מוריד הטל

בסידורים נוסח אשכנז ״מוריד הַטָּל” ולעומתו ״מוריד הַגָּשֶׁם״ ("טל" בקמץ, "גשם” בקמץ וסגול)

בסידורים נוסח הספרדים ועדות המזרח, וכן גם נוסח ספרד כתוב: ״מוריד הַטָּל”  ולעומתו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״. (״טל״ בקמץ אך ״גשם״ בסגול וסגול).

ז״א, בסידורים נוסח ספרד והספרדים המלה ״טַל״ שבדרך כלל מנוקדת בפתח, כאן היא מנוקדת בקמץ, ״טָּל”, שזוהי צורת הֶפְסֵק, ואילו המלה ״גֶּשֶׁם״ לא השתנתה לצורת הֶפְסֵק, ״גָּשֶׁם״.

מדוע ״מוריד הַטָּל” בצורת הֶפְסֵק, ואילו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ בצורת הֶקְשֵׁר?

התיבה ״הטל״ מופיעה בתנ״ך בצורת הֶקְשֵׁר ובצורת הֶפְסֵק.

לדוגמה:

״וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל-הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:״

התיבה ״הטל״ מוטעמת בתביר שהוא מפסיק לא חזק (דרגת משנה), ולכן האות טי״ת מנוקדת בפתח, שהוא צורת הֶקְשֵׁר.

לעומת ״וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃״ . כאן ״הטל״ באתנחתא, שהוא המפסיק בדרגה החזקה ביותר - קיסר, ולכן האות טי״ת מנוקדת בקמץ שהוא צורת הֶפְסֵק.

ובדומה לכך המילה ‘הגשם’: ”וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃” כאן בסגול סגול, צורת הֶקְשֵׁר.

״וַיֹּ֤אמֶר אֵלִיָּ֙הוּ֙ לְאַחְאָ֔ב עֲלֵ֖ה אֱכֹ֣ל וּשְׁתֵ֑ה כִּי־ק֖וֹל הֲמ֥וֹן הַגָּֽשֶׁם׃״ וכאן הגשם, אות גימל בקמץ - צורת  הֶפְסֵק.

מובן אם כך מדוע בסידורים האשכנזים ״מוריד הַטָּל” וכן גם ״מוריד הַגָּשֶׁם״ - שניהם בצורת הֶפְסֵק.

פחות מובן הכתוב בסידורים נוסחי ספרד והספרדים.  בקיץ יאמרו ״מוריד הַטָּל” בצורת הֶפְסֵק, ואילו בחורף - ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ שזוהי צורת הֶקְשֵׁר.

הרי אם הזכרת הגשמים היא סיום משפט, גם ״הטל״ וגם ״הגשם״ יהיו בצורת הֶפְסֵק, ןאם אין זה סיום משפט, הרי על שניהם להיות בצורת הֶקְשֵׁר. מדוע האחד כך, והשני אחרת?

השאלה נשאלה בישיבת ״כסא רחמים”.  מהתשובות ניתן להבין שהזכרת הגשמים אינה סיום הברכה, ולכן ניתן לראות את התיבות ״הטל״ ו״הגשם״ כמוטעמות בזקף קטון.

זקף קטון הוא בדרגת מלך. דרגה אחת נמוכה מהדרגה הגבוהה ביותר - קיסר.  האם בכוחו לשנות ניקודה של תיבה מצורת הקשר לצורת הפסק? ידוע שהקיסרים משנים תמיד לצורת הפסק, אבל מלכים גם?

מסתבר שלעתים גם מלכים בהינף שרביט הופכים תיבות המרות לשלטונם מצורת הקשר לצורת הפסק. הנה בפסוק ״ וַיֹּ֕אמֶר גַּם-עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן-ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם: (בראשית מ״ד:י’). התיבה ״עֶבֶד״ הפכה ל״עָבֶד״ אף על פי שאינה בסוף פסוק, או באתנחתא.

אם כך, צורת הפסק הקיימת תמיד בסוף פסוק או בחציו (באתנחא), קיימת לפעמים גם בתוכו, בהתאם לתחביר.

מובן אם כן שגם זקף קטון משנה מצורת הקשר לצורת הפסק, אבל אולי מובן פחות מדוע שינה את ״הַטַּל״ ל״הַטָּל״, אך השאיר את ה״הַגֶּשֶׁם״ על כנו.

המפתח לשאלה זו נמצא בתבנית התיבה הנשלטת על ידי הזקף קטון. מסתבר שיש נטיה גבוה יותר לשנות תיבות מצורת הקשר לצורת הפסק אם התיבות הן בתבנית ״פע״, כגון ״גל״, ״טל״, ״חג״ וכו, ופחות בתיבות שתבניתן סגול סגול כמו ״גשם״, ״עבד״, ״גפן״. בתיבות תבנית ״פע״ היחס בין צורת הפסק  במקרה של זקף קטון פַּע / פָּע הוא    72%/28% . בעוד שבתבנית סגול סגול, היחס סגול/קמץ בזקף קטון נמוך בהרבה 3%/97%.  מכאן שהסיכוי להפיכת מילה מצורת הקשר לצורת הפסק אינו תלוי בטעם בלבד, אלא גם בתבנית המילה. מהדוגמה לעיל רואים שלמילים בתבנית ״פע״ (כמו ״גל״, ״טל״) יש נטיה גבוהה יותר להפוף לצורת הפסק (בתנאים המתאימים) מאשר למלים מלעליות המנוקדות סגול סגול, כמו ״גפן״, ״גשם״.

מכאן ניתן להבין מדוע בסידןרים נוסח ספרד והספרדים מופיע ״מוריד הַטָּל״ אבל לא ״מוריד הַגָּשֶׁם״ אלא ״מוריד הַגֶּשֶׁם״.

כדאי לעיין גם בספרו של הרב יעקב קמנצקי ״אמת ליעקב״, שם הוא דן בסוגיה זו של  ״מוריד הַטָּל” ולעומתו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״, וכן גם בספרו של ד״ר ישראל בן דוד ״צורות הקשר וצורות הפסק בעברית שבמקרא, שם הוא דן כמעט בכל המילים בתנ”ך המופיעות בשתי הצורות.

שבוע טוב,

אהרן