כי תבוא

דברים פרק-כו

{א}  וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: 

{ב}  וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: 

רשב״ם: ״נתן לך ושמת בטנא. לפי שהוא סוף דבר הלמ״ד קמ״ץ אבל לך מחובר לשלפניו.״

איך ניתן להבין את דברי הרשב״ם?

ניקדתי את פירוש הרשב״ם לפי הבנתי:

 ״ נֹתן לָך ושׂמתָ בטנא, לפי שהוא סוף דבוּר הַלמד קמץ, אבל ‘לךָ’ מחובר לשלפניו “

ומה פירוש הדברים?

בפסוק ב’ המילה ״לָך״, יש קמץ תחת האות דלת, אבל בפסוק שלפניו, שהוא פסוק א’ , המילה היא ״לךָ״, אין קמץ תחת הדלת אלא שוא. והסיבה?

בפסוק ב’ המילה ״לָך״ היא סוף משפט. ואילו בפסוק א’ אין המילה לך סוף משפט, אלא היא מחוברת וקשורה למילה הבאה: ‘נותן לך נחלה’.

אבל, כאשר אנחנו קוראים את הפסוקים אנחנו רואים שבשני הפסוקים המילה ״לך״ מופיעה בטיפחא (טרחא - אצך הספרדים).  אילו היתה המילה מוטעמת בסוף פסוק (סילוק) או באתנחתא, אז ודאי שהמילה ״לך״ היתה קמוצה תחת האות למד; וכן, אילו המילה ״לך״ היתה מוטעמת בטעם משרת, ודאי שהייתה מוטעמת בשוא תחת הלמד. 

 כידוע, טיפחא  הוא טעם מפסיק מסוג ״מלך״, אם כן, מדוע במקום אחד ״לָך״ ובשני ״לךָ״?

האם לא בכל המקומות משקל הפסק הטיפחא זהה? האם אינו מפסיק בצורה זהה?

התשובה היא - לא.

משקל ההפסק של טעם מפסיק אינו שווה בכל מקום, אלא הוא תלוי במקומו במשפט.  

כידוע, אחד מתפקידהם של טעמי המקרא הוא התפקיד הפיסוקי-תחבירי.  הטעמים המפסיקים משמשים כסימני פיסוק.

בדומה לנקודה (.),  נקודה-פסיק (;), ןפסיק (,) . כפי שלנקודה משקל כבד יותר מאשר לנקודה-פסיק, ולנקודה פסיק משקל כבד יותר מאשר לפסיק, כך לטעמי המקרא משקלים שונים.

הטעמים המפסיקים מתחלקים לקיסרים (״הכבדים ביותר”), ואחר כך מלכים, משנים, ושלישים.

הקיסרים הם: סוף-פסוק (סילוק), ואתנחתא (אתנח)

מלכים: סגול , שלשלת, זקף קטן, זקף גדול, טפחא (טרחא)

משנים: רביע, זרקא, פשטא, יתיב, תביר

שלישים: פזר, קרני פרה, תלישה גדולה, גרש, גרשיים, מונח לגרמה (פסק)

אם נרצה להשוות את טעמי המקרא לסימני הפיסוק של ימינו, ניתן לומר שסןף-פסוק (סילוק) הוא שווה ערך לנקודה (.) , ואתנחתא - לנקודה-פסיק (;)

שאר הטעמים המפסיקים ניתן להשוותם לפסיק (,) בדרגות, או משקלים שונים.

הקיסרים הם בעלי המשקל הרב ביותר, ואחר כך לפי הסדר - המלכים, משנים, ושלישים.

מה שפחות ידוע הוא שהמשקל של כל אחד מהמפסיקים אינו רק בהתאם לקבוצה אליה הוא שייך (קיסרים מלכים, וכו), אלא משקלו תלוי גם במקומו במשפט.  יתרה מזאת, ייתכן פסוק  שבו טעם מפסיק מקבוצה נמוכה יותר, יהיה משקלו רב יותר מאשר טעם מפסיק מהקבוצה מעליו. 

חלוקת המשפט היא בצורה בינארית. זאת אומרת, כל משפט מחולק לשני תתי משפטים. ואחר כך, כל תת משפט מחולק גם הוא לשניים - לשני ״תתי תתי משפטים״, וכן הלאה. החלוקה היא לאו דוקא לשני חלקים שווים. היא לא חלוקה לפי אורך, אלא לפי בהתאם למבנה התחבירי.

על מנת לשבר את האוזן, נקרא לכל פסוק ״קיסרות”.  הקיסר - סןף פסוק, שולט בקיסרות - בפסוק,  מתחילתו ועד סופו.  

הקיסר מחלק את קיסרותו לשני חצאים (לא בהכרח שוים), שני ״תתי קיסרויות״,  וממנה קיסר אחר, בדרגה נמוכה יותר, טיפחא. קיסר זה , טיפחא ישלוט בכל החלק הימני של הקיסרות - פסוק. החלך הימני הוא מתחילת הפסוק, ועד נקודת החציה (כאמור, לאו דוקא חצאים שוים באורכם). 

מעתה כל מושל יוכל למנות רק מושל מהקבוצה שמתחתיו.  זאת אומרת, מעתה, שני הקיסרים, אם יירצו למנות מושלים , יצטרכו לבחור באחד מהטעמים מקבוצת המלכים.

הקיסר טיפחא יחלק את שטח שיפוטו לשניים, וימנה מלך שימלוך על החצי הימני של קיסרות הטיפחא. המלך יוכל גם הוא לחצות את ממלכתו ולמנות משנה שישלוט על החצי הימני של ממלכתו, וכן הלאה, המשנה ימנה שליש.

נחזור לקיסר הראשון, סוף פסוק. לאחר שהעמיד את הקיסר טפחא כשליט על החלק הימני של הפסוק, הקיסר סוף פסוק רשאי לחלק את החלק הנותר, מנקודת החצי של הפסוק (שהוא הגבול השמאלי של הקיסרות של הטיפחא) ועד סוף הפסוק, ולמנות שליט נוסף, שישלוט מטעמו מנקודת גבול זו, ועד המחצית של החלק הנותר. הממונה יהיה מקבוצת המלכים. וכן הלאה.

נקח לדוגמה את פסוק א’ לעיל.

הקיסר סוף פסוק (סילוק) מחלק את קיסרותו, הפסוק, לשניים.

נקודת החצי היא במילה נחלה. והממונה מטעם הקיסר סוף פסוק, הוא הטעם טיפחא. 

רשמתי 1/2 שכן זהו נקודת החצי של הפסוק.

הטיפחא, קיסר גם הוא, שולט מתחילת הפסוק ועד נקודת החצי.

גם הוא מחלק את תחום שיפוטו לשניים. הוא ממנה מושל מהקבוצה שתחתיו, קבוצת המלכים. במקרה זה זקף קטן. 

נקודת החצי של תחום שיפוטו של הטיפחא היא המילה ״הארץ״.

 נקודה זו היא חצי מתחום שיפוטו, אך רבע מהפסוק כולו, ולכן רשמתי ״1/4״ על יד המילה ״הארץ״. 

המצב כרגע הוא, הטיפחא שולט על כל המחצית הראשונה של הפסוק מתחילת הפסוק ועד המילה ״נחלה״ ועוזר לו הממונה מטעמו, המלך ״זקף קטן״ השולט מתחילת הפסוק ועד המילה ״הארץ״.

 עכשיו הקיסר טיפחא מחלק לשניים את החלק השמאלי של קיסרותו.  החלק השני של קיסרותו משתרע מן המילה ״אשר״ ועד המילה ״נחלה״ .

נקודת החצי של החצי הזה תסומן בסימן “1/8”. והיא המילה ״אלהיך״.  מדוע סימנתי ״1/8”?

הטיפחא שולט על חצי מהפסוק, חילק את קיסרותו לשניים, ולכן כל חלק הוא 1/4 מהפסוק, ועכשיו שחילק כל רבע לשניים, אזי החלוקה האחרונה הזאת היא 1/4 מהפסוק.     כיון שכאמור הטפחא חייב למנות רק מישהו הקבוצה שאחת מתחתיו, הוא חייב למנות מקבוצת המלכים. במקרה שלנו - זקף קטן.

שים לב שמשקלו של הזקף הקטן הזה בפסוק קטן ממשקלו של הזקף הקטן שבמילה ״ארץ״ שכן, זה שבמילה ארץ נמצא בנקודת הרבע, ושולט על רבע מהפסוק, ואילו הזקף קטן שבמילה ״אלהיך״ נמצא בנקודת 1/8 ןשולט רק על 1/8 מהפסוק. ״אשר ה’ אלהיך״.

הנה, שני טעמים זהים שמשקלם בפסוק שונה.

אמרנו שרבע הפסוק ״אשר ה’ אלהיך נתן לך נחלה” מתחלק לשניים, כל חלק הוא 1/8 מהפסוק.  “אשר ה’ אלהיך״ הוא 1/8 אחת,

והשמינית השניה היא ״נתן לך נחלה״  . את שמינית הפסוק הזה נחלק לשניים. נקודת החצי היא המילה ״לך״. וכמובן היא תסומן ב 1/16.

אם כך הטיפחא שבמילה ״לך״ משקלו נמוך  (  1/16 ) מאשר הזקפים קטנים.

נוכל לעשות חלוקה דומה בפסוק ב’.  אז נראה שהמילה ״לך״ נמצאת בנקודת הרבע של הפסוק. המלך בפסוק ב’ שולט על רבע מהפסוק ואילו המלך שבפסוק א’ שולט רק על   1/16 מהפסוק.   משקל ההפסק של הטיפחא במילה ״לך״ שבפסוק א’ קטן בהרבה ממשקל ההפסק של הטיפחא במלה ״לך״ שבפסוק ב’.

בפסוק א משקלו כה קטן, שניתן לומר שהוא מחובר למילה ״נחלה״  .  ״נותן לך נחלה״.  ואילו בפסוק ב’ ההפסק גדול יותר. 

חלוקת הטעמים נעשתה כך שהמילה ״לך״ בפסוק ב’ שייכת למשפט התיאור (המתאר את הארץ) “אשר ה’ אלהיך נותן לך״ , והמשפט ״ושמת בטנא״ אינו חלק ממנו

ולכן הרשב״ם קורא לו ״סוף דיבור״.  ואילו המילה ״לך״ בפסוק א’ ״נותן לך נחלה״  היא בתוך משפט אחד, מחוברת אליו משתי צידיה, ולכך מתכוון הרשב״ם במילה ״מחובר״.  כוונת הרשבם באומרו ״לשלפניו״ היא בפסוק לפניו. בפסוק א שלפני ב.

{א} <{[( וְהָיָה֙ 1/8 (כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ)]1/4

[(( אֲשֶׁר֙ ) 1/16  (יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ )) 1/8

((נֹתֵ֥ן לְךָ֖) 1/16 (נַֽחֲלָ֑ה))]} 1/2

{[וִֽירִשְׁתָּ֖הּ]   1/4 [וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: ]}> 1

{ב} <{[( וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה) 1/8

((אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛) 1/16

 (אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ))]  1/4

[וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא]} 1/2

 {[וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם] 1/4

[( אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ ) 1/8

((לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ) 1/16

(שָֽׁם: ))]}> 1