צורות הפסק והקשר - לפרשת ראה

שבוע טוב לכם,

דברנו היום על צורות הפסק והקשר. אשאל מה הסיבה לכך, אבל עד כה נראה לי שהסיבה היא מוסיקלית גרידא.

זה עתה שלחתי את השאלה למומחה בנושא טעמים (בארץ), וממתין לתשובתו.

אני מניח שעיינת במה שאומרת האקדמיה, לדוגמה כאן:

https://hebrew-academy.org.il/2013/10/21/%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D6%B6%D7%A4%D6%B0%D7%A1%D6%B5%D7%A7-%D7%95%D7%94%D6%B6%D7%A7%D6%B0%D7%A9%D7%81%D6%B5%D7%A8/

אלא שהם מציינים כללים ולא את הסיבה והמניע לכללים. 

כמו שאמרנו, לדעתי הסיבה היא מוסיקלית. העברית היא שפה ״ידידותית״ ונמנעת מלהקשות עלינו.

לדוגמה, קשה לפני הפסק לבטא הברה מוטעמת קמוצה. לכן נסיים ב ״לָךְ״ ולא ב ״לְךָ״. ההטעמה עברה אחורנית לאות למ״ד, אלא כיון שהלמ״ד בשווא, היא אינה יכולה לקבל הטעמה, ולכן השתנה השווא לקמץ.  מאותה סיבה, בתפילות נסיים ב״אתה״ במלעיל. ההטעמה עברה אחורנית לאות אל״ף, כי זה בסוף משפט.

פסוק מהפרשה של היום שממחיש את זה יפה הוא: ״לֹֽא-תוּכַ֞ל לֶֽאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכָל-נְדָרֶ֨יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ:״ (י״ב:יז)

״יָדֶךָ״ בסוף פסוק.  כי קל יותר להגות את המלה כאשר לא מסיימים בקמץ באות מוטעמת. לכן לא נאמר ״יַדְךָ״ . ההטעמה עוברת מהאות כ״ף סופית לאות דל”ת. אך כיון שהאות דל״ת היא בשוא, לא נוכל להטעים אותה, ולכן משתנה לסגול. וכן גם במילים האחרות כמו ״וצאנך״. בעצם, ״ידך״ ו״וצאנך״ זה ברור, כי שניהם לפני אס״ף (אתנתא , סוף פסוק) ושם זה כלל בל יעבור. אלא ששים לב שגם המילה

 ״ויִצְהָרֶ֔ךָ ״ מנוקדת בצורת הֶפְסֵק, אפילו שהיא לא לפני אס״ף (אתנחתא, סוף פסוק)  וזה משום שבפסוק זה יש לזקף-קטן כוח הפסק כמעט כמו לאתנחתא. 

הפסוק הזה הוא מעניין מהבחינה הזאת. ידוע שחלוקת הפסוקים היא חלוקה בינארית. ז״א, כל פסוק מתחלק לשניים על ידי אתנחתא, ואחר כך שוב לשניים, וכו’

אלא שזה לא תמיד ככה. עובדה שיש פסוקים ללא אתנחתא.  יש פסוקים שמתחלקים לשלוש ולא לשתיים.  לא הייתי מעז לומר כך, אלמלא קראתי היום את דבריו של הרב יעקב קמינצקי שכתב בקשר לפסוק יב:יח בפרשתנו ״כִּ֡י אִם-לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּֽאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָֽׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ:״

הוא כותב ״...שהרי הסגול הוא כשיש ג’ הפסקות בפסוק וא״כ אם האתנח הנו במקום סוף פסוק ע״כ הזקף קטן במקום האתנח, ודו״ק…״ 

מדבריו יש שהזקף קטן כוחו כאתנחתא. וזהו בדיוק מה שכתבתי בפסקה הקודמת. 

ניתן לחלק את הפסוק כך:

״לֹֽא-תוּכַ֞ל לֶֽאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ  --

וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ —

וְכָל-נְדָרֶ֨יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ:״

ולכן ״וְיִצְהָרֶ֔ךָ״ מנוקד בצורת הֶפְסֵק.

גם בברכת המזון , הלקוחה מן התורה, ניכרת צורת ההֶפְסֵק: ״וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ ״ . ידוע שהמילים ״ואכלת״ ושבעת״ שתיהן במלרע, כיון שהן צורות עתיד (וו ההיפוך). ואם כך, מדוע ״ושבעת״ לא במלרע?

הסיבה היא שוב צורת הֶפְסֵק. ״ושבעת מופיע לפני אתנחתא, ולכן הוא במלעיל. קשה לנגן ״וְשבעת״ עם ת״ו קמוצה ומוטעמת לפני אתנחתא, ולכן ההטעמה נסוגה לאות בי״ת.

שבוע טוב,

חודש טוב,

אהרן