בהעלותך, שלח לך

וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי: וְעַל-צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי-גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל:

מדוע הטעמים ב״על צבא״ מטה בני גד שונים מטעמי ״על צבא״ בשאר המטות?

וכמעט באותו עניין, מדוע הטעמים ב״למטה אפרים״ שונים מיתר המטות?

 הסיבה היא ש״גד״ הוא שם קצר, הברה אחת. נלך מהאתנחתא אחורנית. ״שׁמעון״ שתי הברות מוטעם בטפחא, ולפניו מונח. גם ״בני-גד״ שתי הברות, מוטעם בטפחא ולפניו מונח. בשני הפסוקים לפני המונח  מופיע טיפחא. אלא שבפסוק על ״בני-גד״ התיבה בטפחא היא התיבה הראשונה בפסוק, ובפסוק על ״בני שמעון״ יש עוד תיבה לפניה, ואותה הטעימו במתיגה-זקף.

ובפרשת ״שלח״: ״לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף:  לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן:  לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא:״

גם כאן סיבה דומה.  לאביו של הושע שם קצר, ״נון״. אצל שאר השבטים שם האב הוא שלוש הברות, ולפניהן הטיפחא. “בן-נון שתי הברות, ולכן אין הטיפחא מופיעה לפניו ממש, אלר אינה מופיעה לפני ״בן-נון״ , אלא בתיבה שלפני כן -  ״אפרים”.