לפרשת תזריע מצורע - על נקודה

בפרשת ״וירא״, ספר בראשית, פרק י״ח, פסוק ג’, מדבר רבינו בחיי במעלתה של הנקודה (ציטטתי חלק קטו מדבריו, ואת דברי סגרתי בסוגריים): ״…וההפרש שבין קמץ לפתח אינו אלא הנקודה (כשנשים נקודה מתחת לתנועת הפתח, תיראה התנועה כקמץ). והנקודה רמז לנקודת המציאות, שהוא היכל הקודש מכוון באמצע הנמשל לנקודה. ועל כן שהנקודה משמשת שלבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה, יהיה חולם. באמתע האות (האות וו) יהיה שורוק, ואם מתחת - יהיה חיריק, ואם בפתח, ישוב קמץ, ואם בחיריק - ישוב צירה (אם נוסיף נקודה לצד מקודת החיריק, נקבל שתי נקודות אופקיות, שזה צירה). ואם בצירה - ישוב סגול (אם נוסיף תחת הצירה נקודה, נקבל סגול) , ואם בשוא - ישוב קבוץ (שהוא שלוש נקודות כמעט אנכיות)…ועוד באותיות עצמן ..ואם בריש ישוב דלת (אם נוסיף נקודה לימין הקו האופקי של הריש, נקבל את האות דלת)…ולכך, המוסיף נקודה או גורעה, מחריב את העולם, ומקצץ נטיעות התורה ושורשיה…

נבחן את הדבר בשני פסוקים. האחד מתוך הפרשה הקודמת לפרשת וירא, היא פרשת ״לך לך״, והשני מתוף הפרשה שאחרי פרשת וירא, היא פרשת ״חיי שרה”.

בפרשת לך לך, כאשר השם אומר לאברהם שיוולד לו בן, אברהם אומר:״ הלבן מאה שנה יולד בן, ואם שרה, הבת תשעים שנה תלד״. על פי הכתוב נראה שאברהם שואל בפליאה ״ הלבן מאה שמה יוולד בן״?

אלא, שידוע שכלל הוא שהא השאלה (הנקראת גם הא התמה) מנוקדת בחטף פתח, ואין דגש באות שאחריה. ואילו הא הידיעה מנוקדת בפתח, והאות שאחריה דגושה. מדוע אם כן המילה ״הלבן״ מנוקדת בפתח, והאות שאחריה דגושה?  יש עוד כלל שאומר שלפני שוא, הא השאלה תנוקד בפתח, ולא בחטף פתח. מכאו מובן מדוע במילה ״הלבן״ האות הא מנוקדת בפתח, אבל עדיין תמה, למה האות למד דגושה?

נראה לי שהסיבה היא שבעלי המסורה נמנעו מלהציג את הפסוק כשאלה או תמיהה, ולכן לא נקדו כשאלה.  כאן בפסוק אונקלוס מתרגם את המלה ״ויצחק״ - ״וחדי״. ״ויצחק ויאמר בלבו״ - ״וחדי ואמר בלבה״. ואילו בפרשת חיי שרה, אונקלוס מתרגם את המשפט ״ותצחק שרה בקרבה״ - ״וחיכת שרה במעהה״. רש״י מעיר על ההבדל שבין שתי התרגומים השונים לאותה מלה ״זה תרגום אונקלוס לשון שמלה וחדי (חדווה), ושל שרה לשון מחוך (י״ח י״ב) למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה״. נראה שגם אונקלוס, ובעקבותיו רש״י, לא ראו במענה של אברהם שאלה ותמיהה, אלא יותר הבעה של שמחה.  זה אולי מסביר, מדוע בעלי המסורה נקדו את המשפט ״הלבן צאה שנה יולד בן” כמשפט חווי, ולא כמשפט תמה.  

הנה כאן, העדר הנקודה באות למד שבמלה ״הלבן״ מציגה את המשפט כחווי ולא כשאלה או תמה.

עלי לציין שבהמשך הפסוק  ״ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד״ , המלה ״הבת״ מנוקדת כשאלה, האות הא מנוקדת בחטף פתח, והאות שאחריה אינה דגושה, כחוק הא השאלה.

כמו כן, ניתן מבחינה לשונית להסביר שהניקוד של המלה ״הלבן״ בפתח ובדגש הוא יוצא מו הכלל של ניקוד הא השאלה, וכך אכן מסבירים מפרשים אחרים, שזהו משפט תמה.

הפסוק השני הוא מפרשת ״חיי שרה״. פרק כ״ג  פסוק ב’: ״ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה״. אונקלוס מתרגם: ״ואתא אברהם למספדה לשרה ולמבכה”. המילה ״ולמבכה״ מופיעה עם נקודה באות הא, מפיק הא, לאמור, ״לבכות אותה״. , תרגום המשך הפסוק מופיע בשני נוסחים שונים. בנוסח אחד כתוב ״למספדה דשרה. מפיק בהא. כאן זה מורה על שם עצם, ״למספד של שרה״.  בנוסח אחר כתוב ״למספדה לשרה״. ללא מפיק בהא. כאן זהו פועל, לספוד את שרה. קראתי שעל פי הנוסח הראשון, אונקלוס תרגם שאברהם הלך למספד של שרה, אבל לא הוא הספיד אותה,  אלא  הספידוה אחרים, כי כבוד המת הוא שאת ההסספד יעשו אחרים, בעוד שהאבלים הם הבוכים (פירוש זה הוא על פי ״פרשגן״ לרב רפאל בנימין פוזן).

הנה כאן הנקודה, מפיק הא, משנה את המילה מפועל לשם עצם, ובעצם משנה את הבנת הכתוב.

בפרשץ ״בהעלותך״ אןתה קראנו ביום חןל המועד הרביעי של פסח, פרק ט’ פסןק י נאמר:״דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח ליהוה ״ מופיעה נקודה מעל האות ק. כך בספר התורה, שהוא כידדוע אינו מנוקד ואינו מכיל סימני טעמים. זה על פי המסורה. מה חשיבות נקודה זו?  במשנה מסכת פסחים פרק ט משנה א נאמר ״איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מאסקפת העזרה ולחוץ. אמר רבי יוסי: לפיכך נקוד על ה' לומר, לא מפני שרחוקה ודאי, אלא מאסקפת העזרה ולחוץ.״  בדגש זאת כדי ללמדינו שאין הכוונה לדרך רחוקה ודאי, רחוקה ממש, אלא אפילו מאסקופת העזרה ןלחוץ. כל מרחק מן העזרה, ואפילו הקטן ביותר נחשב ״לדרך רחוקה״. האם זו הסיבה? אן זה דרש.  בספר בראשית, פרק י״ח פרשת וירא: ״ ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל״ שם יש מספר נקודות. על האלף יוד ווו. רש״י אומר שם: ״"ויאמרו אליו" - נקוד על אי"ו שבאליו ותניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו' וכאן הנקודה רבה על הכתב ואתה דורש הנקודה שאף לשרה שאלו איו אברהם למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש (בב"מ דפ"ז) אומרים יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה״  זהו אם כך דרש.  

פסוק מפורסם הוא ״ וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו״ - בראשית ל״ג פסוק ד "וישקהו" - נקוד עליו ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר) אר"ש בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (ב"ר)

כאן רואים שלפי הדרש הנקודה או הנקודות אומרות שאין המילה ממש. 

האם זוהי הסיבה?  נעיין בפסוק  הנסתרת ליהוה אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת  ״ דברים כ״ט כ״ח.גם כאן יש דרש. רשי ״נקוד על לנו ולבנינו לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה״

   הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינו וְהַנִּגְלֹת לָנו ולְבָנֵינו עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (כט:כח).

מתוך מאמר של ד״ר יוסף עןפר מאוניברסיטת בר אילן:

בפסוק זה נרשמות בספר התורה אחת עשרה נקודות, מעל אחת עשרה אותיות רצופות: מעל המילים "לנו ולבנינו" ומעל האות עי"ן במילה "עד" הסמוכה להן.1

הברייתא באבות דרבי נתן (נוסחא א פר' לד) נדרשת לעניין הנקודות הללו ומביאה דו-שיח דמיוני בין עזרא הסופר, דמות המייצגת את העוסקים בקביעת נוסח התורה ובהעתקתה, ובין אליהו הנביא, מי שעתיד לגלות צפונות ולפתור קושיות וספקות:

אמר עזרא: אם יבא אליהו ויאמר לי "מפני מה כתבת כך?", אומר אני לו "כבר נקדתי עליהן". ואם יאמר לי "יפה כתבת", אעבור נקודה מעליהן (אסיר את הנקודה).

משמע מכאן שהנקודות היו מקובלות כסימן מחיקה, ואם יגלה אליהו לעזרא שאין לכתוב את המילים הללו, יטען כנגדו עזרא שאכן הן כבר סומנו כמחוקות. את שימושן של נקודות כסימן מחיקה בעת העתיקה ניתן לראות, למשל, במגילת ישעיהו השלמה ממגילות מדבר יהודה וגם בכתבי-יד מימי הביניים.

כיוון שעזרא אינו בטוח אם המילים הללו צריכות להיכתב אם לאו, הוא כותב אותן ומציין מעליהן סימן מחיקה, וכך הוכרע לעשות בכל ספרי התורה. כתוצאה מכך, הכתוב עצמו רומז לשתי קריאות אפשריות: לפי הקריאה האחת כוללים בפסוק את המילה הנקודה, ולפי הקריאה השנייה אין כוללים אותה.

גם הדרשות האלה מבוססות על תפיסת הנקודות כסימני מחיקה, כפי שהסביר רלב"ג (ר' לוי בן גרשום, פרובנס, 1344-1288) בפירושו לבראשית (יח:ט):

הנקודות אשר על "אליו", ומה שידמה לו, הוא אצלי להורות על עניין ממוצע בין מציאות התיבה הנקודה והעדרה, כי הנקודה תֵעָשה על הכתוב, למחוק מה שעליו הנקודה; ולפי שכבר נשארה התיבה בכתוב עם הנקודות שעליה, הורה שאינה נמחקת מכל וכל, ואינה נכתבת בשלמות.

 תפקיד נוסף של הנקודה הוא מפיק ה. פירוש להוציא את ההא במבטא. לדוגמה, בכל קבלת שבת קןראים את ״במה מדליקין ״פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה, רבי אליעזר אומר, טמאה, ואין מדליקין בה״ שם המפיקים מביעים את הסמיכות ״קיפל אותה״ ״הבהב אותה״ (לא היא הבהבה). לעומת זאת בכל יום בקריאת הקורבנות אמחנו קוראים ״צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו ״ (ויקרא ו ב). שם אין מפיק ה.

המסורה אינה מציינת שאין מפיק ה. לעומת זאת היא מציינת שהאות ה קטנה (זעירה). 

לעומת זאת, היא כן מציינת בפרשתינו פרשת תזריע, פרק י״ג פסוק ד: ״ואם בהרת לבנה הוא בעור בשרו ועמק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים״ שם המסורה מציינת שאין מפיק ה.

בפרשה זו מופיעות מילים שנראות כביכול זהות, אלא שבחלקן יש מפיק ה, ובחלקן אין.  לדוגמה: ״ ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה״ ורשי אומר ״ בדמי טהרה לא מפיק ה"א והוא שם דבר כמו טוהר ימי טהרה מפיק ה"א ימי טוהר שלה״ .

מדוע מצא רש״י לנכון להסביר כאן, ואילו במילה ״שערה״ שתק ? ייתכן שצריך להיות שם מפיק, וזה מה שמצופה, לכן המסורה אומרת שאין . דוגמה נוספת להערה של המסורה היא במילה ״בשאת״.

בפסןק י (פרק י״ג)  ״ וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת ״ המסורה מציינת ״השין רפה״. מדוע? כי היינו מצפים שבאות שין תהיה דגושה, אחרי בית מיודעת (בהשאת) .  לעומת זאת, במילה ״מוקדה״ שבויקרא פרק ו’ פסוק ב’ המסורה אינה מציינת שאין מפיק הא. מכאו, שאין לצפות שיהיה מפיק הא. בקריאת הפסוק נראה כביכול שצריך להיות מפיק הא ״מוקדה״ - מוקד שלה, אלא כיון שאין מפיק הא, מסביר האבן עזרא ״והא מוקדה מוסף או מוקד ומוקדה הם שני שמות״. זאת אומרת, אל תתפלא שאין מפיק הא, כי אין פה סמיכות, אלא שם בלבד. זה לא מוקד שלה.