לפרשת מטות ״נובח״

״ וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמו (במדבר ל״ב:מ״ב)

כותב רש״י:

ויקרא לה נבח. לה אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה, ויאמר לה בועז (רות ב, יד), ) לבנות לה בית (זכריה ה, י״א)״

רש״י אומר שמשה הדרשן מסביר את חוסר המפיק באות ה״א בכך שלא נתקיים בעיר זו השם נובח, וזה כאלו כתוב ״לא נובח”.  וממשיך רש״י ואומר שהוא תמה על הסבר זה, שכן יש עוד שני מקומות בתנ״ך שם התיבה ״לה״ ללא מפיק ה״א, ואיך יסביר אותם משה הדרשן?

המקומות האחרים עליהם מדבר רש״י הם בספר זכריה ובמגילת רות:

 ״וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר״ (רות ב’:י״ד)

״וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ״ (זכריה ה’:י״א) (שימו לב לקו האנכי מעל האות ה״א. זהו סימן ״הרפה״ שבא להדגיש לנו שהאות שתחתיו היא רפויה, ללא דגש)

תמה עליו הרמב״ן.

 אומר הרמב״ן איך ייתכן שרש״י, ״אוצר בלום לתורה, להלכות ולהגדות״ לא מודע למדרש רות המתיחס לחסרונו של המפיק ה״א. שם מוסבר שכאשר רות אומרת ״ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך״ (רות ב’:י״ד) משיב לה בועז  ״חס ושלום אין את מן האמהות (משרתות) אלא מן האימהות״ (מדרש רות רבה ה’:ה’)

וכן מוסיף הרמב״ן וכותב שכאשר נאמר בספר זכריה שיבנה לה בית בארץ שנער, הבית לא נשאר על כנו בארץ שנער, כמובא בדברי חז״ל.

שלושת המקומות בהם התיבה ״לה״ ללא מפיק ה״א הם:

רות  - מגילת רות

מטות - ספר במדבר

זכריה - ספר זכריה 

ראשי תיבות רמ״ז. 

 איזה רמז נרמז לנו כאן? חסרון המפיק באות ה״א במילה ״לה״  מרמז לנו על ״לא״.

והנה קראתי בספר ״אמת ליעקב״ לרב יעקב קמינצקי שהדברים פשוטים מאד. וכך כותב הרב: ״…אבל לפי פשוטו נראה לי דהיכא דסמוך התיבה מנוגנת האות הראשונה, אז אין הה״א מפיק״.

ואכן חפשתי בתוכנת הכתר ומצאתי שפסוקים אלה הם היחידים בתנ״ך שם מופיעה האות ה״א ללא מפיק, ובשלושתם התיבה הבאה אחריהם מוטעמת באות הראשונה: ״נבח״, ״בעז״, ״בית”.

ואגב הדיון במפיק, אין לתמוה שכותב הרב ״אין הה״א מפיק״ ולא כותב “אין הה״א במפיק” שכן ״מפיק״ פירושו בארמית ״מוציא״, והוא מציין שיש ״להוציא את הה״א במבטא. לבטא אותה.

מוסיף וכותב ״והרי זה מין דחיק ודו״׳ק״.

לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של הרב, מה כוונתו ״מין דחיק״. הרי בדחיק התיבה השניה מקבלת דגש חזק בראשה. בהערות שכתב נכדו של הרב נאמר ״היינו מסתכלים על שתי התיבות האלה כאילו היו כתובות בתיבה אחת, ונדחקה המפיק ה״א מאליה״. אמנם בשלושת פסוקים אלה התיבה ״לה״ בטעם משרת, כך שאמנם יש קשר הדוק בין המלה ״לה״ לזאת שאחריה, אך אינני רואה עניין ״דחיק״ כאן. 

נראה לי שריפוי האות ה״א נועד להקל על הלשון, שכן התיבה השניה מוטעמת בראשה.   

מסיים הרב במילה ״ודו״ק״ .  ״ודוק״ פירושה ״יש לדייק ולדקדק יפה בעניין (הגרשיים אינם מורים על ראשי תיבות, אלא להדגשת המילה)

ואכן עלינו להמשיך לדקדק ולחפש מה המשמעות הדקדוקית של האות ה״א שאינה מפיק.

נחזור לנובח. מאין לרש״י לדעת ששמה של נבח לא שרד?  

בספר במדבר מסופר על שני הכובשים, יאיר בן מנשה ונובח: ״ וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: {מב} וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ:״

 (במדבר ל״ב:מ״א, מ״ב)

ואילו בספר דברים נאמר שהשם ״חוות יאיר״ נשאר עד היום הזה, אולם ״נבח״ לא נזכר כלל.

 ״יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (דברים ג’:י״ד)

ייתכן שכיון שבספר דברים מוזכר ששמה של ״חוות יאיר״ נשאר עד היום, ואילו השם נובח לא נזכר כלל, הוא הסיוע לרש״י לסבור ששמה של נובח לא שרד.