לפרשת ואתחנן - כל טוב

הניצלים מסכנה נוהגים לברך בבית הכנסת את ברכת הגומל: ״"ברוך אתה ד’ אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב”. והקהל משיב: ״אמן, מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" .  

יש סידורים בהם כתוב ״כל טוּב” בשורוק ויש שבהם ״כל טוֹב״ כתוב בחולם. מה נכון?

נבדוק איך כתוב בתנ״ך.

 בפרשתנו, פרשת ״ואתחנן״ כתוב:

״וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כָּל-טוּב֘ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-מִלֵּאתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-נָטָ֑עְתָּ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: (דברים ו’:י״א)

וכן:

״וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶ֠בֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל-ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל-אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל-עִ֥יר נָחֽוֹר:״ (בראשית כ״ד:י’)

״ וַיֵּ֣לֶךְ חֲזָאֵל֮ לִקְרָאתוֹ֒ וַיִּקַּ֨ח מִנְחָ֤ה בְיָדוֹ֙ וְכָל-ט֣וּב דַּמֶּ֔שֶׂק מַשָּׂ֖א אַרְבָּעִ֣ים גָּמָ֑ל וַיָּבֹא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָ֔יו וַיֹּ֗אמֶר בִּנְךָ֙ בֶן-הֲדַ֤ד מֶֽלֶךְ-אֲרָם֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶחְיֶ֖ה מֵחֳלִ֥י זֶֽה: ״ (מלאכים ב’ ח:ט)

“וַֽיִּלְכְּד֞וּ עָרִ֣ים בְּצֻרוֹת֮ וַאֲדָמָ֣ה שְׁמֵנָה֒ וַיִּֽירְשׁ֡וּ בָּתִּ֣ים מְלֵֽאִים-כָּל-ט֠וּב בֹּר֨וֹת חֲצוּבִ֜ים כְּרָמִ֧ים וְזֵיתִ֛ים וְעֵ֥ץ מַאֲכָ֖ל לָרֹ֑ב וַיֹּאכְל֤וּ וַֽיִּשְׂבְּעוּ֙ וַיַּשְׁמִ֔ינוּ וַיִּֽתְעַדְּנ֖וּ בְּטוּבְךָ֥ הַגָּדֽוֹל:” (נחמיה ט’:כ״ה)

בארבעה פסוקים אלה ״כָּל-טוּב֘״ בשורוק.

אולם בתהילים כתוב:

״כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה לֹא-יַחְסְר֥וּ כָל-טֽוֹב:״ (תהילים ל״ד:י״א)

אם כך מה נכון? האבן עזרא בפירשו לפרשתנו כותב: ״כל טוב. בשור''ק תחת חול''ם כי יתחלפו כי איננו סמוך:״

אומר האבן עזרא, שיש שכתוב בשורוק ויש שכתוב בחולם, וזאת בעצם אותה מילה, אלא כאשר ״כל טוב״ סמוך למילה אחרת, דהיינו, לא בסוף פסוק, אזי ״כל-טוב״ מנוקדת בשורוק, אך כאשר תופיע בסוף פסוק, תנוקד בחולם. 

מכאן, נראה בעיני שבברכת הגומל הנוסח הנכון הוא “כל טוֹב” בחולם, כי המילה שם היא בסוף המשפט.

ומה עם המילה ״כָּל״ המנוקדת בקמץ?  איך נבטא אותה? kal או kol?  

כביכול שאלה מוזרה, הרי גם אלה מאתנו שאינם מבטאים קמץ קטן כשצריך, (האומרים ״ עזי azi וזימרת י-ה״ במקום ozi) את המילה ״כל״ בכל מקום יבטאו kol”. 

אך הנה בהפטרה של השבוע כתוב ״מִֽי-מָדַ֨ד בְּשָׁעֳל֜וֹ מַ֗יִם וְשָׁמַ֙יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ הָרִ֔ים וּגְבָע֖וֹת בְּמֹאזְנָֽיִם:״ (ישעיהו מ’:י״ב). במילה ״וכל״ הקמץ אינו קמץ קטן, אלא קמץ רחב (״קמץ רגיל״), לכן יש לקרוא ״וכָּל״ כקמץ ״רגיל”. ובעצם כאן אין פירושה ״הַכֹּל״ משורש ״כלל״, אלא ״כָּל״ מלשון ״כיול״, ״מדידה״. 

ובמקומות אחרים איך נדע עם יש לבטא “כל” בקמץ קטן או בקמץ רחב? הכלל הוא פשוט. כאשר המילים מוקפות, ז״א, יש מקף בין המילה ״כל״ לבין המילה הבאה, והרי אז המילה ״כל״ אינה מוטעמת, ושתי המילים נחשבות תיבה אחת, יש לבטא בקמץ קטן, שהיא תנועה קטנה. אך אם המלה ״כל״  נפרדת, ולכן מוטעמת, ויש בה קמץ, הרי שהקמץ הוא קמץ רחב, תנועה גדולה. 

כאמור, כאשר המילה ״כל״ אינה מוקפת (ללא מקף אחריה) היא תנוקד בתנועה גדולה, ובמקרים אלה ברוב המקומות בתנ״ך (למעלה ממאתיים וחמישים פעם) המילה ״כל״ תנוקד בחולם חסר, “כֹּל”, שהיא תנועה גדולה. 

אולם יש מספר פעמים בהן המילה כל אינה מוקפת, ואז מוטעמת, ומנוקדת בקמץ רחב (״קמץ רגיל״). במקרים אלה, מילה זאת נקראת kal.  

אחד המקרים הוא בהפטרת השבוע, שבת ״ואתחנן״, בפסוק אותו צטטתי לעיל, אלא ששם אין פירושו ״כל״ מלשון ״כלל״ אלא ״כל״ מלשון ״כיול״ או מדידה. 

האם ישנם מקרים בתנ״ך בהם ״כָּל״ נקרא בקמץ רחב kal ובמשמעות הרגילה של ״כל״? (כלל)

ישנם שני מקרים כאלה:

- ״כָּ֥ל עַצְמוֹתַ֨י | תֹּאמַרְנָה֮ יְהוָ֗ה מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּזְלֽוֹ:״ (תהילים ל״ה:י’)

- ״כָּ֥ל אֲחֵי-רָ֨שׁ | שְֽׂנֵאֻ֗הוּ אַ֤ף כִּ֣י מְ֭רֵעֵהוּ רָחֲק֣וּ מִמֶּ֑נּוּ מְרַדֵּ֖ף אֲמָרִ֣ים (לא)-לוֹ-הֵֽמָּה: (משלי י״ט:ז’)

האם אלה הם מקרים יוצאים מן הכלל?  הם יוצאים מן הכלל בזה שהמלה ״כל״ בקמץ ואינה מוקפת, אבל בהחלט עונים על כללי הניקוד - הקמץ כאן הוא קמץ רחב (״רגיל״) שהוא תנועה גדולה.

כל טוב !

אהרן