״וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת-כָּל-עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּֽחֲרֵם֙ אֶת-כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד:״ (דברים ב’:ל״ד)
נשמע תמוה. ראשית, מה להם להחרים מתים. וגם, אם רק החרימו (לקחו שלל) אז איך לא נשאר שריד?
נגייס לעזרתינו את מיודענו אונקלוס. אונקלוס מתרגם את המילה ״ונחרם״ ל״וגמרנא״, שפירושו ״השמדנו השמדה מוחלטת וגמורה”.
אם כך, כאן ״החרמנו״ זה לא מלשון ״חרם״ או לקיחת שלל, אלא השמדה גמורה. כאילו כתוב ״ונשמיד כל עיר וגו’״
ומה זה ״כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ים״? יש לשים לב שכאן במילה ״מְתִ֔ם״ יש שוא מתחת לאות מ״ם. זה שונה מ”מֵתים” ששם יש צירה תחת המ״ם. האם יש הבדל בינהם?
מסבירים אנשי הלשון הקדמונים (ויש המיחסים זאת לאבן עזרא): ״המתים שוכבים, והחיים עומדים״. ז״א יש הבדל בין ״מֵתים״ בצירה לבין ״מְתים״ בשוא. כאשר שתי הנקודות מאוזנות, שוכבות (צירה תחת המ״ם) - זה מתים, אלו שהלכו לעולמם, אך כאשר שתי הנקודות זקופות (שווא), הכוונה ל״אנשים״. אנשים חיים.
ידוע צמד המילים ״מְתי מספר״ שאין פירושו ״מספר אנשים מתים״, אלא דוקא ״מספר אנשים חיים״.
אם כך פירוש המילה ״מְתִ֔ם״ בפסוק, זה ״אנשים״ או ״גברים״.
כעת הפסוק מובן קצת יותר. ייתכן שהכוונה ״השמדנו את כל עיר - גברים, נשים וטף.״
אבל כאן מתעוררות כמה בעיות לשוניות. חלק המשפט ״השמדנו את כל עיר״ נשמע מוזר. צריך להיות או ״השמדנו כל עיר״ (ללא ״את״) או ״השמדנו את כל העיר״ (עם ״את״ אבל גם עם ה״א הידיעה).
ועוד בעיה - טעמי המקרא בפסוק. המילה ״עיר״ היא בטעם מחבר, ז״א קשורה למלה ״מְתִ֔ם״ ; וכן, המילה ״מְתִ֔ם״ היא בטעם מפסיק בדרגה גבוההת ז״א מופרדת מהמלים ״והנשים והטף״.
כביכול כתוב ״ונחרם את-כל-עיר-מְתים , והנשים והטף”
מה הכוונה ״עיר-מְתים״? ״עיר-מְתים״ זה עיר-אנשים. עיר מיושבת.
מכאן שנוכל לפרש את הפסוק בשני אופנים.
האחד: ״ונחרים כל עיר, גברים נשים וטף״ - בני ישראל השמידו את כל ערי סיחון -ובהם השמידו גברים, נשים וטף.
והשני: ״ונחרים כל עיר מיושבת, נשים וטף״ - בני ישראל השמידו כל עיר מאוכלסת, כולל נשים וטף (״גברים״ לא מוזכר, אבל זה קל וחומר, אם הרגו גם נשים הטף, ודאי שהרגו את הגברים).
ובעצם, מבחינת התוצאה, שני הפירושים זהים. לא השאירו באף אחת מערי סיחון כל נפש חיה.
No comments:
Post a Comment