Wednesday, January 5, 2022

מטעמי המקרא: מאיילא

 



המאיילא הוא טעם משרת. צורתו כצורת הטפחא, והוא מופיע במקרא בששה עשר מקומות. מהם אחד עשר בתיבת האתנחתא, וחמישה בתיבת הסילוק.

1. "לָא֖וֹפַנִּ֑ים לָהֶ֛ם קוֹרָ֥א הַגַּלְגַּ֖ל בְּאָזְנָֽי:" (יחזקאל י:יג)

2. "וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽה֔' בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:" (במדבר כח:כו)

3.  "הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־ה֔' הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֽוֹא־נָב֥וֹא ע֖וֹד אֵלֶֽיךָ:" (ירמיהו ב:לא)

4. "וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:" (בראשית ח:יח)

5. "וּבָ֖אתָ־שָּׁ֑מָּה וּרְאֵה־שָׁ֠ם יֵה֨וּא בֶן־יְהוֹשָׁפָ֜ט בֶּן־נִמְשִׁ֗י וּבָ֙אתָ֙ וַהֲקֵֽמֹתוֹ֙ מִתּ֣וֹךְ אֶחָ֔יו וְהֵבֵיאתָ֥ אֹת֖וֹ חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר:" (מלכים ט:ב)

6. "קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁל֖וֹם וָאָֽיִן:" (יחזקאל ז:כה)

7. "וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כָּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כָּל־תּוֹעֲבוֹתֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה:" (יחזקאל יא:יח)

8. "וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּֽי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ:" (רות א:י)

9. "עָפְיֵ֤הּ שַׁפִּיר֙ וְאִנְבֵּ֣הּ שַׂגִּ֔יא וּמָז֨וֹן לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ תְּחֹת֜וֹהִי תַּטְלֵ֣ל׀ חֵיוַ֣ת בָּרָ֗א וּבְעַנְפ֙וֹהִי֙ יְדֻרָון֙ יְדוּרָן֙ צִפֲּרֵ֣י שְׁמַיָּ֔א וּמִנֵּ֖הּ יִתְּזִ֥ין כָּל־בִּשְׂרָֽא:" (דניאל ד:ט)

10. "וְעָפְיֵ֤הּ שַׁפִּיר֙ וְאִנְבֵּ֣הּ שַׂגִּ֔יא וּמָז֨וֹן לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ תְּחֹת֗וֹהִי תְּדוּר֙ חֵיוַ֣ת בָּרָ֔א וּבְעַנְפ֕וֹהִי יִשְׁכְּנָ֖ן צִפֲּרֵ֥י שְׁמַיָּֽא:" (דניאל ד:יח)

11.  "וַיֵּשְׁב֖וּ־בָ֑הּ וַיִּבְנ֨וּ לְךָ֧ ׀ בָּ֛הּ מִקְדָּ֖שׁ לְשִׁמְךָ֥ לֵאמֹֽר:" (דברי הימים ב כ:ח)

12. "לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ:" (ויקרא כא:ד)

13. "מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַה֖' תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם: (במדבר טו:כא)

14. "וְחָלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ בְּעָרָ֔יו וְכִלְּתָ֥ה בַדָּ֖יו וְאָכָ֑לָה מִֽמֹּעֲצ֖וֹתֵיהֶֽם:" (הושע יא:ו)

15. "וּמִשְׁפְּחוֹת֙ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים הַיִּתְרִי֙ וְהַפּוּתִ֔י וְהַשֻּׁמָתִ֖י וְהַמִּשְׁרָעִ֑י מֵאֵ֗לֶּה יָֽצְאוּ֙ הַצָּ֣רְעָתִ֔י וְהָאֶשְׁתָּ֖אֻֽלִֽי:" (דברי הימים א' ב:נג) 

16. "וְחִכִּ֙יתִי֙ לַה֔' הַמַּסְתִּ֥יר פָּנָ֖יו מִבֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְקִוֵּ֖יתִי־לֽוֹ:" (ישעיהו ח:יז)


מצד אחד ניגונו כניגון הטיפחא, וכן גם צורתו 
(וידוע הביטוי הלועזי: if it looks like a duck and sounds like a duck, it is a duck).
אם כך, האין זה טיפחא?

כמו כן, המלך האחרון שלפני אס"פ (אתנחתא או סוף פסוק) הוא זקף קטון, בעוד שבכל מקרה אחר, הטיפחא הוא המלך האחרון שלפני אס"פ. 
וגם, מלך לפני טפחא הוא זקף קטון.
מהאמור לעיל, כביכול הטעם הוא בעצם טפחא.

אולם מצד שני - לא מצאנו בשום מקום מפסיק הבא בתיבתו של מפסיק אחר.
אותיות בג"ד כפ"ת רפות אחריה - "קְפָ֖דָה־בָ֑א", "לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ".
הטעם נסוג אחר -  "קְפָ֖דָה־בָ֑א",  "וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ", ואחרים
מופיע דחיק - "וּבָ֖אתָ־שָּׁ֑מָּה", "וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ"
כל הנ"ל מופיע רק במשרת.
וכן לא מצאנו קדמא לפני טיפחא, ואילו כאן קיימים שני מקרים כאלה: "וּמָז֨וֹן לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ"

יש לציין שתיבת "וּבָ֖אתָ־שָׁ֑מָּה" מופיעה בכתר ארם צובא כתיבה מוקפת, אך קיימים דפוסים ששם מופיעה כשתי תיבות (ללא מקף).  באותם מקומות ודאי הטעם טיפחא ולא מאילא.

ראינו שבשמונה מקומות מתוך אחד עשר מקרי המאילא, התיבות מוקפות.
ונשאלת השאלה: האם במקומות אלה כמו "ובאת שמה" ההקפה באה מאוחר יותר, או בנוסח אחר, ולכן הטיפחא הפכה למאילא?

וויליאם וויקס (חוקר טעמים במאה ה-19) בספרו על טעמי המקרא, ממקם את המאילא ברשימת המשרתים, אך בסוגרים. כנראה מתוך הסתייגות מסויימת .
הסתיגותו ניכרת גם ממה שכתב בהערות השוליים: "למעשה היא (המאיילא) אינה שייכת לרשימת המשרתים, אך כללתי אותה שם כיון שהרבנים (כוונתו לחוקרים והכותבים היהודים) כתבו על טעם זה (כנראה כוונתו שכתבו שהטעם הוא משרת), ואפילו המסורה כללה את הטעם הזה עם המשרתים."
ובמקום אחר כתב: "מאילא, נטויה, דחויה - שמות שניתנו לטיפחא כאשר היא בתיבה אחת יחד עם אתנחתא או סילוק (סו"פ)."

לעומתו, הרב ברויאר שביסס חלק ניכר מספרו על ספרו של וויליאם וויקס רואה את הטיפחא ומהאיילא כשני טעמים נפרדים, האחד מפסיק, והשני משרת.  וכך גם כל חוקרי המקרא. 


Wednesday, December 9, 2020

טעמי המקרא, תרגום וויקס - מונח, מתיגה זקף, וכללי זקף גדול


כללי מונח וכללי מתיגה באותה מלה עם הזקף קטן, וכללי זקף גדול: 


יש לדון שוב בוריאציות מוסיקליות. 

1. אם קיים זקף ללא המשרת שלו (מונח) בתיבה הקודמת, אזי משרת זה יבוא במקום מתג ( 16) באותה מלה עם הזקף, רק לא באות הראשונה, כמו ״אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה״ (בראשית ג:א), “הָֽאִשָּׁ֔ה” (ג:יג), ״וַיֹּ֣אמְר֔וּ״ (בראשית יח:ה), ״וַיֵּ֣דְע֔וּ״ (בראשית ג:ז), ״וְנַחֲלָ֣תְךָ֔״ (דברים ט:כו), ״מִנַּֽאֲקָתָ֔ם״ (שופטים ב:יח), ״בַּל־יִחְי֔וּ״ (ישעיהו כו:יד. בגירסה שלפני כתוב ״מֵתִים֙ בַּל-יִחְי֔וּ״ . א.ג.) .


יוצאים מן הכלל: תצורות כמו ״וַֽיַּעֲשׂ֔וּ״ (דברים לד:ט), ״וַֽנֶּחֱטָ֔א״ (ישעיהו סד), שם המתג נשאר. (נראה שהתנועות הקטנות כמו פתח וסגול, הקרובות מדי להטעמה, אינן חזקות דיין לקבל את הטעם). לעומת זאת, ״מִֽמׇּחֳרָ֔ת״ (בראשית יט:לד, ועוד), ״אֶֽל־נׇעֳמִ֔י״ (רות ד:יד), הודות לכך שהמדקדקים היהודים קבעו שהקמץ הוא קמץ רחב, אזי מופיע מונח (כפי שנראה, בנוסח שממנו העתקתי יש מתג ולא מונח, אך יש גרסאות בהן מפיע מונל ולא מתג).


כאשר ה״צליל מקדים״ פשטא מופיע בתיבה שלפני תיבת הזקף, אזי אין מופיע שוני מוסיקלי נוסף. אך כאשר תיבת הזקף נמצאת לבדה (17), ואין אפשרות שיהיה מונח (בהתאים לכללים שנאמרו לעיל), יתכנו האשרויות הבאות:

2. אם במלה יש הברה סגורה, שהיא מופרדת מההברה המוטעמת, על ידי לפחות הברה אחת, או על ידי שוא נע, אזי תופיע ״פעמה מקדימה״ לפני הזקף. ה״פעמה מקדימה״ היא מעין נגינה מודגשת שתבוא בהעדרה של ה״צליל המקדים״.  ״פעמה מקדימה״ זו נקראת בשם ״מתיגה״. 

נראה להלן שה״מתיגה״ היא בעצם סוג של מתג כבד - ״געיא”. ההבדל הוא שהיא מציינת יותר ביטוי מוסיקלי להברה מאשר הגעיא. בגירסה של בן נפתלי יש בתיבות אלה געיא. רואים שהסימן הזה מופיע רק בהברות הראויות לגעיא.


את הערך המוסיקלי של המתיגה ניתן ללמוד מספרו של בן בלעם. שם הוא אומר שהמתיגה לפני זקף באה ״לתיקון הנגינה״, ועד היום יש לה נגינה מיוחדת. (השאלה היא אם הנגינה הזאת נשמרה עד ימינו אנו…)

לאנשי הדקדוק הקדמונים לא היה כל מושג על קשר מוסיקלי כלשהו בין המתיגה לבין פשטא או אזלא, שהיא זהה להן בצורתה.


לסימן המתיגה יש שמות שונים.  השכיח ביותר הוא ״מקל״.  אנשי לשון שכתבו בערבית נתנו לה בשם ״אלהמזה״ או ״המזה״, מלשון ״זירוז” או ״דחף״. הדבר בא להצביע על ה״דחף״ בנגינתה. מכאן גם ללא ספק השם ״דרבן״.  הרד״ק, בספרו ״עט סופר״, קורא לה ״מראה מקום״, וכן בשם ״פשט קטן״.   השמות המודרנים למתיגה - ״קדמא״ או ״אזלא״ גם הם טעות שמקורן כמו הטעות של השם ״פשט״.


כפי שצויין, המתיגה היא מעין ״מתג עליון״. שם זה מוזכר גם בטעמי ספרי אמ״ת, שם הוא אכן מציין מעין מתג עליון. 

מסיבות מוסיקליות, יש נטיה למקם את סימן המתיגה קרוב שאפשר לתחילת התיבה, ובמקרים מיוחדים נמצא אותו על האות הראשונה.

הדוגמאות הבאות ידגימו את מקומה במקום הרגיל:

״וְאַ֨בְרָהָ֔ם״ (בראשית יח:יח)

״וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם״ (ויקרא כ:ז)

״וְכָ֨ל-יִשְׂרָאֵ֔ל״ (דברים יג:יב. בנוסח שלפני מוטעם אחרת, דבר הבא אולי לאשש את הנאמר לעיל שמתיגה היא מעין ״מתג עליון״. א.ג.)

״הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת״ (דברים כט:כח)

״וְאֶ֨תְּנָ֔ה״ (בראשית לד:יב)

״שְׁמָ֨ר-לְךָ֔״ (שמות לד:יא)


יש מקרים שהמתיגה תעבור לראש התיבה:

א. ״אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔״ (דברים ג:כד)

״וַֽיְפַסְּח֔וּ״ (מלכים א יח:כו. גם כאן בנוסח שלפני מוטעם במתג. א.ג.)

״וַֽיִּשְׁמְע֔וּ״ (עזרא ד:א)

במקרים הנ״ל המתיגה הועברה להברה הראשונה כדי לבטל את הגעיא. געיא ומתיגה, בגלל הדמיון שבינהן, לא יוכלו לבוא יחד.


ב. בן אשר וההולכים אחריו גרסו בצעד נוסף. אם געיא מתאפשרת רק במצב מסוים בהברה הראשונה, הם המירו אותה למתיגה, אשר היינו מצפים לראותה בהברה השניה. בהתאם לכך אני מסביר את המקרים הבאים:

״וּ֨בְחַטָּאתֹ֔ו״ (מלכים א’ טו:לד)

״וּפְקֻדָּתָ֔ם״ (ישעיהו טו:ז. בנוסחים שאצלי לא מצאתי לא מתיגה ולא מתג. ותמוה, כי תיבה זו מופיעה אחרי אתנתחא, ולכן אם אין מתיגה או מתג, היה צריך להיות זקף גדול, ולא זקף קטון. וכן גם בדוגמתו ״וּדְבַר-וָ֔״ מלכים ב’ כ:ד.א.ג.)

״אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם״ (בראשית יט:כז)

״מִ֨ן-הַשָּׂדֶ֔ה״ (ויקרא כה:יב)

״אֶ֨ת-הַדְּבָרִ֔ים״ (שמות לד:א)

רק במקרים לעיל מצאתי את ההמרות האלה.

(ראה בספר החילופים דברים דברים י:ב, שגעיא מתאפשרת, למרות שאין זה מקרה רגיל. אצל בן נפתלי תמיד בגעיא)


ג. כאשר זקף לבדו (הכוונה כאשר תיבה המוטעמת בזקף באה אחרי סילוק, אתנחתא, סגול, או זקף) וכאשר לא ניתן להציב לו מתג ולא מתיגה, אזי הנגינה תהיה זקף גדול. 


ראה בדוגמאות הבאות:

״ וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע:״ (בראשית ב:ט)

״וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: {י} וַיֹּ֕אמֶר אֶת-קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן״ (בראשית ג:י)

״וַיֹּאמְר֑וּ הַֽכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת-אֲחוֹתֵֽנוּ:״ (בראשית לד:לא)

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הֹוצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃״ (שׁמות טז:ו)

(השווה אצ הדוגמאות הנ״ל שם מופיע גם זקף גדול וגם מתג, לדוגמאות שלמטה. לא המשכתי כאן לתרגם את סוף דבריו של וויליאם וויקס, שכן הוא טוען שיש לתקן בכמה מקומות. לדוגמה, לדעתו אין סיבה שהטעימו את ״וּֽלֲהַבְדִּ֔יל״ בזקף קטון ולא בזקף גדול, כי ניתן להטעים בזקף גדול גם כאשר יש מתג בתיבה, כפי שרואים בכמה מן הדוגמאות לעיל.

״יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיֹּ֖ום וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה״ (בראשית א:יד)

״וְלִמְשֹׁל֙ בַּיֹּ֣ום וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ״ (בראשית א:יח)

א.ג.)


16. כאן יש להבין שהכוונה למתג הקל. המתג הכבד (געיא) לא יוחלף למונח.  לכן, מונח לא יוכל לבוא בתיבה ״לְזַֽרְעֲכֶ֔ם״ או ״אֶת־הַלְוִיִּ֔ם״ 


17. ״לבדה״ - כמו אחרי סוף-פסוק, אתנחתא, סגול, זקף. 

טעמי המקרא, תרגום וויקס, פרק 5 - סילוק


להלן הפרק החמישי מתוך ספרו של וויליאם וויקס. השתדלתי להשאר למקור.  

ישנם כמה מונחים שלא מצאתי את תרגומם לעברית. לדוגמה: ״fotretone”.  יש שהתשמשתי במלה זאת כמו שהיא, ויש שתרגמתי אותה ל״צליל מקדים״, או ״צליל מכין״.  

את המלה ״dichotomy” לא תרגמתי ל״דיכוטומיה״, אלא השתמשתי במלה ״חלוקה”.  וויקס משתמש במושגים ״main dichotomy”  ו״minor dichotomy”. את הראשון תרגמתי מלולית ״חלוקה ראשית״, 

איך את השני, לא ראיתי לנכון לתרגם כ״חלוקה קטנה״.  גם ״חלוקה משנית״ זה בעייתי. לכן כל מה שלא ״חלוקה ראשית״ תרגמתי ל״חלוקה משנית״, ״חלוקה שלישית״ וכן הלאה. 

סוף הפרק מכיל קטע שלדעתו של וויקס אלו הם פסוקים שיש בהם טעויות הראויות לתיקון…. חשבתי שלא יהיה נכון לתרגם את זה.


ישנם מקרים שוויקס מצטט מלה אחת מתוך פסוק.  בחלק ממקרים אלה ציטטתי את הפסוק כולו.

ישנם מקרים שהוא מציין את הפסוק, אך לא מצטט אותו. כך עשיתי גם אני, אלא שלפעמים ציטטתי במקום רק לציין את מקום הפסוק.

הוא מרבה להשתמש בהערות (footnotes).  נמנעתי מלעשות כך. אם ההערה היא חשובה, אזי שלבתי אותה בכתוב. אם היא אינה חשובה, השמטתי.


חלק 5

סילוק:


משפט עם סילוק היא משפט הכולל בתוכו את הפסוק כולו.

הפסוק עצמו יכול להיות באורכים שונים. הוא יכול להכיל שתי מלים בלבד, אך מקרה כזה הוא נדיר מאד.  הדוגמאות היחידות לכך הן :

״וּבְנֵי-דָ֖ן חֻשִֽׁים״ (בראשית מו:כג), הפסוקים בעשרת הדברות (״לא תרצח, וגו), ו״וּבְנֵי-קֹ֖רַח לֹא-מֵֽתוּ:״ (במדבר כו:יא).

בפסוקים אלה תפקיד הטפחא הוא הכנה מוסיקלית לטעם הסילוק.( musical fortone)

כאשר מופיעות בפסוק שלוש מלים או יותר, עלינו לבחון קודם כל את כלל החלוקה הראשית.

המקרים הם: 

1 החלוקה הראשית, בהתאם לכללים שלמדנו, עשויה לבוא במילה הראשונה לפני הסילוק, ותוטעם ע״י טיפחא או אתנחתא.

1.1. טיפחא הרבה יותר שכיחה (כנראה מסיבה מוסיקלית -musical fortone), אם בפסוקים ארוכים או קצרים:

״וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם׃״ (בראשית ב:א)

״וַיְהִ֡י בְּאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗הוּ עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כׇּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻרֹ֖ות וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם׃״ (ישעיהו לו:א)

דוגמאות נוספות לפסוקים ארוכים בהם טיפחא הם: במדבר ט:א, דברים ה:כג,דברים ו:כב, יהושע יג:טז, ירמיהו ח:א, ירמיהו ח:יג, ירמיהו כט:ב,

ירמיהו נב:יח, יחזקאל מא:יז, נחמיה ה:ז, דברי הימים א כח:א, דברי הימים ב כ:כב, דברי הימים ב כד:ט, דברי הימים ב לד:כ.

(העתקתי כמה מהם. א.ג.)

״וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣ה אֶל-מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר-סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר:״ (במדבר ט:א)

״כִּ֣י מִ֣י כָל-בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁ֥מַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי: ״ (דברים ה:כג)

״וַיִּתֵּ֣ן יְהֹוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹֽפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים | בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל-בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ:״ (דברים ו:כב)

״בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם-יְהוָ֡ה (ויציאו) יוֹצִ֣יאוּ אֶת-עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי-יְהוּדָ֣ה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו֩ וְאֶת-עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת | עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי-יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם:״ (ירמיהו ח:א)

״וְאָמַרְתָּ֙ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּֽה-אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִ֣י מְמַלֵּ֣א אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֪רֶץ הַזֹּ֟את וְאֶת-הַמְּלָכִ֣ים הַיֹּשְׁבִים֩ לְדָוִ֨ד עַל-כִּסְא֜וֹ וְאֶת-הַכֹּהֲנִ֣ים וְאֶת-הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת כָּל-יֹשְׁבֵ֥י יְרוּשָׁלִָ֖ם שִׁכָּרֽוֹן:״ (ירמיהו יג:יג)

טפחא, כמחלק הראשי בפסוק, באופן קבוע מאריכה את התנועה הקצרה, כפי שאתנח היה עושה: 

״וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמֹועֲדֹֽו׃״ (במדבר ט:ב), ״יוֹשְׁבֵֽי-יְרוּשָׁלִָ֖ם (ירמיהו ח:א), ״חֲב֧וּר עֲצַבִּ֛ים אֶפְרָ֖יִם הַֽנַּֽח-לֽוֹ: ״ (הושע ד:ב), ״וַיַּקְהֵ֣ל דָּוִ֣יד אֶת-כָּל-שָׂרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שָׂרֵ֣י הַשְּׁבָטִ֣ים וְשָׂרֵ֣י הַמַּחְלְק֣וֹת הַמְשָׁרְתִ֪ים אֶת-הַמֶּ֟לֶךְ וְשָׂרֵ֣י הָאֲלָפִ֣ים וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֡וֹת וְשָׂרֵ֣י כָל-רְכוּשׁ-וּמִקְנֶה֩ | לַמֶּ֨לֶךְ וּלְבָנָ֜יו עִם-הַסָּרִיסִ֧ים וְהַגִּבּוֹרִ֛ים וּֽלְכָל-גִּבּ֥וֹר חָ֖יִל אֶל-יְרוּשָׁלִָֽם:״

(כנראה לא רק הארכת התנועה הקטנה לגדולה, אלא הופך צורת ניקוד המשך לצורת ניקוד הפסק . א.ג.)


ובשלוש מלים בלבד, תמיד הטפחא היא המחלקת. כמו בפסוקים הבאים:

״וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר:״ (בראשית כו:ו)

״וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב:״ (שמות כח:יג) (המסורה בהערתה לפסוק זה מציינת ארבעה עשר פסוקים מסוג זה בתורה, כאשר עשרה מהם באים תחת כותרת זו).

״יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ:״ (במדבר ו:כד)


1.2. אתנחתא מופיעה לפעמים, ובמיוחד במקרים בהם היא מסמנת הפסק לוגי:

״וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר:״ (בראשית א:ג)

״וַתָּבֹ֣אנָה אֶל-קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי-בָ֣אוּ אֶל-קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּֽאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָֽאִיקָֽץ:״ (בראשית מא:כא)

השווה גם: 

״וַיִּֽהְי֞וּ כָּל-יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר-חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת:״ (בראשית ה:ה)

״וְאֶת-אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָֽמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן:״ (בראשית מב:כ)

״כִּֽי-יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶ֒יךָ֒ וֶֽהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל-הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו:״ (שמות יג:יג)

וכן גם: במדבר י:כח, יחזקאל ז:כא, חגי ב:ה.

דוגמאות אלה בהן האתנח הוא במלה הראשונה (שלפני סילוק. א.ג.) הן היחידות בהן fortone מופיע לפני סילוק. 


2 כאשר החלוקה הראשית היא במלה השניה שלפני הסילוק, אותם טעמים מטעימים אותה.  אך אתנחתא במקרה זה היא שכיחה יותר. הfortone טפחא יהיה במלה הראשונה. דוגמאות:

״וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום שְׁלִישִֽׁי׃״ (בראשית א:יג)

״יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃״ (שמות טו:יח)

״שִׁמְע֣וּ אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃״ (ירמיהו י:א)

ועם אתנחתא:

״וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית א:יז)

״וּבַחֹ֨דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים יֹ֖ום לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית ח:יד)


שמנו לב לשינוי נוסף. כאשר המלה המוטעמת בסילוק היא ארוכה, או כאשר המלה הקודמת לה היא ארוכה, אזי יבוא זקף במקום טיפחא, ולמעשה דבר זה עדיף, לטובת הקצב הריתמי שבסוף הפסוק.  הטפחא כמו קודם, תציין את ה״צליל המקדים״ שבמלה הראשונה שלפני הסילוק. ראה:

״וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם-הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית כג:יב)

״וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃״ (ויקרא י:כ)

״אַחֲרֵי־כֵ֗ן פָּתַ֤ח אִיֹּוב֙ אֶת־פִּ֔יהוּ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יֹומֹֽו׃״ (איוב ג:א)

טיפחא, לעתים נשמרת במקומה:

״בַּ-וָ֛ יִצְדְּק֥וּ וְיִֽתְהַלְל֖וּ כׇּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃״ (ישעיהו מה:כה)


מהי מלה ארוכה לצורך הכלל הנ״ל ? מלה ארוכה היא מלה שיש בה שתי תנועות או יותר לפני ההברה המוטעמת. במקרה של רק תנועה אחת לפני ההברה המוטעמת, אזי תנועה זו צריכה להיות תנועה ארוכה שאחריה מתג, ושווא. שווא נע, או נח.

כאשר המלים הבאות הן קצרות, אזי מחייב שתופיע טפחא. ראה לדוגמה את שמות המרגלים בספר במדבר פרק י״ג, שם רק במקרה אחד (פסוק ח) הטיפחא היא שמבצעת את החלוקה הראשית:

״ואֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן-זַכּֽוּר: {ה} לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן-חוֹרִֽי: {ו} לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה: {ז} לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף: {ח} לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן: {ט} לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא: {י} לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן-סוֹדִֽי:


או השווה לדברי הימים א פרק יא, שם פסוקים ל״ה ו-מ״ב עם טיפחא, ומאותה סיבה:

 {כז}״שַׁמּוֹת֙ הַהֲרוֹרִ֔י (ס) חֶ֖לֶץ הַפְּלוֹנִֽי: (ס)

 {כח}  עִירָ֤א בֶן עִקֵּשׁ֙ הַתְּקוֹעִ֔י (ס) אֲבִיעֶ֖זֶר הָעֲנְּתוֹתִֽי: (ס)

 {כט}  סִבְּכַי֙ הַחֻ֣שָׁתִ֔י (ס) עִילַ֖י הָאֲחוֹחִֽי: (ס) 

 {ל}  מַהְרַי֙ הַנְּטֹ֣פָתִ֔י (ס) חֵ֥לֶד בֶּֽן בַּֽעֲנָ֖ה הַנְּטוֹפָתִֽי: (ס)

 {לא}  אִיתַ֣י בֶּן רִיבַ֗י מִגִּבְעַת֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן (ס) בְּנָיָ֖ה הַפִּרְעָתֹנִֽי: (ס)

 {לב}  חוּרַי֙ מִנַּ֣חֲלֵי גָ֔עַשׁ (ס) אֲבִיאֵ֖ל הָעַרְבָתִֽי: (ס) 

 {לג}  עַזְמָ֙וֶת֙ הַבַּ֣חֲרוּמִ֔י (ס) אֶלְיַחְבָּ֖א הַשַּׁעַלְבֹנִֽי: (ס)

 {לד}  בְּנֵ֗י הָשֵׁם֙ הַגִּ֣זוֹנִ֔י (ס) יוֹנָתָ֥ן בֶּן שָׁגֵ֖ה הַהֲרָרִֽי: (ס) 

 {לה}  אֲחִיאָ֧ם בֶּן שָׂכָ֛ר הַהֲרָרִ֖י (ס) אֱלִיפַ֥ל בֶּן אֽוּר: (ס)

 {לו} חֵ֚פֶר הַמְּכֵ֣רָתִ֔י אֲחִיָּ֖ה הַפְּלֹנִֽי: (ס) 

 {לז}  חֶצְרוֹ֙ הַֽכַּרְמְלִ֔י (ס) נַעֲרַ֖י בֶּן אֶזְבָּֽי: (ס) 

 {לח}  יוֹאֵל֙ אֲחִ֣י נָתָ֔ן (ס) מִבְחָ֖ר בֶּן הַגְרִֽי: (ס)

 {לט} צֶ֖לֶק הָעַמּוֹנִ֑י נַחְרַי֙ הַבֵּ֣רֹתִ֔י נֹשֵׂ֕א כְּלֵ֖י יוֹאָ֥ב בֶּן-צְרוּיָֽה: (ס)

 {מ}  עִירָא֙ הַיִּתְרִ֔י (ס) גָּרֵ֖ב הַיִּתְרִֽי: (ס) 

 {מא}  אֽוּרִיָּה֙ הַחִתִּ֔י (ס) זָבָ֖ד בֶּן אַחְלָֽי: (ס)

 {מב} עֲדִינָ֨א בֶן-שִׁיזָ֜א הָרֽאוּבֵנִ֗י רֹ֛אשׁ לָרֽאוּבֵנִ֖י וְעָלָ֥יו שְׁלוֹשִֽׁים: (ס)

 {מג} חָנָן֙ בֶּֽן-מַעֲכָ֔ה וְיוֹשָׁפָ֖ט הַמִּתְנִֽי: (ס) 

 {מד}  עֻזִיָּ֖א הָעֲשְׁתְּרָתִ֑י (ס) שָׁמָע֙ (ויעואל) וִֽיעִיאֵ֔ל בְּנֵ֖י חוֹתָ֥ם הָעֲרֹעֵרִֽי: (ס) 

 {מה} יְדִֽיעֲאֵל֙ בֶּן-שִׁמְרִ֔י וְיֹחָ֥א אָחִ֖יו הַתִּיצִֽי: (ס)

 {מו}  אֱלִיאֵל֙ הַֽמַּחֲוִ֔ים וִירִיבַ֥י וְיוֹשַׁוְיָ֖ה בְּנֵ֣י אֶלְנָ֑עַם (ס) וְיִתְמָ֖ה הַמּוֹאָבִֽי:

 {מז}  אֱלִיאֵ֣ל וְעוֹבֵ֔ד (ס) וְיַעֲשִׂיאֵ֖ל הַמְּצֹבָיָֽה: ״



ישנם גם מקרים יוצאים מן הכלל כמו:

״טֹ֤וב ה֙ (לקוו) [לְקֹוָ֔ו] לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃״ (איכה ג:כה)

ומקרים שזקף מבצע את החלוקה המשנית: יחזקאל לג:ג, ישעיהו מח:ד, ישעיהו סב:ו, עזרא ו:כב.

אך אלה הם רק יוצאים מן הכלל המוכיחים את הכלל.  לעומתם יש מאות אם לא אלפי פסוקים אותם כן מכסה הכלל. 


כאשר יש פסוק עם שלוש מלים בלבד, יתכן בהם טיפחא או זקף:

״וְהָֽרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ:״ (בראשית מג:א)

״וְאֶ֨ת-הַדָּאָ֔ה וְאֶת-הָֽאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ:״ (ויקרא יא:יד)

״ לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:״ (במדבר א:ו)

״לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:״ (במדבר א:ט)


להלן יש שני זוגות של קטעים.  האחד לקוח משמואל ב’ פרק י״ח ומקבילו בתהלים יח, והשני מדברי הימים א פרק טז, ומקבילו בתהלים קה.

בשמואל החלוקה הראשית היא באתנחתא, ובדברי הימים בזקף.


שמואל ב פרק יח:

״{ב} וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֛ה סַֽלְעִ֥י וּמְצֻדָתִ֖י וּמְפַלְטִי-לִֽי: 

{ג} אֱלֹהֵ֥י צוּרִ֖י אֶחֱסֶה-בּ֑וֹ מָגִנִּ֞י וְקֶ֣רֶן יִשְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּי֙ וּמְנוּסִ֔י מֹשִׁעִ֕י מֵחָמָ֖ס תֹּשִׁעֵֽנִי:

 {ד} מְהֻלָּ֖ל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמֵאֹיְבַ֖י אִוָּשֵֽׁעַ: 

{ה} כִּ֥י אֲפָפֻ֖נִי מִשְׁבְּרֵי-מָ֑וֶת נַחֲלֵ֥י בְלִיַּ֖עַל יְבַעֲתֻֽנִי:

 {ו} חֶבְלֵ֥י שְׁא֖וֹל סַבֻּ֑נִי קִדְּמֻ֖נִי מֹֽקְשֵׁי-מָֽוֶת: 

{ז} בַּצַּר-לִי֙ אֶקְרָ֣א יְהוָ֔ה וְאֶל-אֱלֹהַ֖י אֶקְרָ֑א וַיִּשְׁמַ֤ע מֵהֵֽיכָלוֹ֙ קוֹלִ֔י וְשַׁוְעָתִ֖י בְּאָזְנָֽיו: ״ 


תהלים פרק יח:

״{ג} יְהוָ֤ה | סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה-בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן-יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:

 {ד} מְ֭הֻלָּל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמִן-אֹ֝יְבַ֗י אִוָּשֵֽׁעַ:

 {ה} אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי-מָ֑וֶת וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל יְבַֽעֲתֽוּנִי: 

{ו} חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי קִ֝דְּמ֗וּנִי מ֣וֹקְשֵׁי מָֽוֶת:

 {ז} בַּצַּר-לִ֤י | אֶֽקְרָ֣א יְהוָה֮ וְאֶל-אֱלֹהַ֪י אֲשַׁ֫וֵּ֥עַ יִשְׁמַ֣ע מֵהֵיכָל֣וֹ קוֹלִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י לְפָנָ֤יו | תָּב֬וֹא בְאָזְנָֽיו:״



דברי הימים א פרק טז:

״{ח}  הוֹד֤וּ לַֽיהוָה֙ קִרְא֣וּ בִשְׁמ֔וֹ (ס) הוֹדִ֥יעוּ בָעַמִּ֖ים עֲלִילֹתָֽיו:

 {ט}  שִׁ֤ירוּ לוֹ֙ זַמְּרוּ ל֔וֹ (ס) שִׂ֖יחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָֽיו: 

{י}  הִֽתְהַֽלְלוּ֙ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֔וֹ (ס) יִשְׂמַ֕ח לֵ֖ב מְבַקְשֵׁ֥י יְהוָֽה:

 {יא}  דִּרְשׁ֤וּ יְהוָה֙ וְעֻזּ֔וֹ (ס) בַּקְּשׁ֥וּ פָנָ֖יו תָּמִֽיד:

 {יב}  זִכְר֗וּ נִפְלְאֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה (ס) מֹפְתָ֖יו וּמִשְׁפְּטֵי פִֽיהוּ: 

{יג}  זֶ֚רַע יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדּ֔וֹ (ס) בְּנֵ֥י יַעֲקֹ֖ב בְּחִירָֽיו: 

{יד}  ה֚וּא יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ (ס) בְּכָל הָאָ֖רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו: 

{טו}  זִכְר֤וּ לְעוֹלָם֙ בְּרִית֔וֹ (ס) דָּבָ֥ר צִוָּ֖ה לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר:


תהלים קה:

״{א} הוֹד֣וּ לַ֭יהוָה קִרְא֣וּ בִּשְׁמ֑וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִילוֹתָֽיו:

 {ב} שִֽׁירוּ-ל֖וֹ זַמְּרוּ-ל֑וֹ שִׂ֝֗יחוּ בְּכָל-נִפְלְאוֹתָֽיו: 

{ג} הִֽ֭תְהַלְלוּ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂמַ֗ח לֵ֤ב | מְבַקְשֵׁ֬י יְהוָֽה:

 {ד} דִּרְשׁ֣וּ יְהוָ֣ה וְעֻזּ֑וֹ בַּקְּשׁ֖וּ פָנָ֣יו תָּמִֽיד: 

{ה} זִכְר֗וּ נִפְלְאוֹתָ֥יו אֲשֶׁר-עָשָׂ֑ה מֹ֝פְתָ֗יו וּמִשְׁפְּטֵי-פִֽיו: 

{ו} זֶ֭רַע אַבְרָהָ֣ם עַבְדּ֑וֹ בְּנֵ֖י יַעֲקֹ֣ב בְּחִירָֽיו:

 {ז} ה֭וּא יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ בְּכָל-הָ֝אָ֗רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו:

 {ח} זָכַ֣ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִית֑וֹ דָּבָ֥ר צִ֝וָּ֗ה לְאֶ֣לֶף דּֽוֹר: 


ראה גם תהלים צו, קו

שימו לב. החלוקה בשמואל היא באמצעות אתנחתא, ואילו בדברי הימים היא בזקף. (אני חייב לציין שתרגומי כאן מעט שונה מן המקור. המקור קצת מורכב יותר, וציין ״טיפחא (זקף)״ ולא הבנתי למה, כי הרי החלוקה הראשית בדברי הימים היא בזקף ולא בטפחא. א.ג.)

מכאן נראה שהיו אופנים שונים של שירת הפסוקים מתהילים.  כמו כן נראה שהמקור לשירת הפסוקים האלה מתהילים הוא משמואל א ומדברי הימים א.


3. כאשר החלוקה הראשית היא במלה השלישית או הרביעית, אזי היא תצוין על ידי אתנחא או זקף .

זקף יופיע בדרך כלל בפסוקים קצרים, ובעיקר אלה שמהווים מעין הקדמה לבאות:

״וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר:״ (שמות כ:א)

״ וְאֵ֨לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:״ (שמות כא:א)

״וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:״ (ויקרא יג:א)

ראה גם בויקרא טו:א, ישעיהו ז:י, ישעיהו ח:ה, ירמיהו ז:א.

מופיע גם בפסוקים בהם יש רשימת שמות כמו ביהושע יב:ט-כד, רות ד:יח-כב, עזרא ב:ג ואילך, דברי הימים א יא:כז-מז, דברי הימים א כה:י-לא.

יש מקרים בהם אין אחידות:שמואל ב א:כז, שמואל ב כג:לט

ויש מקרים בהם כתב יד אחד בזקף והאחר באתנחתא כמו דברי הימים א יח:יב. 


החלוקה באתנחתא היא שכיחה יותר כאשר החלוקה הראשית היא במלה הרביעית.

ככל שהחלוקה הראשית מתרחקת מן הסילוק כך יש נטיה גדולה יותר שהיא תבוצע על ידי אתנחתא. 

כאשר החלוקה הראשית היא במלה החמישית ומעלה, אזי רק אתנחתא.

ראה קהלת פרק ג. בפסוקים אלה בזקף

{ג} ״עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:״

{ד} ״עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד:״

{ו} ״עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ:״

{ז} ״עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר:״

{ח} ״עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם:״

ובפסוקים אלה באתנחתא:

{ב} ״לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה-זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:״

{ה} ״עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל-פֶּֽרִי:״


עד כה עסקנו בחלוקה הראשית. ומעתה - איך נטפל בכל אחד משני חצאי הפסוק.  בחלק הראשון לא נדון בשלב זה, כי הרי הוא תחת ״שׁלטון״ הטיפחא, הזקף או האתנחתא. ובזה נדון בפרק אשר עוסק בטעמים אלה. אך החלק השני הוא תחת שלטון הסילוק, ולכן זה המקום לדון בו.

כאשר החלוקה הראשית מתבצעת בתיבה הראשונה או השניה שלפני סילוק, אזי אין אפשרות לחלוקה נוספת. אך כאשר החלוקה הראשית היא במלה השלישית ואילך, לא רק שחלוקה נוספת אפשרית, היא גם הכרחית.

במשפט הסילוק, היינו בקטע עליו שולט הסילוק, יש כלל ברור ומוחלט. היינו, כאשר בקטע זה שלוש תיבות ומעלה, חייבת להיות בינהן חלוקה. אם החלוקה המשנית באה בתיבה הראשונה, אזי תתבצע ע״י טפחא, שתשמש גם כתו המוסיקלי שלפני סילוק. אם במילה השניה אזי יתכן זקף או טפחא.

בתיבה השלישית ומעלה, זה יהיה זקף, ואז יהיה צורך בחלוקה נוספת.


להלן רשימת פסוקים שימחישו את הכתוב לעיל. יש לשים לב שיש מקרים של מספר זקפים באותו פסוק. במקרה כזה הזקף הראשון פיסוקו חזק מן השני, השני חזק מן השלישי, וכן הלאה.


3.1.1  כאשר האתנחצא היא המחלק הראשי בפסוק, בתיבה השלישית או הרביעית:

״וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖ו אַיֶּֽכָּה׃״ (בראשית ג:ט)

״וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזֹונָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחֹותֵֽנוּ׃״ (בראשית לד:לא)

״וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃״ (בראשית ב:טז)

״וְעַתָּ֛ה יֹושֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃״ (ישעיהו ה:ג)

הפסוק האחרון הוא היחידי בו יש חלוקה שלישית.


3.1.2 כאשר יש זקף במקום אתנחתא בתיבה השלישית או הרביעית:

״יִשָּׂ֨א וָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֹֽום׃״ (במדבר ו:כו)

״דֹּ֤ור הֹלֵךְ֙ וְדֹ֣ור בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעֹולָ֥ם עֹמָֽדֶת׃״ (קהלת א:ד)

״אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשֹׁ֥ו דָמֹ֖ו לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃״ (בראשית ט:ד)

״לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי מַרְכְּבֹ֖ות עַמִּי־נָדִֽיב׃״ (שיר השירים ו:יב)

״בֵּ֚הּ בְּלֵ֣ילְיָ֔א קְטִ֕יל בֵּלְאשַׁצַּ֖ר מַלְכָּ֥א (כשדיא) [כַשְׂדָּאָֽה]׃״ (דניאל ב:ד)


בשני הפסוקים האחרונים הזקף חוזר על עצמו, כדי לציין את החלוקה הקטנה.  מקרים כאלה הם לא שכיחים, ומצויים בעיקר בספרים המאוחרים.

שכיח יותר למצוא זקף שאחריו אתנחתא, מאשר שני זקפים.

3.2  כאשר האתנחתא היא החלוקה הראשית בתיבה החמישית ואילך:

3.2.1 כאן יתכנו מקרים שתהיה רק חלוקה משנית אחת, והיא תבוצע על ידי טפחא בתיבה הראשונה (מסוף הפסוק) או ע״י טפחא או זקף בתיבה השניה.

״וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽ-וָֽ׃״ (בראשית ד:ג)

״וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹתֹ֛ו אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃״ (בראשית ו:כב)

״וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָתֹ֖ו לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃״ (בראשית ד:ה)


3.2.2  ישנם מקרים של חלוקה שניה ושלישית. השניה בזקף, והשלישית בטפחא:

״אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֨עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃״ (בראשית יב:יג)

״וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י וִ֔ בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃״ (בראשית טו:ח)

״חָז֥וּת קָשָׁ֖ה הֻגַּד־לִ֑י הַבֹּוגֵ֤ד ׀ בֹּוגֵד֙ וְהַשֹּׁודֵ֣ד ׀ שֹׁודֵ֔ד עֲלִ֤י עֵילָם֙ צוּרִ֣י מָדַ֔י כׇּל־אַנְחָתָ֖ה הִשְׁבַּֽתִּי׃״ (ישעיהו כא:ב)


 3.2.3 ישנם פסוקים בהם יש חלוקה משנית, שלישית ורביעית. השתיים הראשונות יהיו בזקף, והאחרונה בטפחא:

״וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתֹּ֑ו וַתַּ֨הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־ה’׃״ (בראשית ד:א)

״וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֨בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃״ (בראשית ד:ב)

״וְאִם֙ כֹּ֣ה יֹאמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי בָּ֑ךְ הִנְנִ֕י יַֽעֲשֶׂה־לִּ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר טֹ֖וב בְּעֵינָֽיו׃״ (שמואל ב טו:כו)


3.2.4 ישנם לא מעט פסוקים בהם קיימת חלוקה חמישית.  החלוקה השניה, השלישית והרביעית יהיו בזקף, והחמישית - בטפחא:

״וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖יד לִשְׁלֹמֹ֑ה (בנו) [בְּנִ֕י] אֲנִי֙ הָיָ֣ה עִם־לְבָבִ֔י לִבְנֹ֣ות בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃״ (דברי הימים א כב:ז)

ראה גם בראשית ג:א,  בראשית כז:מב,  בראשית מד:טז,  דברים טו:ד,  מלכים א טז:לד,  ישעיהו כד:ב,  יחזקאל כז:ג.


3.2.5 בחלוקה שישית מצאתי שני פסוקים בלבד: שמואל ב יז:ט,  מלכים ב א:ג. 


סיימנו את הדיון על משפטי הסילוק, וראינו את מימוש כלל החלוקה המתמשכת. כלל זה הוא הכלל עליו מושתת תורת הטעמים.

עדיין יש המפקפקים בכלל זה , אך אני מקוה שכאשר יקראו את הדוגמאות שכתבתי כאן, איש עוד לא יפקפק בנכונותו של כלל זה.

נותר לנו לראות איך כלל זה מיושם גם בטעמי המקרא האחרים.



משרתי הסילוק:

תמיד מרכא. לסילוק אין יותר מאשר משרת אחד. 

בכמה פסוקים בעלי סמכות הציבו טפחא במקום מתג באותה מלה יחד עם טעם הסילוק:

״לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלֹּֽו׃״ (ויקרא יא:ד),  

״מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃״ (במדבר טו:כא), 

 ״וְחִכִּ֨יתִי֙ לַיהוָ֔ה הַמַּסְתִּ֥יר פָּנָ֖יו מִבֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְקִוֵּ֖יתִֽי־לֹֽו׃״ (ישעיהו ח:יז),

 ״וְחָלָ֥ה חֶ֨רֶב֙ בְּעָרָ֔יו וְכִלְּתָ֥ה בַדָּ֖יו וְאָכָ֑לָה מִֽמֹּעֲצֹ֖ותֵיהֶֽם׃״ (הושע יא:ו), 

 ״וּמִשְׁפְּחֹות֙ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים הַיִּתְרִי֙ וְהַפּוּתִ֔י וְהַשֻּׁמָתִ֖י וְהַמִּשְׁרָעִ֑י מֵאֵ֗לֶּה יָצְאוּ֙ הַצָּ֣רְעָתִ֔י וְהָאֶשְׁתָּ֖אֻֽלִֽי׃״  (דברי הימים א ב:נג)

איננו יודעים כיום מדוע מלים אלו כך הוטעמו, ואינני רוצה לעסוק כאן בהשערות. יש לשים לב שבארבעת הפסוקים הראשונים אתנחתא קדמה לסילוק, ובפסוק החמישי - זקף.


אנשי הלשון מסווגים את הטעם המופיע במקומות אלה כמשרת, והעניקו לו את השם ״מָאיְלָא״.


(יש לציין שבכתבי-יד בבלים במקום ״וְקִוֵּ֖יתִֽי־לֹֽו״ מופיעות שתי תיבות, ללא מקף בינהן - ״וקיויתי לו״, והתיבה ״וקיויתי מוטעמת בטפחא. וכך נכון.

אין כאן מקום למקף.