Wednesday, August 14, 2019

לפרשת חוקת - מצוות פרה אדומה



המצווה הקשורה בפרה אדומה היא שונה מכל האחרות, שכן אין בשכלינו להבין אותה. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא הבין אותה. כתוב במדרש תנחומא (שם הספר מדרש תנחומא הוא על שם כותבו) שאמר שלמה המלך: "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי. 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני.’״ רחוקה גם מהבנתו של שלמה המלך! 
זוהי גזירת הכתוב. ומה שמוזר בה הוא שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. מי שמתעסק בהכנת הפרה האדומה נהיה טמא בעצמו, ואילו הטמא, זה שמזים עליו  מי הפרה האדומה, נהיה טהור. 

האם יש עוד דבר ביהדות שהוא פוגם בבריא או בטהור, ואותו אחד פותר את הבעיה לפגום?
התשובה נמצאת בדיוק באותה פרשה, פרשת חוקת .  שם מסופר על הנחשים-שרפים שנשכו בעם והרבה מבני ישראל מתו. 
מה היה הפתרון לנשוכים?  משה, במצוות השם, ייצר נחש - שרף, שם אותו על מוט, וכל המביט בו הבריא. נחש מצד אחד ממית, ונחש (אמנם מנחושת) מבריא !

כותב ה״דעת זקנים״ : לכך ציווה הקב״ה לעשות נחש ולא דבר אחר, כדי להגדיל נסיו ונפלאותיו שהוא מכה באזמל ומרפא באזמל. בנחש הכה ובנחש מרפא”.
ולענ״ד, מדוע בחר ה״דעת זקנים״ במלה ״אזמל״, שזה בעצם סכין ניתוכים?  שכן הסכין ניתן להשתמש בה להזיק, ומצד שני ניתן להשתמש בה בסכין בניתוח,  כאזמל ניתוחים  - לרפאות.

לפרשת מסעי - ביד רמה


״וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם:״ (במדבר ל״ג:ג’)

כותב אונקלוס: ״וּנְטָלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי:״
ומוסבר ״בריש גלי - בראש גלוי, בפרסום, כי המסתתר מכסה ראשו בבגדו כדי שלא יוכלו לראות מיהו. והובא תרגום זה במכלתא ״ביד רמה - בריש גלי, וזהו ההיפך ״חפוי ראש״ (אסתר ו’ י״ב) שפירושו מכוסה ראש מחמת בושה”.

במגילת אסתר נאמר על המן ״וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ:״ ומפרש האבן עזרא שם שחפוי ראש זה ראשו מכוסה.

לפרשת דברים ״חכמים ונבונים״



בפרשתנו משה מבקש למנות ראשי שבטים, וכן גם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, שרי עשרות ושופטים. 
מהן הדרישות מהמועמדים להיות ראשי שבטים?  
אומר משה:
 ״הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִֽידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַֽאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם:״ (דברים א’:י״ג)
ננסה להבין את הדרישות מהמועמדים הפוטנציאלים על פי פירושו של רש״י.
רש״י מצטט מילה במילה מ״ספרי״ (״ספרי״ הוא קובץ מדרשים מתקופת התנאים).

רש”י:  ״הבו לכם. הזמינו עצמכם לדבר: אנשים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, צדיקים״.
ז״א, אין להעלות על הדעת, על פי פירוש זה, שתעמוד בראש השבט אישה. אם כך, דרישה ראשונה: גבר, לא אשה.
דרישה שניה - צדיק.
נמשיך עם פירושו של רש״י: ״חכמים - כסופים”. על פניו לא ברור מה כוונתו של רש״י, אך ״שפתי חכמים״ מסביר ש״כסופים״ אלה הם אנשים שמוצאים חן בעיני הציבור ״שאינם מגמגמין בלשונם וגם אינם מאריכין בדבריהם”…

ומהם נבונים? מה בעצם ההבדל בין חכמים לבין נבונים?
כותב רש״י: ״ונבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא מחזר ומביא משלו”. ״שולחני״ הוא חלפן כספים. האחד, לפי המשל שמביא רש״י, רק עושה את עבודתו, וכאשר אין באים אליו לקוחות , הוא יושב ולא עושה דבר. השני הוא חלפן כספים סוחר. כאשר אין באים אליו לקוחות הוא יוזם. לוקח סחורה וסוחר בה.”

הדרישה הבאה שמעלה משה היא ״ידועים לשבטיכם.״
רש״י מסביר: “שהם ניכרים לכם” . ז״א, מוכרים וידועים לכם. אלא שהרמב״ן רואה בעיה בהסברו זה של רש״י. הוא כותב:״ואם כן, יהיה ‘לשבטיכם’ קשור עם ‘וידועים’.” 
מה כוונתו של הרמב״ן? המילה ״וידועים״ נפרדת מהמילה ״לשבטיכם״ על ידי טעם טפחא, ובעצם מחוברת למילים שלפניה. כביכול כתוב ״הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים, לְשִׁבְטֵיכֶם״.
אם כך ״ידועים״ היא דרישה בפני עצמה, ואין הכוונה אנשים מוכרים וידועים בשבטיהם.

נבדוק אם כך את התרגומים. תרגום יונתן כותב:
״זַמְנוּ לְכוֹן גּוּבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן מֵרַעֲיוֹנֵיהוֹן וּמָארֵי מַנְדְּעָא לְשִׁבְטֵיכוֹן וְאֵימַנִינוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן”
את המילה ״נבונים״ הוא מתרגם ״סוּכְלְתָנוּן מֵרַעֲיוֹנֵיהוֹן” ז״א, אנשים בעלי רעיונות, יצירתיים. בעוד שחכם יודע רק מה שלמד, הנבון יודע מעבר למה שלמד. הוא בעל יוזמות ורעיונות יצירתיים משלו.
 ומהו על פי התרגום ״ידועים”? התרגום מתרגם את המילה ל״מָארֵי מַנְדְּעָא״ אנשים בעלי ידע. למודי מדע. מלומדים.

האם משה הצליח במשימתו זאת? 
נבדוק בפסוקים הבאים:
״וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם״ (פסוק ט״ו) משה מצא אנשים חכמים, וידועים (למודי מדע) . אבל חסרה פה מילה! ״ונבונים” - אנשים יצירתיים, בעלי רעיונות!
אנשים כאלה משה לא מצא להנהיג את העם.  

האם כך נגזר עלינו עד היום?  בראש המחנות עומדים בימינו אנשים חכמים, מלומדים, אך האם גם ״נבונים״? 

לפרשת מטות ״נובח״




״ וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמו (במדבר ל״ב:מ״ב)

כותב רש״י:
ויקרא לה נבח. לה אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה, ויאמר לה בועז (רות ב, יד), ) לבנות לה בית (זכריה ה, י״א)״

רש״י אומר שמשה הדרשן מסביר את חוסר המפיק באות ה״א בכך שלא נתקיים בעיר זו השם נובח, וזה כאלו כתוב ״לא נובח”.  וממשיך רש״י ואומר שהוא תמה על הסבר זה, שכן יש עוד שני מקומות בתנ״ך שם התיבה ״לה״ ללא מפיק ה״א, ואיך יסביר אותם משה הדרשן?
המקומות האחרים עליהם מדבר רש״י הם בספר זכריה ובמגילת רות:

 ״וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר״ (רות ב’:י״ד)

״וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ״ (זכריה ה’:י״א) (שימו לב לקו האנכי מעל האות ה״א. זהו סימן ״הרפה״ שבא להדגיש לנו שהאות שתחתיו היא רפויה, ללא דגש)

תמה עליו הרמב״ן.
 אומר הרמב״ן איך ייתכן שרש״י, ״אוצר בלום לתורה, להלכות ולהגדות״ לא מודע למדרש רות המתיחס לחסרונו של המפיק ה״א. שם מוסבר שכאשר רות אומרת ״ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך״ (רות ב’:י״ד) משיב לה בועז  ״חס ושלום אין את מן האמהות (משרתות) אלא מן האימהות״ (מדרש רות רבה ה’:ה’)
וכן מוסיף הרמב״ן וכותב שכאשר נאמר בספר זכריה שיבנה לה בית בארץ שנער, הבית לא נשאר על כנו בארץ שנער, כמובא בדברי חז״ל.

שלושת המקומות בהם התיבה ״לה״ ללא מפיק ה״א הם:
רות  - מגילת רות
מטות - ספר במדבר
זכריה - ספר זכריה 
ראשי תיבות רמ״ז. 

 איזה רמז נרמז לנו כאן? חסרון המפיק באות ה״א במילה ״לה״  מרמז לנו על ״לא״.

והנה קראתי בספר ״אמת ליעקב״ לרב יעקב קמינצקי שהדברים פשוטים מאד. וכך כותב הרב: ״…אבל לפי פשוטו נראה לי דהיכא דסמוך התיבה מנוגנת האות הראשונה, אז אין הה״א מפיק״.

ואכן חפשתי בתוכנת הכתר ומצאתי שפסוקים אלה הם היחידים בתנ״ך שם מופיעה האות ה״א ללא מפיק, ובשלושתם התיבה הבאה אחריהם מוטעמת באות הראשונה: ״נבח״, ״בעז״, ״בית”.

ואגב הדיון במפיק, אין לתמוה שכותב הרב ״אין הה״א מפיק״ ולא כותב “אין הה״א במפיק” שכן ״מפיק״ פירושו בארמית ״מוציא״, והוא מציין שיש ״להוציא את הה״א במבטא. לבטא אותה.

מוסיף וכותב ״והרי זה מין דחיק ודו״׳ק״.
לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של הרב, מה כוונתו ״מין דחיק״. הרי בדחיק התיבה השניה מקבלת דגש חזק בראשה. בהערות שכתב נכדו של הרב נאמר ״היינו מסתכלים על שתי התיבות האלה כאילו היו כתובות בתיבה אחת, ונדחקה המפיק ה״א מאליה״. אמנם בשלושת פסוקים אלה התיבה ״לה״ בטעם משרת, כך שאמנם יש קשר הדוק בין המלה ״לה״ לזאת שאחריה, אך אינני רואה עניין ״דחיק״ כאן. 
נראה לי שריפוי האות ה״א נועד להקל על הלשון, שכן התיבה השניה מוטעמת בראשה.   

מסיים הרב במילה ״ודו״ק״ .  ״ודוק״ פירושה ״יש לדייק ולדקדק יפה בעניין (הגרשיים אינם מורים על ראשי תיבות, אלא להדגשת המילה)
ואכן עלינו להמשיך לדקדק ולחפש מה המשמעות הדקדוקית של האות ה״א שאינה מפיק.

נחזור לנובח. מאין לרש״י לדעת ששמה של נבח לא שרד?  
בספר במדבר מסופר על שני הכובשים, יאיר בן מנשה ונובח: ״ וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: {מב} וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ:״
 (במדבר ל״ב:מ״א, מ״ב)
ואילו בספר דברים נאמר שהשם ״חוות יאיר״ נשאר עד היום הזה, אולם ״נבח״ לא נזכר כלל.
 ״יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (דברים ג’:י״ד)

ייתכן שכיון שבספר דברים מוזכר ששמה של ״חוות יאיר״ נשאר עד היום, ואילו השם נובח לא נזכר כלל, הוא הסיוע לרש״י לסבור ששמה של נובח לא שרד.

לפרשת דברים - ״כל עיר מתים״



״וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת-כָּל-עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּֽחֲרֵם֙ אֶת-כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד:״ (דברים ב’:ל״ד)
נשמע תמוה. ראשית, מה להם להחרים מתים. וגם, אם רק החרימו (לקחו שלל) אז איך לא נשאר שריד?

נגייס לעזרתינו את מיודענו אונקלוס. אונקלוס מתרגם את המילה ״ונחרם״ ל״וגמרנא״, שפירושו ״השמדנו השמדה מוחלטת וגמורה”.
אם כך, כאן ״החרמנו״ זה לא מלשון ״חרם״ או לקיחת שלל, אלא השמדה גמורה. כאילו כתוב ״ונשמיד כל עיר וגו’״

ומה זה ״כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ים״? יש לשים לב שכאן במילה ״מְתִ֔ם״ יש שוא מתחת לאות מ״ם. זה שונה מ”מֵתים” ששם יש צירה תחת המ״ם. האם יש הבדל בינהם?
מסבירים אנשי הלשון הקדמונים (ויש המיחסים זאת לאבן עזרא): ״המתים שוכבים, והחיים עומדים״. ז״א יש הבדל בין ״מֵתים״ בצירה לבין ״מְתים״ בשוא. כאשר שתי הנקודות מאוזנות, שוכבות (צירה תחת המ״ם)  - זה מתים, אלו שהלכו לעולמם, אך כאשר שתי הנקודות זקופות (שווא), הכוונה ל״אנשים״.  אנשים חיים.
ידוע צמד המילים ״מְתי מספר״ שאין פירושו ״מספר אנשים מתים״, אלא דוקא ״מספר אנשים חיים״.
אם כך פירוש המילה ״מְתִ֔ם״ בפסוק, זה ״אנשים״ או ״גברים״.

כעת הפסוק מובן קצת יותר. ייתכן שהכוונה ״השמדנו את כל עיר - גברים, נשים וטף.״
אבל כאן מתעוררות כמה בעיות לשוניות. חלק המשפט ״השמדנו את כל עיר״ נשמע מוזר. צריך להיות או ״השמדנו כל עיר״ (ללא ״את״) או ״השמדנו את כל העיר״ (עם ״את״ אבל גם עם ה״א הידיעה).
ועוד בעיה - טעמי המקרא בפסוק. המילה ״עיר״ היא בטעם מחבר, ז״א קשורה למלה ״מְתִ֔ם״ ; וכן, המילה ״מְתִ֔ם״ היא בטעם מפסיק בדרגה גבוההת ז״א מופרדת מהמלים ״והנשים והטף״. 
כביכול כתוב ״ונחרם את-כל-עיר-מְתים , והנשים והטף”
מה הכוונה ״עיר-מְתים״? ״עיר-מְתים״ זה עיר-אנשים. עיר מיושבת.

מכאן שנוכל לפרש את הפסוק בשני אופנים.
האחד: ״ונחרים כל עיר,  גברים נשים וטף״ - בני ישראל השמידו את כל ערי סיחון -ובהם השמידו גברים, נשים וטף.
והשני: ״ונחרים כל עיר מיושבת, נשים וטף״ - בני ישראל השמידו כל עיר מאוכלסת, כולל נשים וטף (״גברים״ לא מוזכר, אבל זה קל וחומר, אם הרגו גם נשים הטף, ודאי שהרגו את הגברים).

ובעצם, מבחינת התוצאה, שני הפירושים זהים. לא השאירו באף אחת מערי סיחון כל נפש חיה.

Friday, July 26, 2019

לפרשת ״בהעלותך״ - פרקי אבות, מתוך העלון ״עמודי השלום״

"רבי יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה
נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב
.('בנפשו". (אבות פרק ג' משנה ט

פעם, עוד בטרם הפך לתלמידו של רבי ישראל בעל שם טוב, פנה אליו
רבי יעקב יוסף מפולנאה בשאלה: רבי חנניה בן עקשיא אומר:"רצה
הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה
ומצוות", כלומר התורה והמצוות הן המזככות את נפשנו, ומאין לקח
לו מר דרך חדשה זו לצאת אל השדה ולהסתכל במרחבי הבריאה כדי
!?"לזכך, לטהר ולקדש שם את לבו ונשמתו
"יסלח לי כבוד תורתו" ענה לו הבעל שם טוב במאור פנים, "אם
ארשה לעצמי לחלוק על כבודו ולומר לו, כי דרכי זו אינה חדשה כלל
וכי כבר כבשוה ראשוני הראשונים, עוד מימי הנביאים ועד חכמי
המשנה והתלמוד, וכבר אמר דוד המלך ע"ה:"השמים מספרים כבוד
א ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע" ועוד כהנה וכהנה! אם כן, בהסתכלותנו -
בהם, רואים אנו את כבודו יתברך ובכך מזככים את נשמתנו. ואף
חכמינו ז"ל אמרו:"היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שהם מלבלבים
אומר:"ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות
טובות ליהנות בהם בני אדם". וכי דיברו הם באדם בטל שאינו
מקיים מצוות "ובלכתך בדרך"? וכיצד יפסיק כדי לברך על האילנות?
אלא אומר אני שלא הייתה כוונתם להנאה גשמית אלא להנאה
רוחנית שתלויה בראיה העין. שבימי ניסן, בהם האדם מתבונן
בהשגחת ה' יתברך ובניסיו עימנו, הרי הוא מתעלה ורואה את כבוד ה'
יתברך בבריאה. ואף אני, קשה לי לתאר ולבטא אפילו אחת מרבבות
הרגשות הקדושה שהולכות ומתרגשות בלבי באותה שעה שאני
מתהלך בשדה הפתוח לדבר עם בוראי, ועת נזכר אני בנפלאותיו עמנו
בסתר ובגלוי, כאשר מכין הוא מזונות לי ולבני ביתי ולכל אדם
מישראל ובאומות העולם ואף לכל החי". וזהו שדייק רבי יעקב
ואמר:"כאילו מתחייב בנפשו", פירוש: שהוא מודיע בזאת שנפשו
בשיא דביקותה כעת ואין הוא צריך למשנה עוד, ואם אכן כך הוא –
!אשריו ואשרי חלקו

Monday, July 22, 2019

לפרשת חוקת

המצווה הקשורה בפרה אדומה שונה מכל האחרות, שכן אין בשכלינו להבין אותה. זוהי גזירת הכתוב.
אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא הבין אותה. כתוב במדרש תנחומא ששלמה המלך אמר: "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי. 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני.’” שלמה המלך 
אומר שהבנת מצווה זו היא למעלה מבינתו.

מה שמוזר בה הוא שהיא מטהרת את הטמאים, ומטמאת את הטהורים. מי שמתעסק בהכנת הפרה האדומה נהיה טמא בעצמו, ואילו הטמא, זה שמזים עליו את מי הפרה האדומה, נעשה טהור. 

האם יש עוד דבר ביהדות שהוא פוגם בבריא או בטהור, ואותו דבר הוא הפותר את הבעיה למי שנפגם?
התשובה נמצאת בדיוק באותה פרשה, פרשת חוקת.  שם מסופר על הנחשים שרפים שנשכו בעם והרבה מבני ישראל מתו.  מה היה הפתרון לנשוכים?  משה, במצוות השם, ייתר נחש - שרף, שם אותו על מוט, וכל המביט בו מבריא. נחש מצד אחד ממית, ונחש (אמנם מנחושת) מבריא.

כותב ה״דעת זקנים״ : ״לכך ציווה הקב״ה לעשות נחש ולא דבר אחר, כדי להגדיל נסיו ונפלאותיו שהוא מכה באזמל ומרפא באזמל. בנחש הכה ובנחש מרפא”. ולענ״ד, מדוע בחר ה״דעת זקנים״ במלה ״אזמל״, שזה בעצם סכין ניתוכים?  שכן הסכין אפשר להשתמש בה להזיק, וכן ניתן להשתמש בסכין כאזמל ניתוחים ולרפא.