לפרשת חוקת - תנו לטיפחא את הכבוד המגיע לה

השבוע בפרשת קורח קראנו: ״וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃ (במדבר י״ז:י״ד).

בכמה בתי כנסת (לא בקהילתנו, כמובן…) ניתן היה לשמוע את בעל הקריאה קורא כך: “וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת, מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח״.  ז״א, אלף שבע מאות וארבע עשר (1714). אין לתמוה על הסדר ההפוך לכאורה של המספרים הכתובים בפסוק, הנה בבראשית: “וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת:” (בראשית ה’:כ״ה) - ופשוט, מתושלח חי 969 שנה. גם כאן סדר המספרים הכתובים בפרשה הוא הפוך לכאורה. 

אחזור למתים במגיפה שבפרשת קורח מאוחר יותר, ואעבור לטמאי מתים שבפרשת השבוע, פרשת ״חוקת״: הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר׃ (במדבר י״ט: י״א, י״ב).  גם כאן ניתן לשמוע את בעל הקריאה קורא ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר; וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר:” והפירוש על פי מה שנשמע הוא ברור: הטמא יתחטא (במים) ביום השלישי, ואזי ביום השביעי הוא יטהר. וכן מוכיח גם סוף הפסוק - אם לא יתחטא ביום השלישי, אזי ביום השביעי הוא לא יטהר. מכאן שהדרישה היא שהכהן יזה את המים המיוחדים על הטמא ביום השלישי בלבד, ואז כתוצאה מכך הוא ייטהר ביום השביעי. 

ניתן להבין שאות ו’ השימוש שבצמד המלים ״וביום השביעי״ היא הנקראת בלשונו של האבן עזרא ״פא רפה בלשון ישמעאל״ ובלשון קדמונים אחרים היא נקראת ״ו’ לתשובת התנאי״ ופירושה ״אזי״ או ״כתוצאה מכך”.

אלא שלא כך הוא הפיסוק. הטעם טיפחא שאחרי המילה “הַשְּׁבִיעִ֖י״ הוא הטעם טיפחא. זהו טעם מפסיק מסוג מלך, ואילו הטעם אחרי המילה ״הַשְּׁלִישִׁ֛י״ הוא הטעם תביר, שזהו מפסיק מסוג משנה (משנה למלך). מובן אם כך שחוזק ההפסק של הטיפחא תמיד גדול יותר מחוזק ההפסק של התביר.  אם כן, יש לקרוא את הפסוק כך: ״הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יִטְהָר; וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, לֹא יִטְהָר:” מכאן הפעולה והתנאי ברורים. על הטמא להתחטא בשני הימים, ביום השלישי וגם ביום השביעי, ואז יטהר. ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי, כי אז לא יטהר.

נחזור לפסוק בפרשת קורח: “״וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃”  כעת הפיסוק ברור, כיון שהטיפחא, כוח הפסקתה גדול משל התביר, ההפסקה הגדולה יותר היא אחרי המילה “אֶ֖לֶף”, יש לקרוא ״ארבעה עשר אלף, ושבע מאות”, ז״א 14700, ולא 1714.

כפי שציינתי, יש בעלי קריאה שנוהגים ממש לדלג על טעם הטפחא, כאילו לא קיימת, ולהצמיד את המילה המוטעמת בטיפחא למילה שאחריה. בכך עלולים לשנות את משמעות הפסוק. כך בשתי הדוגמאות שציינתי. אף על פי שהקורא כך משנה את משמעות הפסוק, מעולם לא שמעתי שהעירו לבעל קריאה על טעותו זו. לעומת זו, אם קרא בטעות וְשבע מאות במקום וּשבע מאות, שם אין שינוי משמעות, יתקנו…