֙ בַּיֹּ֣ום וּבַלַּ֔יְלָה״ (בראשית א:יח), ״וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃״ (בראשית יח:כז), ״וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּדֹ֥ול וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד״ (בראשית נ:י)

אך מהסיבות שהזכרתי לעיל, הם עשויים להיות מחולקים: ״וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ || וָבֹ֔הוּ״ (בראשית א:ב), ״אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב || וּדְבָ֑שׁ״ (שמות ג:ח), ״לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן || וַעֲצָרָֽה׃״ (ישעיהו א:יג) , ״וַיֵּצֵא֙ בְּתֹ֣וךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה || גְדֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃״ (אסתר ד:א), ״שֵׁשׁ־אַמֹּ֤ות בָּֽאַמָּה֙ וָטֹ֔פַח״ (יחזקאל מ:ה).

דוגמאות שם כמה שמות עצם באים יחד, או כאשר הביטוי הנומינלי מכיל כמה מלים, הם:

״וַנִּקַּח֙ אֶת-אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַֽחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַֽחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי:״ (דברים כט:ז)

״בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהוָה֩ בְּחַרְב֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַֽחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת-הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם:״ (ישעיהו כז:א)

״וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהוָ֜ה אֶת-ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד: ״ (ישעיהו ל:ל)

״ הַהִצִּ֨ילוּ אוֹתָ֜ם אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִשְׁחִ֣יתוּ אֲבוֹתַ֔י אֶת-גּוֹזָ֖ן וְאֶת-חָרָ֑ן וְרֶ֥צֶף וּבְנֵי-עֶ֖דֶן אֲשֶׁ֥ר בִּתְלַשָּֽׂר: ״ (ישעיהו כז:יב)

3 שם העצם יכול להיות מוגדר (מתואר) בדרכים שונות. או על ידי שם עצם אחר המהווה תמורה, או על ידי תואר השם, או על ידי ביטוי תואר.  במקרים אלה שם העצם יכול להיות מחולק ע״י חלוקה ראשית או משנית, כאשר המשקל הוא בדרך כלל באיבר הבא אחרון.

א. שם עצם ותואר השם: 

״יַּהֲפֹ֨ךְ וָ֤ רֽוּחַ־יָם֙ || חָזָ֣ק מְאֹ֔ד״ (שמות י:יט)

״וְ֠אִישׁ |d1| אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה |d2| דָּוָ֗ה״ (ויקרא כ:יח)

״וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א || רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א״ (ישעיהו ו:י)

״וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י || הַקְטַנִּ֑ים״ (ישעיהו לו:ט)

וכן מלים שהם כינוי רמז כמו: ״אלה״, ״זה״, מופרדות מיתר המשפט:

״לְ֠יִרְאָה אֶת־הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבָּ֤ד וְהַנֹּורָא֙ || הַזֶּ֔ה״ (דברים כח:נח)

״אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטֹּובָ֛ה || הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ״ (דברים ט:ו)

״ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ || הָאֵ֔לֶּה״

ב. שמות עצם וקרבה:

כאן אין הפרדה מאד גדוךה בין הקרבה לבין שם העצם במשפט:

״ לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם |d2| וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ |d1| אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃״ (דברים ח:א)

״מִפְּנֵ֣י רָעָתָ֗ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְהַכְעִסֵ֔נִי |d2| לָלֶ֣כֶת לְקַטֵּ֔ר לַעֲבֹ֖ד לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים |d1 |אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדָע֔וּם הֵ֖מָּה אַתֶּ֥ם וַאֲבֹתֵיכֶֽם: (ירמיהו מד:ג)

בעניין קרבה, נוכל לראות את הנשוא: 

״וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת״ (בראשית ג:כד)

״וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י (עפליכם) [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם|| הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ״ (שמואל א’ ו:ה)

״וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבֹּ֔וא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י || רֹאִ֑י וְה֥וּא יֹושֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃״ (בראשית כד:סב)

״וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י (עפליכם) [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י || עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּבֹ֑וד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדֹו֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם:״ (שמואל א ו:ה)

לפעמים מובנת מלת החיבור היחסית:

״וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה || אָכְלָ֖ה סָבִֽיב״ (איכה ב:ג)

״גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֨יִךְ֙ מִבֹּ֔ור ||  אֵ֥ין מַ֖יִם בֹּֽו׃״ (זכריה ט:ב)

לפעמים לטובת ההדגשה, החלוקה מתבצעת באמצע המשפט היחסי, וזה נראה קצת מעורפל:

״הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה || יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֹ֑וץ עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃״ (ישעיהו ב:א). כאן משקל המשפט הוא אינו על ״הדבר״, אלא על תוכנו - המראה שהנביא חזה.  כך גם הפסוקים הראשונים של הושע, חבקוק, וצפניה. 

השווה ל- ״הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה | יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא אֶת-שְׂרָיָ֣ה בֶן-נֵרִיָּה֮ בֶּן-מַחְסֵיָה֒ בְּלֶכְתּ֞וֹ אֶת-צִדְקִיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ-יְהוּדָה֙ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַ֥ת הָרְבִעִ֖ית לְמָלְכ֑וֹ וּשְׂרָיָ֖ה שַׂ֥ר מְנוּחָֽה״ (ירמיהו נא:נט).

ומצד שני:  ״מַשָּׂ֖א בָּבֶ֑ל || אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֹֽוץ׃״ (ישעיהו יג:א). משקל המשפט הוא על המלים הראשונות.

״יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲבֹ֣ור שָׁלֹ֑ום אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו || לֹ֥א יָבֹֽוא׃״ (ישעיהו מא:ג). ההדגשה במילה ״ברגליו״.

״וַיְהִ֕י בִּשְׁמֹ֥ור יֹואָ֖ב אֶל־הָעִ֑יר וַיִּתֵּן֙ אֶת־א֣וּרִיָּ֔ה אֶל־הַמָּקֹום֙ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔ע || כִּ֥י אַנְשֵׁי־חַ֖יִל שָֽׁם׃״  (שמואל ב יא:טז). ״ידע״ מודגש.

השווה ל-

״וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנֹ֑ו ״ (דברים א:לא)

״וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיֹּום֙ טֹ֣וב וָרָ֔ע״ (דברים ט:לט)

דברים יא:ב, דברים יא:ז, דברים כח:סט, דברים לג:א, שופטים יח:י, דברים כ:טו.

ג. מלות תואר הפועל ומלות יחס ותחומי שלטונן הן תמיד מופיעות עם שמות עצם מתארים, ומחוברים אליהם באמצעות טעם . יש שקודם להם טעם מפסיק.

״כִּ֤י אִבְּדָם֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם וַיְשִׂמֵ֥ם כֶּֽעָפָ֖ר ||  לָדֻֽשׁ׃״ (מלכים ב יג:ז)

״וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגֹּויִם֙ || מֵרָחֹ֔וק וְשָׁ֥רַק לֹ֖ו מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֹֽוא׃״ (ישעיהו ה:כו)

״עַל־כֵּן֩ הִכָּ֨ם אַרְיֵ֜ה || מִיַּ֗עַר״ (ירמיהו ה:ו)

״כִּֽי־עָשׂ֨וּ בְנֵי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע || בְּעֵינַ֖י״ (ירמיהו ז:ל)

״וַֽ-ה֙ |d1| נָתַ֨ן בְּיָדָ֥ם חַ֨יִל֙ |d2| לָרֹ֣ב מְאֹ֔ד״ (דברי הימים ב כד:כד)

השווה ל ״לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל״ (מלכים א יד:יט), ״לֶאֱלִישָֽׁע׃״ (מלכים ב ה:ט).

מקרה קיצוני הוא: ״וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכׇל־הַנְּשִׂאִ֖ים || בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃״ (שמות לד:לא)

4 הקשר בין שם העצם בסמיכות לבין יחסת הקנין , הוא קרוב יותר מכל מה שנדון עד כה, אולם גם כאן בנסיבות מסוימות הדיקוטומיה מעורבת. 

כמו כאשר אחרי הסמיכות יש שתי מלים או יותר, אשר מביעות את יחסת הקנין:

״וְעֵ֕ץ || הַדַּ֖עַת טֹ֥וב וָרָֽע׃״ (בראשית ב:ט)

״קֹ֚ול || דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ״ (בראשית ד:י)

״אֲבִ֕י || יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃״ (בראשית ד:כ)

״כׇּל־יְמֵ֗י || אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃ (במדבר ט:יח)

״בְּיֹ֗ום|| חֲבֹ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת־שֶׁ֣בֶר עַמֹּ֔ו״ (ישעיהו ל:כו)

כאשר יש מספר שמות עצם עוקבי במילות יחס הם מסומנים ברצף: 

״אֶת־יְמֵי֙ |d1| שְׁנֵי֙ |d2| חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י״ (בראשית מז:ט)

“קֹ֠ול |d1| שְׁאֹ֞ון |d2| מַמְלְכֹ֤ות גֹּויִם֙״ (ישעיהו יג:ד)

״ וְֽאֶת־ר֔וּחַ |d1| כֹּ֖ל |d2| שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֑ם ״ (חגי א:יד)

השינויים הבאים קורים כאשר:

א. במקרה של שם אחרון, החלוקה קורה לפעמים אחרי שם העצם השני, במיוחד כאשר שני שמות העצם יוצרים יחד רעיון משולב כמו:

״בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת || שִׁכֹּורֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃״ (ישעיהו כח:ג)

״בְּכִ֥י תַחֲנוּנֵ֖י || בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל״ (ירמיהו ג:כא)

״אֹ֤הֶל מֹועֵד֙ || הָֽאֱלֹהִ֔ים״ (דברי הימים ב א:ג)

בישעיהו כא:יז חמישה שמות עצם באים זה אחר זה במילות סמיכות, והחלוקה באה אחרי השלישי:

״וּשְׁאָ֧ר מִסְפַּר־קֶ֛שֶׁת || גִּבֹּורֵ֥י בְנֵֽי־קֵדָ֖ר״ (ישעיהו כא״יז)

ב המלים השכיחות ״כל״ ו-״את״ לעתים גם הן מוטעמות כמו בבראשית א:כה - ״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹקים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל-רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב:״

  ובראשית ב:כ - ״וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא-מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:״

(לא ראיתי שמוטעמות. א.ג.)

וכן גם מלות יחס כמו ״אחר״, ״אחרי״ - ״וַֽיִּהְי֣וּ יְמֵֽי-אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-שֵׁ֔ת״ (בראשית ה:ד)

״אַחַ֣ר | הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה״ (דברים טו:א). ״בין״ - ״וַֽיְהִי-רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה-אַבְרָ֔ם״

״עד״ - ״עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם״ (בראשית יב:ו).  ״על״ = ״עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט״ (בראשית ח:ד)

״עם״ - ״עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת-אֱלֹהֶ֘יךָ֘ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒״ (בראשית לא:לב). ״לפני״ - ״בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ-מִצְרָ֑יִם״ (בראשית מא:מו)

״בעבור״ - ״וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶת-זַרְעֲךָ֔ בַּֽעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי:״ (בראשית כו:כד)

אך מלים אלה בדרך כלל מוקפות או מוטעמות בטעם משרת, או מוטעמות בטעם בדרגה נמוכה, בהתאם לטעמם של בעלי הטעמים.

(בהתאם לכך בכתבי היד במקומות מסוימים יש רביע או זקף, ובאחרים מקף וכד’)

מלים קטנות נוספות המופיעות לעתים קרובות, אף הן מטופלות באותו האופן - ״בֵּן״, ״בַּת״, ״אָב״, ״בַּיִת״, ״דָּבָר״, ״יוֹם״, ״יַמִּי״, ״עֵת״, ״יַד״:

״ וְנֹ֕חַ בֶּן-שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה״ (בראשית ז:ו)

״וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל-פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה-שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם-שָׂרָ֔ה הֲבַת-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד:״ (בראשית יז:יז)

״כִּ֛י אַב-הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ:״ (בראשית יז:ה)

״וְכֹ֗ל כְּלֵ֛י בֵּֽית-יַ֥עַר הַלְּבָנ֖וֹן זָהָ֣ב סָג֑וּר״ (מלכים א י:כא)

״עַל-דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-צָֽעֲקָ֣ה בָעִ֔יר״ (דברים כב:כד)

״בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה’ אֱלֹקים״ (בראשית ב:ד)

״הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא-צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַ-ה’ ״ (ישעיהו נח:ה)

״וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה:״ (דברים לד:ח)

״כָּל-יְמֵ֛י הֱי֥וֹת בֵּית-הָאֱלֹהִ֖ים בְּשִׁלֹֽה:״ (שופטים יח:לא)

״לָכֵ֣ן יִתְּנֵ֔ם עַד-עֵ֥ת יוֹלֵדָ֖ה יָלָ֑דָה״ (מיכה ה:ב)

״וּנְתַתִּ֗יךָ בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ וּבְיַ֛ד אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה יָג֖וֹר מִפְּנֵיהֶ֑ם וּבְיַ֛ד נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֖ל וּבְיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים:״ (ירמיהו כב:כה)

5. ביטויים מתאמים כמו ״כְּ-כְּ״, ״בְּ-וּבְ״, ״בֵּין - וּבֵין״ לעתים מחוברים, ולעתים מופרדים בטעם.

״וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים || בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃״ (בראשית א:ד)

אך: ״וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ || וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:ז)

פסוקים ו, יד, יח הם כמו הפסוק הראשון, אך יג:ז, כ:א הם כמו השני.

בספר במדבר יז:יג הכתוב משתנה. 

וכן גם ״בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר״ מחוברים בשמואל א יט:י, אך מופרדים ביח:יא - ״בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר״.

״וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע״ (בראשית יח:כה) אך ״כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן״ (דברים א:יז).

הדבר דומה במקרים של מלות יחס כמו ״מן-אל״, ״מן-עד״, ״מן-ל״ אשר במקרים מסוימים מחוברים, ובאחרים מופרדים:

באלה מחוברים:

״וַיֵּ֨לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד-בֵּית-אֵ֑ל״ (בראשית יג:ג)

״בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת-אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֨תִּי֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת:״ (בראשית טו:יח)

״ וְיִרְכְּס֣וּ אֶת-הַ֠חֹ֠שֶׁן (מטבעתו) מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו אֶל-טַבְּעֹ֤ת הָֽאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל-חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפ֑וֹד וְלֹֽא-יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֽוֹד: (שמות כח:כח)

ובאלה מופרדים:

״וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד-שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּֽאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו נָפָֽל:״ (בראשית כה:יח)

״וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב:״ (במדבר לג:מט)

״ וְהָאָ֣רֶץ הַגִּבְלִ֗י וְכָל-הַלְּבָנוֹן֙ מִזְרַ֣ח הַשֶּׁ֔מֶשׁ מִבַּ֣עַל גָּ֔ד תַּ֖חַת הַר-חֶרְמ֑וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת:״ (יהושע יג:ה)

6 הפועל

א. שני פעלים באותו מבנה מחוברים על ידי טעם:

״וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ || לְאַפָּֽיו׃״ (במדבר כב:לא)

״וְאֶת־מִ֞י || דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙״ (ישעיהו נז:יא)

אמנם, לעתים רחוקות יותר, כאשר רוצים להדגיש, אזי החלוקה מופיעה בין שני הפעלים:

״הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ || יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל״ (שופטים ה:ל)

(לדעתי, אין זו הדגשה, אלא שני משפטים נפרדים. א.ג.)

״אֶת־קֻבַּ֜עַת כֹּ֧וס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית || מָצִֽית׃״ (ישעיהו נא:יז)

״אֶת־מִ֤י חֵרַ֨פְתָּ֙ || וְגִדַּ֔פְתָּ״ (ישעיהו לג:כג)

השווה לישעיהו סו:ז, ירמיהו ו:כז, ירמיהו ז:כט, יונה ג:ט.

ובשלושה פעלים - ישעיהו לז:לז, אסתר ג:יג.

ב. צורת המקור של הפועל בדרך כלל מחוברת לפועל:

״הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ || עִצְּבֹונֵ֣ךְ״ (בראשית ג:טז)

״הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ || לֹֽו״ (שמות כג:ד)

ג. כאשר שני פעלים מצורפים כדי להביע רעיון אחד. צירוף זה תמיד מצויין על ידי טעם:

״וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת || אֶת־אָחִ֖יו״ (בראשית ד:ב)

״שׁ֥וּב קַח־לְךָ֖ || מְגִלָּ֣ה אַחֶ֑רֶת״ (ירמיהו לו:כח)

״אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ || גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה ״ (שמואל א ב:ג)

״לֹֽא־אָב֥וּ שְׁמֹ֖ועַ || תֹּורַ֥ת ה’׃״

או שהפועל הראשון מוטעם בטעם מפסיק מדרגה נמוכה (חלוקה משנית):

״אַתָּ֤ה הַֽחִלֹּ֨ותָ֙ |d2| לְהַרְאֹ֣ות אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ |d1| אֶ֨ת־גׇּדְלְךָ֔״ (דברים ג:כד)

יש שהפועל הראשון הוא רק מעין הקדמה לבא אחריו, והבא אחריו הוא הפועל (נשוא) העיקרי במשפט:

״לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה || אֶת־שְׁלֹ֤ום אַחֶ֨יךָ֙ ״ (בראשית לז:יד)

״בֹּ֤א וּרְאֵה֙ || אֶת־הַתֹּועֵבֹ֣ות הָרָעֹ֔ות״ (יחזקאל ח:ט)

״שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ || אֶֽת־מִקְנְךָ֔ ״ (שמות ט:יט)

״וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ || דְּבַר־יֹ֣ום בְּיֹומֹ֔ו״ (שמות טז:ד)

וכן גם:

 ירד - ״אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י״ (בראשית יח:כא)

עמד - ״וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה ה לָכֶֽם׃״ (במדבר ט:ח)

קרב - ״קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר״ (דברים ה:כד)

סבב - ״סֹב֩ דְּמֵה-לְךָ֙ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים״ (שיר השירים ב:יז)

קם - ״וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם״ (ירמיהו א:יז)

שמע - ״וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה אֶת-מֹשֶֽׁה:״ (דברים לד:ט)

וכן גם:  ״וַנֵּ֖שֶׁב בָּֽאֳהָלִ֑ים וַנִּשְׁמַ֣ע וַנַּ֔עַשׂ״ (ירמיהו לה:י)

ורבים אחרים.

הפעלים ״בא״ ו״הלך״ הם די שכיחים. פעלים אלה לפעמים באים אחרי הפועל הראשי בצורה משלימה, ועדיין מחוברים בטעם:

״ וְאֶת־רַעֲבֹ֥ון בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃״ (בראשית מב:לג)

השווה ל ״קַ֥ח בְּיָֽדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ:״ (שמות יז:ה)

״תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל-הַמָּק֖וֹם״ (דברים יב:כו)

״ וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ:״ שמואל א ל:כב)

לסכום:

אני רוצה שוב להסב את תשומת הלב לשימוש ב״תוסף״. ראינו מקרים רבים של שמוש בו. נשאר לי רק לומר שכמו צירוף, יחס, וכו’ התוסף לעתים קרובות שייך באופן תחבירי רק לחלק האחרון שמשפט, או קודם לחלק מפסוק.

ראה איך אנו מחלקים לפעמים בנגינה באותה דרך:

“52 למטה

עד כה עסקנו בחלוקה של המשפט לאיברים.  אך יש מקרים שיש לחלק את האיברים עצמם, כל חלק של המשפט - נושא, מושא, וכו’ יהיה או פשוט, היינו מלה אחת בלבד, או מורכב, מכיל שתי מלים או יותר. איבר מורכב כזה מציג רכיב חדש לחלוקה של הפסוק. עליו נאמר מספר מלים:

1 שני שמות עצם בתמורה, בדרך כלל יהיו מחוברים ע״י טעם מחבר: הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד, אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתֹּ֑ו, וָ֤ אֱלֹקים֙ וכו’.

אולם כאשר יש צורך להבליט או להדגיש, אזי תהיה חלוקה, ואפילו חלוקה ראשית של המשפט, כמו:

״לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן לֹ֛ו אֶת־בְּרִיתִ֖י || שָׁלֹֽום׃״ (במדבא כה:יב)

״…כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מֹופֵ֖ת הֵ֑מָּה כִּֽי־הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת־עַבְדִּ֖י || צֶֽמַח׃״ (זכריה ג:ח)

״כִּֽי-נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֶת-אֹיְבֵיכֶ֛ם |d2| אֶת-מוֹאָ֖ב |d1| בְּיֶדְכֶ֑ם״ (שופטים ג:כח)

כמו כן כאשר יש צורך להדגיש כינוי-גוף, הוא יופרד משם העצם: 

״וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י || ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מֹועֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם״ (במדבר כח:כג)

במקרים ששני שמות עצם או יותר מהוים תמורה, או באים במקום שם עצם, נקבל ביטוי נומינלי המורכב מכמה תיבות.  אין בעיה בכך. 

החלוקה המשנית של ביטוי כזה תיעשה על פי חוקי החלוקה הרגילים. ראה בפסוקים הבאים:

״וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם:״ (במדבר טז:ב)

 וכן בבראשית כג:טז, מלכים א יא:לו, עמוס ה:טז.

2 כך, שני שמות עצם הנמצאים באותו מבנה, ומחוברים ע״י וו החיבור, תמיד יהיו מחוברים יחד על ידי טעם משרת כמו: ״וְלִמְשֹׁל֙ בַּיֹּ֣ום וּבַלַּ֔יְלָה״ (בראשית א:יח), ״וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃״ (בראשית יח:כז), ״וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּדֹ֥ול וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד״ (בראשית נ:י)

אך מהסיבות שהזכרתי לעיל, הם עשויים להיות מחולקים: ״וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ || וָבֹ֔הוּ״ (בראשית א:ב), ״אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב || וּדְבָ֑שׁ״ (שמות ג:ח), ״לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן || וַעֲצָרָֽה׃״ (ישעיהו א:יג) , ״וַיֵּצֵא֙ בְּתֹ֣וךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה || גְדֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃״ (אסתר ד:א), ״שֵׁשׁ־אַמֹּ֤ות בָּֽאַמָּה֙ וָטֹ֔פַח״ (יחזקאל מ:ה).

דוגמאות שם כמה שמות עצם באים יחד, או כאשר הביטוי הנומינלי מכיל כמה מלים, הם:

״וַנִּקַּח֙ אֶת-אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַֽחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַֽחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי:״ (דברים כט:ז)

״בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהוָה֩ בְּחַרְב֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַֽחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת-הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם:״ (ישעיהו כז:א)

״וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהוָ֜ה אֶת-ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד: ״ (ישעיהו ל:ל)

״ הַהִצִּ֨ילוּ אוֹתָ֜ם אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִשְׁחִ֣יתוּ אֲבוֹתַ֔י אֶת-גּוֹזָ֖ן וְאֶת-חָרָ֑ן וְרֶ֥צֶף וּבְנֵי-עֶ֖דֶן אֲשֶׁ֥ר בִּתְלַשָּֽׂר: ״ (ישעיהו כז:יב)

3 שם העצם יכול להיות מוגדר (מתואר) בדרכים שונות. או על ידי שם עצם אחר המהווה תמורה, או על ידי תואר השם, או על ידי ביטוי תואר.  במקרים אלה שם העצם יכול להיות מחולק ע״י חלוקה ראשית או משנית, כאשר המשקל הוא בדרך כלל באיבר הבא אחרון.

א. שם עצם ותואר השם: 

״יַּהֲפֹ֨ךְ וָ֤ רֽוּחַ־יָם֙ || חָזָ֣ק מְאֹ֔ד״ (שמות י:יט)

״וְ֠אִישׁ |d1| אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה |d2| דָּוָ֗ה״ (ויקרא כ:יח)

״וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א || רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א״ (ישעיהו ו:י)

״וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י || הַקְטַנִּ֑ים״ (ישעיהו לו:ט)

וכן מלים שהם כינוי רמז כמו: ״אלה״, ״זה״, מופרדות מיתר המשפט:

״לְ֠יִרְאָה אֶת־הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבָּ֤ד וְהַנֹּורָא֙ || הַזֶּ֔ה״ (דברים כח:נח)

״אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטֹּובָ֛ה || הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ״ (דברים ט:ו)

״ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ || הָאֵ֔לֶּה״

ב. שמות עצם וקרבה:

כאן אין הפרדה מאד גדוךה בין הקרבה לבין שם העצם במשפט:

״ לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם |d2| וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ |d1| אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃״ (דברים ח:א)

״מִפְּנֵ֣י רָעָתָ֗ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְהַכְעִסֵ֔נִי |d2| לָלֶ֣כֶת לְקַטֵּ֔ר לַעֲבֹ֖ד לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים |d1 |אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדָע֔וּם הֵ֖מָּה אַתֶּ֥ם וַאֲבֹתֵיכֶֽם: (ירמיהו מד:ג)

בעניין קרבה, נוכל לראות את הנשוא: 

״וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת״ (בראשית ג:כד)

״וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י (עפליכם) [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם|| הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ״ (שמואל א’ ו:ה)

״וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבֹּ֔וא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י || רֹאִ֑י וְה֥וּא יֹושֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃״ (בראשית כד:סב)

״וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י (עפליכם) [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י || עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּבֹ֑וד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדֹו֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם:״ (שמואל א ו:ה)

לפעמים מובנת מלת החיבור היחסית:

״וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה || אָכְלָ֖ה סָבִֽיב״ (איכה ב:ג)

״גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֨יִךְ֙ מִבֹּ֔ור ||  אֵ֥ין מַ֖יִם בֹּֽו׃״ (זכריה ט:ב)

לפעמים לטובת ההדגשה, החלוקה מתבצעת באמצע המשפט היחסי, וזה נראה קצת מעורפל:

״הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה || יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֹ֑וץ עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃״ (ישעיהו ב:א). כאן משקל המשפט הוא אינו על ״הדבר״, אלא על תוכנו - המראה שהנביא חזה.  כך גם הפסוקים הראשונים של הושע, חבקוק, וצפניה. 

השווה ל- ״הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה | יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא אֶת-שְׂרָיָ֣ה בֶן-נֵרִיָּה֮ בֶּן-מַחְסֵיָה֒ בְּלֶכְתּ֞וֹ אֶת-צִדְקִיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ-יְהוּדָה֙ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַ֥ת הָרְבִעִ֖ית לְמָלְכ֑וֹ וּשְׂרָיָ֖ה שַׂ֥ר מְנוּחָֽה״ (ירמיהו נא:נט).

ומצד שני:  ״מַשָּׂ֖א בָּבֶ֑ל || אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֹֽוץ׃״ (ישעיהו יג:א). משקל המשפט הוא על המלים הראשונות.

״יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲבֹ֣ור שָׁלֹ֑ום אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו || לֹ֥א יָבֹֽוא׃״ (ישעיהו מא:ג). ההדגשה במילה ״ברגליו״.

״וַיְהִ֕י בִּשְׁמֹ֥ור יֹואָ֖ב אֶל־הָעִ֑יר וַיִּתֵּן֙ אֶת־א֣וּרִיָּ֔ה אֶל־הַמָּקֹום֙ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔ע || כִּ֥י אַנְשֵׁי־חַ֖יִל שָֽׁם׃״  (שמואל ב יא:טז). ״ידע״ מודגש.

השווה ל-

״וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנֹ֑ו ״ (דברים א:לא)

״וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיֹּום֙ טֹ֣וב וָרָ֔ע״ (דברים ט:לט)

דברים יא:ב, דברים יא:ז, דברים כח:סט, דברים לג:א, שופטים יח:י, דברים כ:טו.

ג. מלות תואר הפועל ומלות יחס ותחומי שלטונן הן תמיד מופיעות עם שמות עצם מתארים, ומחוברים אליהם באמצעות טעם . יש שקודם להם טעם מפסיק.

״כִּ֤י אִבְּדָם֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם וַיְשִׂמֵ֥ם כֶּֽעָפָ֖ר ||  לָדֻֽשׁ׃״ (מלכים ב יג:ז)

״וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגֹּויִם֙ || מֵרָחֹ֔וק וְשָׁ֥רַק לֹ֖ו מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֹֽוא׃״ (ישעיהו ה:כו)

״עַל־כֵּן֩ הִכָּ֨ם אַרְיֵ֜ה || מִיַּ֗עַר״ (ירמיהו ה:ו)

״כִּֽי־עָשׂ֨וּ בְנֵי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע || בְּעֵינַ֖י״ (ירמיהו ז:ל)

״וַֽ-ה֙ |d1| נָתַ֨ן בְּיָדָ֥ם חַ֨יִל֙ |d2| לָרֹ֣ב מְאֹ֔ד״ (דברי הימים ב כד:כד)

השווה ל ״לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל״ (מלכים א יד:יט), ״לֶאֱלִישָֽׁע׃״ (מלכים ב ה:ט).

מקרה קיצוני הוא: ״וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכׇל־הַנְּשִׂאִ֖ים || בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃״ (שמות לד:לא)

4 הקשר בין שם העצם בסמיכות לבין יחסת הקנין , הוא קרוב יותר מכל מה שנדון עד כה, אולם גם כאן בנסיבות מסוימות הדיקוטומיה מעורבת. 

כמו כאשר אחרי הסמיכות יש שתי מלים או יותר, אשר מביעות את יחסת הקנין:

״וְעֵ֕ץ || הַדַּ֖עַת טֹ֥וב וָרָֽע׃״ (בראשית ב:ט)

״קֹ֚ול || דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ״ (בראשית ד:י)

״אֲבִ֕י || יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃״ (בראשית ד:כ)

״כׇּל־יְמֵ֗י || אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃ (במדבר ט:יח)

״בְּיֹ֗ום|| חֲבֹ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת־שֶׁ֣בֶר עַמֹּ֔ו״ (ישעיהו ל:כו)

כאשר יש מספר שמות עצם עוקבי במילות יחס הם מסומנים ברצף: 

״אֶת־יְמֵי֙ |d1| שְׁנֵי֙ |d2| חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י״ (בראשית מז:ט)

“קֹ֠ול |d1| שְׁאֹ֞ון |d2| מַמְלְכֹ֤ות גֹּויִם֙״ (ישעיהו יג:ד)

״ וְֽאֶת־ר֔וּחַ |d1| כֹּ֖ל |d2| שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֑ם ״ (חגי א:יד)

השינויים הבאים קורים כאשר:

א. במקרה של שם אחרון, החלוקה קורה לפעמים אחרי שם העצם השני, במיוחד כאשר שני שמות העצם יוצרים יחד רעיון משולב כמו:

״בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת || שִׁכֹּורֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃״ (ישעיהו כח:ג)

״בְּכִ֥י תַחֲנוּנֵ֖י || בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל״ (ירמיהו ג:כא)

״אֹ֤הֶל מֹועֵד֙ || הָֽאֱלֹהִ֔ים״ (דברי הימים ב א:ג)

בישעיהו כא:יז חמישה שמות עצם באים זה אחר זה במילות סמיכות, והחלוקה באה אחרי השלישי:

״וּשְׁאָ֧ר מִסְפַּר־קֶ֛שֶׁת || גִּבֹּורֵ֥י בְנֵֽי־קֵדָ֖ר״ (ישעיהו כא״יז)

ב המלים השכיחות ״כל״ ו-״את״ לעתים גם הן מוטעמות כמו בבראשית א:כה - ״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹקים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל-רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב:״

  ובראשית ב:כ - ״וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא-מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:״

(לא ראיתי שמוטעמות. א.ג.)

וכן גם מלות יחס כמו ״אחר״, ״אחרי״ - ״וַֽיִּהְי֣וּ יְמֵֽי-אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-שֵׁ֔ת״ (בראשית ה:ד)

״אַחַ֣ר | הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה״ (דברים טו:א). ״בין״ - ״וַֽיְהִי-רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה-אַבְרָ֔ם״

״עד״ - ״עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם״ (בראשית יב:ו).  ״על״ = ״עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט״ (בראשית ח:ד)

״עם״ - ״עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת-אֱלֹהֶ֘יךָ֘ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒״ (בראשית לא:לב). ״לפני״ - ״בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ-מִצְרָ֑יִם״ (בראשית מא:מו)

״בעבור״ - ״וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶת-זַרְעֲךָ֔ בַּֽעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי:״ (בראשית כו:כד)

אך מלים אלה בדרך כלל מוקפות או מוטעמות בטעם משרת, או מוטעמות בטעם בדרגה נמוכה, בהתאם לטעמם של בעלי הטעמים.

(בהתאם לכך בכתבי היד במקומות מסוימים יש רביע או זקף, ובאחרים מקף וכד’)

מלים קטנות נוספות המופיעות לעתים קרובות, אף הן מטופלות באותו האופן - ״בֵּן״, ״בַּת״, ״אָב״, ״בַּיִת״, ״דָּבָר״, ״יוֹם״, ״יַמִּי״, ״עֵת״, ״יַד״:

״ וְנֹ֕חַ בֶּן-שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה״ (בראשית ז:ו)

״וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל-פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה-שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם-שָׂרָ֔ה הֲבַת-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד:״ (בראשית יז:יז)

״כִּ֛י אַב-הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ:״ (בראשית יז:ה)

״וְכֹ֗ל כְּלֵ֛י בֵּֽית-יַ֥עַר הַלְּבָנ֖וֹן זָהָ֣ב סָג֑וּר״ (מלכים א י:כא)

״עַל-דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-צָֽעֲקָ֣ה בָעִ֔יר״ (דברים כב:כד)

״בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה’ אֱלֹקים״ (בראשית ב:ד)

״הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא-צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַ-ה’ ״ (ישעיהו נח:ה)

״וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה:״ (דברים לד:ח)

״כָּל-יְמֵ֛י הֱי֥וֹת בֵּית-הָאֱלֹהִ֖ים בְּשִׁלֹֽה:״ (שופטים יח:לא)

״לָכֵ֣ן יִתְּנֵ֔ם עַד-עֵ֥ת יוֹלֵדָ֖ה יָלָ֑דָה״ (מיכה ה:ב)

״וּנְתַתִּ֗יךָ בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ וּבְיַ֛ד אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה יָג֖וֹר מִפְּנֵיהֶ֑ם וּבְיַ֛ד נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֖ל וּבְיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים:״ (ירמיהו כב:כה)

5. ביטויים מתאמים כמו ״כְּ-כְּ״, ״בְּ-וּבְ״, ״בֵּין - וּבֵין״ לעתים מחוברים, ולעתים מופרדים בטעם.

״וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים || בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃״ (בראשית א:ד)

אך: ״וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ || וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:ז)

פסוקים ו, יד, יח הם כמו הפסוק הראשון, אך יג:ז, כ:א הם כמו השני.

בספר במדבר יז:יג הכתוב משתנה. 

וכן גם ״בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר״ מחוברים בשמואל א יט:י, אך מופרדים ביח:יא - ״בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר״.

״וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע״ (בראשית יח:כה) אך ״כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן״ (דברים א:יז).

הדבר דומה במקרים של מלות יחס כמו ״מן-אל״, ״מן-עד״, ״מן-ל״ אשר במקרים מסוימים מחוברים, ובאחרים מופרדים:

באלה מחוברים:

״וַיֵּ֨לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד-בֵּית-אֵ֑ל״ (בראשית יג:ג)

״בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת-אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֨תִּי֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת:״ (בראשית טו:יח)

״ וְיִרְכְּס֣וּ אֶת-הַ֠חֹ֠שֶׁן (מטבעתו) מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו אֶל-טַבְּעֹ֤ת הָֽאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל-חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפ֑וֹד וְלֹֽא-יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֽוֹד: (שמות כח:כח)

ובאלה מופרדים:

״וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד-שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּֽאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו נָפָֽל:״ (בראשית כה:יח)

״וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב:״ (במדבר לג:מט)

״ וְהָאָ֣רֶץ הַגִּבְלִ֗י וְכָל-הַלְּבָנוֹן֙ מִזְרַ֣ח הַשֶּׁ֔מֶשׁ מִבַּ֣עַל גָּ֔ד תַּ֖חַת הַר-חֶרְמ֑וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת:״ (יהושע יג:ה)

6 הפועל

א. שני פעלים באותו מבנה מחוברים על ידי טעם:

״וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ || לְאַפָּֽיו׃״ (במדבר כב:לא)

״וְאֶת־מִ֞י || דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙״ (ישעיהו נז:יא)

אמנם, לעתים רחוקות יותר, כאשר רוצים להדגיש, אזי החלוקה מופיעה בין שני הפעלים:

״הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ || יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל״ (שופטים ה:ל)

(לדעתי, אין זו הדגשה, אלא שני משפטים נפרדים. א.ג.)

״אֶת־קֻבַּ֜עַת כֹּ֧וס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית || מָצִֽית׃״ (ישעיהו נא:יז)

״אֶת־מִ֤י חֵרַ֨פְתָּ֙ || וְגִדַּ֔פְתָּ״ (ישעיהו לג:כג)

השווה לישעיהו סו:ז, ירמיהו ו:כז, ירמיהו ז:כט, יונה ג:ט.

ובשלושה פעלים - ישעיהו לז:לז, אסתר ג:יג.

ב. צורת המקור של הפועל בדרך כלל מחוברת לפועל:

״הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ || עִצְּבֹונֵ֣ךְ״ (בראשית ג:טז)

״הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ || לֹֽו״ (שמות כג:ד)

ג. כאשר שני פעלים מצורפים כדי להביע רעיון אחד. צירוף זה תמיד מצויין על ידי טעם:

״וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת || אֶת־אָחִ֖יו״ (בראשית ד:ב)

״שׁ֥וּב קַח־לְךָ֖ || מְגִלָּ֣ה אַחֶ֑רֶת״ (ירמיהו לו:כח)

״אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ || גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה ״ (שמואל א ב:ג)

״לֹֽא־אָב֥וּ שְׁמֹ֖ועַ || תֹּורַ֥ת ה’׃״

או שהפועל הראשון מוטעם בטעם מפסיק מדרגה נמוכה (חלוקה משנית):

״אַתָּ֤ה הַֽחִלֹּ֨ותָ֙ |d2| לְהַרְאֹ֣ות אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ |d1| אֶ֨ת־גׇּדְלְךָ֔״ (דברים ג:כד)

יש שהפועל הראשון הוא רק מעין הקדמה לבא אחריו, והבא אחריו הוא הפועל (נשוא) העיקרי במשפט:

״לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה || אֶת־שְׁלֹ֤ום אַחֶ֨יךָ֙ ״ (בראשית לז:יד)

״בֹּ֤א וּרְאֵה֙ || אֶת־הַתֹּועֵבֹ֣ות הָרָעֹ֔ות״ (יחזקאל ח:ט)

״שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ || אֶֽת־מִקְנְךָ֔ ״ (שמות ט:יט)

״וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ || דְּבַר־יֹ֣ום בְּיֹומֹ֔ו״ (שמות טז:ד)

וכן גם:

 ירד - ״אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י״ (בראשית יח:כא)

עמד - ״וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה ה לָכֶֽם׃״ (במדבר ט:ח)

קרב - ״קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר״ (דברים ה:כד)

סבב - ״סֹב֩ דְּמֵה-לְךָ֙ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים״ (שיר השירים ב:יז)

קם - ״וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם״ (ירמיהו א:יז)

שמע - ״וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה אֶת-מֹשֶֽׁה:״ (דברים לד:ט)

וכן גם:  ״וַנֵּ֖שֶׁב בָּֽאֳהָלִ֑ים וַנִּשְׁמַ֣ע וַנַּ֔עַשׂ״ (ירמיהו לה:י)

ורבים אחרים.

הפעלים ״בא״ ו״הלך״ הם די שכיחים. פעלים אלה לפעמים באים אחרי הפועל הראשי בצורה משלימה, ועדיין מחוברים בטעם:

״ וְאֶת־רַעֲבֹ֥ון בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃״ (בראשית מב:לג)

השווה ל ״קַ֥ח בְּיָֽדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ:״ (שמות יז:ה)

״תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל-הַמָּק֖וֹם״ (דברים יב:כו)

״ וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ:״ שמואל א ל:כב)

לסכום:

אני רוצה שוב להסב את תשומת הלב לשימוש ב״תוסף״. ראינו מקרים רבים של שמוש בו. נשאר לי רק לומר שכמו צירוף, יחס, וכו’ התוסף לעתים קרובות שייך באופן תחבירי רק לחלק האחרון שמשפט, או קודם לחלק מפסוק.

ראה איך אנו מחלקים לפעמים בנגינה באותה דרך:

״ וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת-ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן || לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם״ (בראשית ג:ח)

״ וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת | הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה || עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים:״ (ויקרא יד:ו)

״ וַיִּֽירְשׁ֨וּ אֶת-אַרְצ֜וֹ וְאֶת-אֶ֣רֶץ | ע֣וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֗ן שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן || מִזְרַ֖ח שָֽׁמֶשׁ:״ (דברים ד:מז)

השווה ל פסוק מט: ״וְכָל-הָ֨עֲרָבָ֜ה עֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה וְעַ֖ד יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה תַּ֖חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּֽה:״

השווה לבראשית כב:ד, בראשית לח:יב, בראשית מט:כט, ויקרא כז:יח, דברים יא:כח, ישעיהו נא:י, מיכה ב:ח, עזרא ו:כא.

כמובן יש גם מצב שתוסף אחד מוטעם חלש, ואז בא אחר אחריו:

״אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה’ בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה |d2| אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל |d1| בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ:״ (במדבר לו:יג)

תוסף כפול הוא מקרה חריג:

״ אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהֹוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל || בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד-מֹשֶֽׁה:״ (ויקרא כו:מו)

דומה לו:

״ מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת|| כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ:״ (ישעיהו סג:יג)

———

 סיימנו את לימוד העקרון של החלוקה הלוגית והתחבירית. כעת אנו מוכנים לגשת לניתוח הפסוק ולמרכיביו. החלק הקשה כבר מאחורינו. מעתה משימתנו העיקרית תהיה לבחון את הטעמים המבצעים את החלוקות.

הכללים בהם דנו עד כה מיושמים בהסברים שאתן על הפסוקים, ואינני רואה את הצורך להפנות את הקורא למקום בספר בו דנו בכלל. אני יוצא מתוך הנחה שהקורא למד היטב את הפרקים הקודמים.

בנוסף לכללים עליהם דברתי בפרקים הקודמים, ראוי לציין שיש גם גורמים קצביים ומוסיקלים אותם יש לקחת בחשבון בניתוח טעמי המקרא בפסוקים.

דבר נוסף שעל הקורא לזכור הוא שלטעמים שתפקידם לציין את החלוקות השונות אין ערך פיסוקי קבוע. לא נוכל לומר שהאחד שווה ערך לפסיק, האחר לנקודה פסיק, וכדומה. וזה מאחר שהם נועדו לציין חלוקות מוסיקליות הכפופות למבנה הלוגי או הדקדוקי של הפסוק. מכאן, אתנחתא לדוגמה, ייצג במקרה אחד הפסקה לוגית מושלמת, ובמקרה אחר הפסקה תחבירית חלשה. וכן בהתאם לכך אותו משפט יוטעם בטעמים שונים בהתאם למיקומו בפסוק. ראה:

״וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר-יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר-יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים:״ (יהושע ז:יד)

״וַיָּ֙קֶם֙ אֶת-הָֽעַמֻּדִ֔ים לְאֻלָ֖ם הַֽהֵיכָ֑ל וַיָּ֜קֶם אֶת-הָעַמּ֣וּד הַיְמָנִ֗י וַיִּקְרָ֤א אֶת-שְׁמוֹ֙ יָכִ֔ין וַיָּ֙קֶם֙ אֶת-הָעַמּ֣וּד הַשְּׂמָאלִ֔י וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז:״ (מלכים א ז:כא)

הנקודה שעלינו לזכור היא שהערך הפיסוקי של הטעמים הוא יחסי ולא מוחלט.