Tuesday, October 8, 2019

בבא בתרא קט״ז - חשיבות בנים ותלמידים

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה כתיב הכא (במדבר כז, ח) והעברתם את נחלתו וכתיב התם (צפניה א, טו) יום עברה היום ההוא (תהלים נה, כ) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר כל שאינו מניח בן וחד אמר כל שאינו מניח תלמיד תסתיים רבי יוחנן דאמר תלמיד דאמר רבי יוחנן דין גרמיה דעשיראה ביר תסתיים דרבי יוחנן דאמר תלמיד ומדרבי יוחנן אמר תלמיד רבי יהושע בן לוי אמר בן והא רבי יהושע בן לוי לא אזיל לבי טמיא אלא לבי מאן דשכיב בלא בני דכתיב (ירמיהו כב, י) בכו בכה להולך ואמר רב יהודה אמר רב להולך בלא בן זכר אלא רבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד ומדר' יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד רבי יוחנן אמר בן קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה:סימן הדד עני וחכם
דרש רבי פנחס בן חמא מאי דכתיב (מלכים א יא, כא) והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה ויואב לא הניח בן והכתיב (עזרא ח, ט) מבני יואב עובדיה בן יחיאל אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה דרש ר' פנחס בן חמא קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות שנאמר (איוב יט, כא) חנוני חנוני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי וקא אמרי ליה חבריה (איוב לו, כא) השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעוני דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנא' (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה:

Thursday, October 3, 2019

לפרשת ניצבים - “וזה הפירוש בלא ראש ורגל” אבן עזרא




“וזה הפירוש בלא ראש ורגל”

״הַנִּסְתָּרֹת לַה’ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:״ (דברים כ״ט: כ״ח)

מפרש האבן עזרא: ״הנסתרות - הטעם מי שיעבוד עבודת כוכבים בסתר לה' אלהינו והטעם כי משפטו ביד השם והוא יפרע ממנו ואם היתה בגלוי חיוב לנו ולבנינו לעשות ככתוב בתורה. וי''א כי הנסתרות והנגלות הם לה' ואין לנו כי אם לעשות דברי התורה וזה הפי' בלא ראש ורגל ומה טעם יש להזכיר כן במקום הזה ובעבור שאמר וישליכם אל ארץ אחרת אמר כי אם תשוב אל ה' אע''פ שאתה חוצה לארץ השם ישיב שבותך ועל דעת רבי יהודה המדקדק הראשון כי הוא יניח. והטעם ימצא מנוח' לנשבים ויתן להם רחמים ואחר כן ישוב ויקבץ:״

מה כוונתו ״בלא ראש ורגל״? 
 כוונתו היא - אלה המפרשים שגם הנסתרות וגם הנגלות הם להשם.  כביכול כתוב: ״הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת״.  ״לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״. 
ואומר האבן עזרא שפירוש זה לא ייתכן. כי אם נכתוב כך, הרי שהמשפט המסתיים במילה ״והנגלות״ נראה כמשפט ללא סיום, קטוע, כביכול אין לו רגל.  המשפט השני המתחיל במילה ״לנו״ נראה כאילו אין לו התחלה, כביכול אין לו ראש, לכן אומר ״וזה הפירוש בלא ראש ורגל”

מעניין שבעברית של היום המשפט ״אין לו בהן יד ורגל״ פירושו ״איננו מעורב בזה כלל״. 

האם ביטוי מעין זה מופיע במקורות?
בגמרא כתוב ״אין לו בהן יד ורגל״ (נזיר מ״ו:ב’).  
האם זוהי גם כוונת המשפט בגמרא?
ממש לא…
הנה המשפט מהגמרא, והפעם ניקדתי…
״אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד וְרֶגֶל אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית״

ייתכן שמשפט זה בעברית המודרנית שינה צורה, ולבש משמעות שונה לחלוטין.


Wednesday, October 2, 2019

צורות הקשר וצורות הפסק בכ״א הספרים שבמקרא


שאלה: מהם שמות שלושת בניו של נֹחַ?
רבים ישיבו: ״שֵׁם, חָם וְיָפֶת.״
אולם בתורה כתוב ששם הבן השלישי הוא יֶפֶת, לא יָפֶת.  ״אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל״ (בבראשית י’:כ״א) 
שמו הוא אכן ״יֶפֶת״, אלא במקומות בו נכתב שמו לפני סוף משפט, נכתב ״יָפֶת״. 

בכל בוקר אנחנו מברכים ״ברוך שלא עשני עָבֶד”, וכן “המכין מצעדי גָבֶר”,  אך ״ברוך הַגֶּבֶר אשר יבטח בה’ “.
״יָפֶת״, ״עָבֶד״, ״גָבֶר״ - כולם צורות הֶפְסֵק, ואילו ״יֶפֶת״, ״עֶבֶד״, ״גֶבֶר״ - צורות הֶקְשֵׁר הן.
צורת הֶפְסֵק היא זו המופיעה בסוף משפט, וצורת הֶקְשֵׁר היא בתוך המשפט וקשורה לתיבות הבאות.

אם כך, מדוע מנוקדת התיבה ״הַפָּסַח״ בצורת הפסק בפסוק ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:״ (במדבר ט’:ב’) ? הרי תיבת ״הַפָּסַח״ אינה מופיעה כאן בסוף משפט!

ועוד -
בבקרים שבעונת החורף אנחנו מזכירים את הגשמים ״מוריד הגשם”.  האם ״הגשם״ בסגול או בקמץ?  תלוי את מי שואלים.  רוב האשכנזים יאמרו שיש לומר ״הַגָּשֶׁם״ בקמץ, כי הרי זה סוף משפט, ואילו הספרדים (וכן בסידורים נוסח ספרד) יאמרו ״הַגֶּשֶׁם״, בסגול, כי הרי אין זה סוף הברכה. אלה יאמרו כך מנהגינו ומסורת אבותינו, ואלה יאמרו כך מנהגינו ומסורת אבותינו. 
בברכת השנים יאמרו האשכנזים וגם הספרדים ״ותן טַל ומטר״. “טַל” בפתח - צורת הקשר.
בבקרים שבעונת הקיץ יאמרו אלה וגם אלה ״מוריד הַטָּל״. בקמץ - צורת הפסק.  לדידם של האשכנזים ודאי שיש לומר ״מוריד הַטָּל״ בקמץ, מאותה סיבה שיש לומר ״מוריד הַגָּשֶׁם״ בקמץ. בשני המקרים זהו סוף משפט, ולכן כל אחת מתיבות אלה תהיה בצורת הפסק.  אולם מדוע יאמרו הספרדים ״מוריד הַטָּל״ בצורת הפסק, אך ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ בצורת הקשר?  מה השתנה חוץ מתקופת העונה?  
את התשובה לכך נמצא בהמשך המאמר.

״סוף משפט״ אינו רק סוף פסוק.  ידוע שכל פסוק במקרא מתחלק בדרך כלל לשני משפטים ראשיים.  סוף חציו האחד של הפסוק מוטעם באתנחתא, וסוף הפסוק מוטעם בסילוק. שניהם טעמים בדרגת ״קיסר״, ובעצם שניהם הקיסרים היחידים. סילוק ואתנחתא. 
אם כך, תיבות המוטעמות בסילוק (הנקרא גם סוף פסוק) או  באתנחתא (אתנח) תופענה כמעט תמיד בצורת הֶפְסֵק.

זה המקום לחזור בקצרה על נושא טעמי המקרא:
טעמי המקרא מתחלקים לשתי קבוצות. האחת משמשת לכ״א הספרים, שהם כל ספרי המקרא מלבד איוב, משלי ותהילים, והשניה היא קבוצת הטעמים המשמשים את ספרי איוב, משלי ותהילים, ואלה קרויים ״טעמי אמ״ת”.  במאמר זה אתמקד בטעמי כ״א הספרים.

טעמי המקרא מתחלקים למפסיקים ולמשרתים.  הקיסרים הם דרגת ההפסק הגבוהה ביותר, וכאמור הם שניים - סילוק (סוף פסוק) ואתנחתא (בפי הספרדים - אתנח). מתחתם המלכים: סגול (סגולתא), טפחא (טרחא), זקף קטון, זקף גדול ושלשלת.  אחריהם המשנים: רביעי (רביע), זרקא, פשטא, יתיב ודביר. והאחרונים שבמפסיקים הם השלישים: אזלא, גרש, גרשיים, פזר, תלישה גדולה, מונח לגרמיה (אצל אשכנזים בלבד) וקרני פרה (פזר גדול).
עד כאן המפסיקים לדרגותיהם.

המשרתים, כולם באותה דרגה: מונח (שופר הולך), מהפך (שופר הפוך), קדמא, תלישה קטנה (תרסא), מרכא (מאריך) , דרגא, מרכא כפולה, מאיילא, ירח בן יומו.
(יש מהספרדים שקוראים לקדמא בשם אזלא, ולפשטא יקראו קדמא).

כל פסוק מתחלק לשני חלקים. וכל חלק גם הוא מתחלק לשני חלקים, עד שנותרת יחידה שאינה ניתנת לחלוקה. כיון שבקיסרים ומלכים עסקינן, נוכל להמשיל את הפסוק לקיסרות.  הקיסר, סילוק,  מחלק את כל תחום שלטונו לשניים, וממנה את האתנחא למשול על חלקו האחד. האתנחתא ״תמשול״ מתחילת הפסוק ועד תיבתה (המוטעמת באתנחתא).  הסילוק ימשיך למשול ישירות על החלק הנותר. עכשיו האתנחתא תחצה את תחום שלטונה. היא תמנה מלך. המלך ימשול מתחילת הפסוק ועד תיבתו שלו. האתנחתא תמשול ישירות על החלק הנותר. המלך גם הוא יחצה את תחום שלטונו, וימנה משנה. 
האתנחתא יכולה למנות מלך נוסף, מלך זה ימשול על החלק שבתיבה הנמצאת מיד לאחר התיבה המוטעמת במלך הראשון, ועד תיבתו שלו.

הסילוק, אחרי שחילק ע״י אתנחתא, ימשיך לחלק את שמאלה של האתנחתא ע״י מלך, ואת שמאלו של אותו מלך יוכל לחלק על ידי מלך אחר, וכן הלאה. מלכים אלה יחלקו את החלק שלימינם ע״י משנים, והמשנים ע״י שלישים.

יש לציין שכוח הפסקם של המפסיקים השונים אינו תלוי רק בדרגתם, אלא גם במקומם בפסוק. מפסיקים בדרגה שווה הנמצאים תחת אותו ״שליט״, כוחם על פי הסדר מימין לשמאל. לדוגמה, בפסוק: ״וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת-דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ:״  האתנחתא שבתיבה ״הַגָּדֹ֑ל״ מחלקת את הפסוק לשנים. תחום שלטונה של האתנחתא הוא מתחילת הפסוק ועד תיבתה (״הַגָּדֹ֑ל״). האתנחתא ממנה מלך, כאן זקף קטון שבתיבה ״לְרִבְקָ֔ה״, המחלק את שלטונה לשניים. “וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה” היא היחידה הקטנה ביותר שאינה ניתנת לחלוקה, ולכן בתיבה ״״וַיֻּגַּ֣ד״ אין מפסיק, אלא משרת (מונח). ואז שוב ממנה האתנחתא מלך, הפעם טפחא. למרות שזקף קטון וטפחא שניהם באותה דרגה, שניהם מלכים, כוחו של הזקף קטון בתיבה ״הגדול״ גדול מכוחה של הטפחא, שכן הוא מופיע לימינה. הוא מונה קודם. 

נשוב לסילוק. אחרי שסילוק מינה את האתנחתא לחלק את תחום שלטונו, הוא ממנה מלך, זקף קטון במלה ״הַקָּטָ֔ן״,  לחלק את הקטע שבין ״ותשלח״ ועד תיבתו (״להרגך”). לאחר מכן הוא ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה ״אֵלָ֔יו״, ושוב ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה  ״אחיך״, ואחר כך בתיבה ״לך״ - שם טפחא.
שלושת הזקפים - הזקף הימני ביותר, בתיבה ״הַקָּטָ֔ן״, כוחו הוא הרב ביותר. אחריו הזקף שבתיבה ״אֵלָ֔יו״, וכן הלאה. כוחם של מפסיקים מאותה דרגה הולך וקטן מימין לשמאל.

מלים המוטעמות באחד הקיסרים תופענה כמעט תמיד בצורת הפסק, ומלים המוטעמות במשרתים תופענה כמעט תמיד בצורת הקשר.  אולם צורת הפסק מופיעה לא רק בקיסרים, אלא גם במפסיקים. ככל שדרגת המפסיק גבוהה יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר שתיבה מסוימת תופיע בצורת הפסק. לדוגמה, בתיבות שצורת ההקשר שלהן היא פתח, וצורת ההפסק היא קמץ, כמו אָמַר/אָמָר, עָלַי/עָלָי מופיעות בכ- 25% מהמקרים בצורת הפסק, (אָמָר,עָלָי) ו75% בצורת הקשר (אָמַר,עָלַי), כאשר מוטעמות בזקף קטון (דרגת מלך), אך אם תופענה בטעם רביע (דרגת משנה) רק כ 10%יהיו בצורת הפסק.

אולם גם בין מפסיקים באותה דרגה יש הבדל בסבירות בו תופיע תיבה בצורת הפסק.  לדוגמה, בתיבות המנוקדות בפתח קמץ (כמו ״אָמַר״) השכיחות של צורת ההפסק (״אָמָר״) בטעם סגולתא היא כ 50%, בזקף קטון - 25%, בזקף גדול - 3%, ובטפחא  2% בלבד.
הסגולתא, זקף קטן, זקף גדול, וטיפחא, ארבעתם באותה דרגת הפסק, כל הארבעה מלכים, ואף על פי כן שכיחות צורת ההפסק בכל אחד מהם שונה.   דבר זה מצביע שלא שלא המלכים כוח הפסקם שווה.  
צורת הקשר/הפסק היא אחד הסממנים המצביעים על כוחו של הטעם. מהאמור לעיל נראה שמארבעת הטעמים - סגולתא, זקף קטן, זקף גדול, וטיפחא, כוחה של הסגולתא הוא הרב ביותר.  ואמנם, יש המגדירים את הסגולא כטעם המחלק כמה מהפסוקים לשלוש.  בעוד שרוב בעלי הדקדוק סוברים שכל פסוק מתחלק לשנים, יש האומרים שמספר לא רב של פסוקים מתחלק לשלוש, ע״י סגולתא וע״י אתנחתא. לדידם במקרים אלה כוחה של הסגולתא ככוחה של האתנחתא, הקיסר. ואעז לומר שיש מקרים שרב כוחה של הסגולתא מכוחה של האתנחא. 
הנה בפסוק: ״שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָֽאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן-הַמְּנֹרָֽה:״ (שמות ל״ז:י״ט) הרי כאן יש בבירור שלושה משפאים נפרדים, ששניים מהם מסתימים בתיבה ״ופרח״, וקשה לומר שיש בפסוק זה חלוקה לשנים ושוב לשנים.
גם בפסוק הבא יש חלוקה לשלושה חלקים, ונראה אפילו שכאן ההפרדה בסגול גדולה מאשר ההפרדה באתנחתא: ״וְהָֽאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֘ נְחֹ֒שֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַֽחֲשֽׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָֽאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶֽחָצֵֽר:״ (שמות ל״ט:י״ג). החלק שלפני הסגול דן באדנים המצופים נחושת, ואילו שאר הפסוק דן ביתר הפריטים.

ראינו גם שיש הבדל ניכר בין יחס צורות הפסק/הקשר בזקף קטון, לבין צורות הפסק/הקשר בזקף גדול. האם הדבר מצביע על כך שכוח מלכותו של הזקף קטן קטון גדול מזה של הזקף גדול?  נראה שכן. בעוד שהזקף גדול תחום שלטונו מוגבל לתיבתו בלבד, הרי שהזקף קטון יש בתחום מלכותו יותר מתיבה אחת, וגם משנים ושלישים כפופים למרותו.

ציינתי שבטפחא (טרחא) בתבנית פתח/קמץ (כמו אָמַר/אָמָר) אחוז הפעמים בה מופיעה הפסק הוא 2% בלבד. האם זה מצביע על כוח מלכותו של הטעם טפחא?  הנה הטעם רביע באותה תבנית שם אחוז ההקרויות הוא 10%.  טפחא מוגדרת כמלך, ואילו רביע מוגדר כמשנה - דרגה נמוכה ממלך.  מעניין שבקרב עדות תימן הרביע הוא דוקא בדרגה גבוהה יותר מאשר הטפחא. הרביע בקרב עדות תימן שוכן בין המעמידים יחד עם טעמים המוגדרים אצל שאר העדות כקיסרים ומלכים (כמה מהמעמידים הם -רביע, זקף קטן, זקף גדול, תביר, תלשא גדולה, סגולתא, אתנחא, סוף פסוק.) ואילו הטפחא עם מפסיקים תשכון. בד״ר ישראל בן דוד מכנה אותה ״מלך אביון”.  הטפחא אומנם מוגדרת כמלך, ולדעתי זכתה לכתר מלוכה רק משום קרבתה לקיסרות. בהיותה המפסיק האחרון הרואה את פני המלך.

האם צורת הפסק/ הקשר תלויה בדרגתו של הטעם בלבד?  התשובה היא שיש גורמים נוספים המשפיעים על ניקוד התיבה אם צורתה הקשר או הפסק. לדוגמה, תבניות פַּע/פָּע כמו דַּל / דָּל או טַל / טָל,  מופיעים בצורת הפסק בכ-43% מהמקרים.  מלים שתבניתן שווא/סגול בכינוי שם החיבור כמו בֵּיתְךָ / בֵּיתֶךָ, ב- 21%. ואילו סגול/קמץ כמו שֶׁמֶשׁ/שָׁמֶשׁ, רק ב 0.3% מהמקרים (חוץ מהמלה ״ארץ״, אותה הזכרתי לעיל.
אם כך ייתכנו מקרים של פסוקים בהם מלך יהיה בדרגת הקשר ואילו משנה יהיה בדרגת הפסק, כמו 
 בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֨יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם (בראשית ג’:י״ט). כאו ״אפיך״ בטעם משנה אך בצורת הפסק, ואילו ״לחם״ בדרגת מלך, אך בצורת הקשר. (״לֶחֶם״ ולא ״לָחֶם״).

יוצאת מן הכלל היא המלה ״ארץ” . ״אֶרֶץ״ בהקשר ו״אָרֶץ״ בהפסק, אך כאשר היא מיודעת תכתב תמיד ״הָאָרֶץ״, גם במפסיקים בכל דרגה, וגם במשרתים. לעולם לא ״הָאֶרֶץ״.

וַֽהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת-בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַֽחֲרֶ֛יךָ לְדֹֽרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִֽהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּלְזַרְעֲךָ֙ אַֽחֲרֶֽיךָ: (בראשית י״ז:ז’) - ״ובינך״ במשנה אך בצורת הפסק, בעוד ש״ולזרעך״ במלך אך בצורת הקשר.

״וַיֹּ֖אמֶר מִי-אָ֑תּ וַתֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ וּפָרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֙ךָ֙ עַל-אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה:״ (רות ג’:ט’) - ״כנפך״ - ״ותאמר״ בטעם משנה אך בצורת הפסק, ואילו ״על-אמתך״ במלך, ואף על פי כן הוא בצורת הקשר.

 ״כִּ֣י אֵ֥ל קַנָּ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּֽן-יֶֽ֠חֱרֶה אַף-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:״ (דברים ו’:ט״ו) - התיבה ״בְּקִרְבֶּךָ״ ודאי בצורת הפסק, שכן היא מופיעה באתנחתא. 
נבחן את התיבות ״בָּךְ״ ״וְהִשְׁמִידְךָ״ . שניהם מוטעמים בזקף קטון, אך אף על פי כן  ״בָּךְ״ בצורת הפסק ואילו ״וְהִשְׁמִידְךָ״ בצורת הקשר. זה משתי סיבות. האחת היא תבנית התיבות. כפי שנאמר קודם, ״בָּךְ״ היא בתבנית פע, ותבנית זו נטיתה להיות בצורת הפסק גבוהה מזו של תבנית שווא/ סגול בכינוי-פועל-החבור. סיבה שניה, כאשר יש שני טעמים באותה דרגה, הטעם הימני בין השניים כוח פיסוקו רב יותר. על כן כוח פיסוקה של ״בָּךְ״ גדול מכוח פיסוקו של ״וְהִשְׁמִידְךָ״ אף על פי ששניהם מוטעמים באותו טעם - זקף.

״וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל-מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת-הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ:״ (שמואל ב’ י״ג:ה’)
התיבה ״עַל-מִשְׁכָּבְךָ״ מוטעמת בטפחא שהיא מלך. היא בדרגה גבוהה יותר מאשר הרביע המטעים את התיבה ״לִרְאוֹתֶךָ״. אף על פי כן, תיבת ״עַל-מִשְׁכָּבְךָ״ בצורת הפסק, ואילו ״לִרְאוֹתֶךָ״ בצורת הקשר. כפי שציינתי למעלה, טפחא היא מלך אביון ונטיתה לבוא בצורת הפסק נמוכה מאד. התיבה ״לֶחֶם״ מוטעמת ברביע גם היא, אך כאמור נטית תבנית סגול/קמץ (כמו שֶׁמֶשׁ/שָׁמֶשׁ) לבוא בצורת הפסק נמוכה מאד. יותר מכך, לעולם לא תבוא בצורת הפסק כאשר מוטעמת ברביע.(בכ״א הספרים, ולהוציא את התיבה ״הָאָרֶץ״ שכאמור תמיד תופיע בצורה זו ).

ציינתי שכוחו של מפסיק תלוי בדרגתו וכן גם במקומו בפסוק. לדוגמה, המפסיק זקף קטון שהוא מפסיק בדרגת מלך, גדול כוחו מרביע, שהוא משנה.  וזקף קטון הנמצא מימינו של זקף קטון אחר בפסוק, כוחו של הימני רב מזה מאשר לשמאלו.
יש עוד גורם שהשפעתו על כוחו של המפסיק גדולה. זה כאשר אין אתנחתא בפסוק. במקרים אלה המפסיק, מלך בכל המקרים,הוא אשר יחלק את הפסוק לשניים. לכן בהרבה מאד ממקרים אלה צורת תיבתו תהיה צורת הפסק. לדוגמה, בתבנית פתח/קמץ בהברת מלעיל פתוחה (כמו “ירושלים”, ״בעל״) כאשר יש אתנחתא, התיבה תופיע בצורת הפסק בכאחוז אחד של המקרים. כאשר אין אתנחתא אזי צורת ההפסק תהיה בכ-90% של המקרים.  תיבות המוטעמות בטפחא, בפסוקים בהם יש אתנחתא לעולם לא יופיעו בצורת הפסק, אך כאשר אין אתנחתא כ-60% יופיעו בצורת הפסק.

ראוי לציין שלא לכל המלים יש שתי צורות - אחת של הקשר ואחת של הפסק. מלים כמו ״גִּבּוֹר״ לדוגמה. אם תופיע בסוף משפט, בתחילתו, גם אם קשורה למלה אחרת, כמו ״גבור חייל״, לא תשנה את צורתה.  ישנן מילים שיש להן צורה עצמאית וצורת נסמך, כמו המלה ״מִשְׁפָּט״ שבנסמך תשתנה ל״מִשְׁפַּט״, אך אין זו צורת הקשר, אלא נסמך.  

ישנן מלים שלהן שלוש צורות. האחת צורת הקשר, האחרת צורת הפסק, ועוד אחת שהיא חזקה מהקשר וחלשה מהפסק, ומקרא לה ״בינונית״.
לדוגמה, המלה “נשק״: 
“וְנֵ֣שֶׁק וּבְשָׂמִ֔ים” (מלכים א’ י’ :כ״ה) -כאן בצורת הקשר, מוטעמת במשרת (מונח)
״עֲלֹ֥ת הַנֶּ֖שֶׁק״ (נחמיה ג’:י״ט) - בצורה בינונית, התיבה ״הנשק״ מוטעמת במפסיק דרגת מלך (טפחא)
״בְּי֣וֹם נָֽשֶׁק:״ בצורת הפסק. המלה ״נשק״ בסוף פסוק.

לאחר שהוסבר כוחם של המפסיקים, נוכל לעיין בפסוק שבקריאת שמע: ״בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ:״ (דברים ו’:ז’). לכאורה יש כאן דבר מוזר.  התיבה ״בְּבֵיתֶ֨ךָ֙״ המוטעמת בפשטא שהיא טעם בדרגת משנה, באה בצורת הפסק, בעוד ש״בַדֶּ֔רֶךְ״ באה בצורת הקשר. מה הסיבה? 
כפי שנכתב לעיל תבנית סגול/קמץ נטיתה להכתב בצורת הפסק נמוכה מאשר תבנית שווא סגול בכינוי-שם-החבור. הראשונה תהיה בהפסק רק ב 0.3% מהמקרים, בעוד שהשניה בכ- 20% מהמקרים.

נחזור להזכרת הגשמים שבתפילת שמונה עשרה. מדוע הספרדים יאמרו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ - צורת הקשר, אבל ״מוריד הַטָּל״ בצורת הפסק?  התשובה כאן ברורה. למרות ששניהם באותו פיסוק, הם לא באותה תבנית. 
המלה ״טָּל״ כאשר בזקף קטון, מופיעה בתנ״ך בצורת הפסק - בקמץ, ואילו המלה ״גֶּשֶׁם״ כאשר בזקף קטון מופיעה בתנ״ך בצורת הקשר. סגול סגול.  כפי שצויין לעיל, תיבות בתבנית פע כמו ״דל״, ״טל״ נוטות להכתב בצורות הפסק די בקלות. בכ 43% מקרים בתנ״ך הן מופיעות בצורת הפסק. ואילו תיבות בתבנית סגול/קמץ כמו שֶׁמֶשׁ / שָׁמֶשׁ, נטיתן להכתב בצורת הפסק נמוכה מאד. כ 0.3% בלבד.

״וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ״ - מדוע ״הַפָּסַח״ ולא ״הַפֶּסַח״? התיבה ״הַפָּסַח״ מופיעה בטפחא, וכבר ציינו שנטייתן של תיבות המוטעמות בטפחא להכתב בצורת הפסק היא נמוכה מאד, אלא שבפסוק זה אין קיסר, והמפסיק החזק ביותר כאן הוא הטפחא, והוא אשר מחלק את הפסוק לשניים, כפי שבדרך כלל עושה האתנחתא. אפשר לומר שבפסוק זה כוחה של הטפחא ככוחה של אתנחתא בפסוקים אחרים, ולכן התיבה ״הַפָּסַח״ באה בצורת הפסק.

כך גם בטעמים אחרים, כאשר אין טפחא, הטעם החזק ביותר בפסוק ישמש תחתיה, ומלים המוטעמות בטעם זה יבואו בצורת הפסק.

Wednesday, September 25, 2019

אמ״ת

קראתי באחד מעלוני השבת את הסיפור הבא: ״ומעשה בחסיד אחד שנגלה לו אליהו ע״ה, ושאל אותו מדוע איחרו פעמיו לבוא, ואמר לו שזה בעוון שליחי הציבור שאינם זהירים במבטא שפתיהם כשהם עוברים לפני התיבה, וכן בקריאת התורה. ורמז יש בפסוק ״קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת״ (תהילים קמ״ה:י״ח). אמ״ת - ראשי תיבות אותיות , מלות, תנועות, אם נזהר באלו, אז ״רצון יראיו יעשה ואת שעוותם ישמע ויושיעם״, שיבוא אליהו ויושיענו במהרה בימינו (יד משה) (מעם לועז)״ עכ״ל

אתמהא, מדוע לא נזכרה כאן חשיבותם של טעמי המקרא?
והנראה לי שטעמי המקרא כלולים במילה ״תנועות״. הניקוד יחד עם טעמי המקרא מניעים את המילות. 

אם כך: אמ״ת  - אותיות, מלות, תנועות (ניקוד+טעמים) - אם נזהר באלו , נוושע.

שנה טובה, ישועות ובשורות טובות

אהרן


(הציטוט לקוח מתוך העלון ״לקח טוב״ , ארגון/בי״כ ״טוב״ , אשר בגרדנס הילס קווינס.)

לפרשת ניצבים - חסר בית



“לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם” (דברים כ״ט: י״א)

מפרש האבן עזרא:” לעברך - שם הפועל. כטעם ויעברו בין בתריו. והנה מלת עבר בחסרון בית להפך.״
האבן עזרא הוסיף מעין חידה לפירושו את הפסוק.

מהו ״בחסרון בית להפך״? האם האבן עזרא מדבר על חסר בית? Homeless? 

 ודאי שלא. נראה שיש לנקד כך: ״בְּחִסְרוֹן בֵּית לְהֶפֶךְ״.
 אם כך, מה פירוש החידה ״בְּחִסְרוֹן בֵּית לְהֶפֶךְ״?
התשובה לחידה היא זו: כאשר כתוב ״לעבור בברית״ הכוונה להכנס לברית ולהתחייב לתנאיה.  אבל כאשר כתוב ״לעבור ברית״ ללא האות בית לפני המילה ברית, אז הכוונה בדיוק הפוכה, להפר את הברית. לדוגמה ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה’, אֱלֹקֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ (דברים י״ז:ב’) . 
ומכאן פתרון החידה - לעבור בברית זה לבוא בברית. אך בחסרון האות בית. לעבור ברית, זה בדיוק ההיפך. זהו להפר את הברית. 


Monday, September 23, 2019

ארמי אובד אבי


דיון בהשתתפות רש״י והאבן עזרא:

מנחה: ערב טוב קהל נכבד. הערב יש לנו דיון מעניין על פסוק בפרשת כי תבוא. 
משמאלי יש לי הכבוד להציג את רבי שלמה יצחקי, שעשה כל הדרך מצרפת להשתתף עמנו בדיון זה, ולימיני רבי אברהם אבן עזרא, שבא אלינו מספרד.

נתחיל בבקשה אתך הרב יצחקי. הרשה לי לקרוא לך ״רש״י״?

רש״י:  בכבוד !

מנחה: הרשו לי לומר מספר מלים על רש״י פוסק הלכות וידוע בעיקר בפירושו לתנ״ך ולגמרא.  רש״י, פירוש נהדר! אין עליך!

רש״י: לא רק זה, אני גם חזק מאד בייצור יין (מוציא בקבוק). לקראת החגים ב-עשרים אחוז הנחה! ניתן לרכוש און ליין!

רבי אברהם אבן עזרא: אני אישית, מעדיף ברטנורה!

מנחה: רבותי, רבותי, לעניינו!  הרשו לי להציג את רבי אברהם. רבי אברהם הוא משורר, בלשן, אסטרונום, פילוסוף , ומפרש מקרא. אגב, רכשתי לאחרונה את ספר החידות שלך! מדליק!  יש לי כמה תשובות, תשאר קצת אחרי השידור…
הפסוק שברצוני לדון בו הוא מתוך פרשת השבוע, פרשת כי תבוא: ״ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:” דברים פרק כ״ו פסוק ה’.
נפנה אליך קודם, רש״י. על איזה ארמי מדובר, רש״י?

רש״י: כמובן, מדובר על לבן הארמי. הרי כתוב במפורש בספרי דברים (1): ״ואמרת לפני ה' א', ארמי אובד אבי . מלמד שלא ירד יעקב לארם, אלא (לאובד) [להאבד]. ומעלה על לבן הארמי, כאלו איבדו.״  אם כך, ״ארמי״ זה לבן הארמי, ו״אבי״ הוא יעקב אבינו. 

רבי אברהם אבן עזרא: שטות גמורה!  הרי כתוב ״ארמי אובד אבי״, לא כתוב ״ארמי מאבד אבי !” והרי ״אובד״ הוא פועל עומד!  ואילו היה ״ארמי״ על לבן, היה הכתוב אומר ״מאביד״ או ״מאבד״!

מנחה: רבי אברהם, במטוטא, קצת כבוד לרבי שלמה, הוא מבוגר ממך ב120 שנה! (2), רש״י, סליחה על ההערה של רבי אברהם, אבל לגופו של עניין, מה יש לך להשיב על טיעונו? מדוע המקרא לא כתב ״איבד את אבי״? 

רש״י: אני אגיד לך למה, כי בעצם הוא לא ממש איבד את יעקב, אלא רק רצה לאבד אותו. לכן הכתוב לא רצה להשתמש בבנין פיעל, שהוא בניין כבד, אלא השתמש בבנין קל, פעל. הרי כתוב ב’ספרי דברים’ ״כאילו איבדו״, ז״א לא ממש איבדו, לכן השתמש בבניו קל, ואמר ״אובד”

רבי אברהם אבן עזרא: הרי כתוב בהמשך ״וירד מצרימה!״, מה, לבן ירד מצרימה?! מה פתאם!

רש״י: רבי אברהם, לא הבנת! לא לבן ירד מצרימה, אלא יעקב. תקרא מה כתבתי בפירוש שלי: ״ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים”. ״וירד מצרימה״ מוסב ליעקב, לא ללבן!

מנחה: הרשו לי להעיר, שאונקלוס, כתב ש’ארמי’ זה לבן.  אני מצטט: ״ לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא״ ובעברית  ״לבן הארמי בקש לאבד את אבא” . גם התנא יונתן בן עוזיאל כתב דבר דומה, ואף נוקט בשמו של יעקב ״אבונן יעקב מן שירויא ובעא לבן לאובדותיה״!

רבי אברהם אבן עזרא: הם לא הבינו. ״אובד״ הכוונה ״עני״ . הרי כתוב בספר משלי ״ תנו שכר לאובד (משלי ל״א:ו) ובפסוק שאחריו ״ישתה וישכח רישו״ . מכאן ש״אובד״ הוא יעקב.

רש״י: אבל כתוב ״ארמי אובד״. מה, יעקב הוא ארמי?  לבן הוא ארמי!

רבי אברהם אבן עזרא: פעמים קורא הכתוב לאדם על שם המקום בו הוא גר. קח לדוגמה את השם ״יתרא הישמעאלי״ כתוב בדברי הימים ״ואבי עמשא יתר הישמעאלי״ (דברי הימים א ב:י״ז), ואתה בעצמך, רש״י, כתבת כך בפירוש לפסוק הזה: ״"יתר הישמעאלי" - ובשמואל (ב' י"ז) כתוב הישראלי בארץ ישמעאל היה דר דוגמת בית עובד אדום הגתי (שם ב' ו') וכן (מלכים א' ו') וישלח המלך ויקח את חירם מצור בן אשה אלמנה ואביו איש צורי״. 
הנה עיניך הרואות, רש״י ידידי, שאף על פי שאדם הוא ישראלי, יהודי, הוא נקרא על שם המקום בו הוא גר. 

מנחה: יש הגיון בדבריו של רבי אברהם, הנה ליהודי תימן קוראים ״תימנים”. 
אבל תראה, רבי אברהם את טעמי המקרא ״אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י״ . התיבה ״אבד״ בטעם מחבר, ואילו התיבה ״ארמי, בטעם מפסיק, ז״א אובד קשור לאבי, כביכול “מאבד את אבי”

רבי אברהם אבן עזרא: עדיין אתה יכול לראות את המילה ״אובד״ כשם תואר ולא פועל.

מנחה: רבותי, תם זמננו. נראה לי שהמחלוקת עדיין בעינה. אבל יתכן שאין זו ממש מחלוקת, כי הרי ידוע ״שבעים פנים לתורה״.



שבוע טוב!

אהרן

1 ״ספרי דברים״ הוא ספר מדרש הלכה מבית מדרשו של רבי עקיבא.

2 רש״י נולד בשנת 1040, הראב״ע נולד בשנת 1167

מוריד הטל


בסידורים נוסח אשכנז ״מוריד הַטָּל” ולעומתו ״מוריד הַגָּשֶׁם״ ("טל" בקמץ, "גשם” בקמץ וסגול)
בסידורים נוסח הספרדים ועדות המזרח, וכן גם נוסח ספרד כתוב: ״מוריד הַטָּל”  ולעומתו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״. (״טל״ בקמץ אך ״גשם״ בסגול וסגול).
ז״א, בסידורים נוסח ספרד והספרדים המלה ״טַל״ שבדרך כלל מנוקדת בפתח, כאן היא מנוקדת בקמץ, ״טָּל”, שזוהי צורת הֶפְסֵק, ואילו המלה ״גֶּשֶׁם״ לא השתנתה לצורת הֶפְסֵק, ״גָּשֶׁם״.
מדוע ״מוריד הַטָּל” בצורת הֶפְסֵק, ואילו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ בצורת הֶקְשֵׁר?

התיבה ״הטל״ מופיעה בתנ״ך בצורת הֶקְשֵׁר ובצורת הֶפְסֵק.
לדוגמה:
״וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל-הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:״
התיבה ״הטל״ מוטעמת בתביר שהוא מפסיק לא חזק (דרגת משנה), ולכן האות טי״ת מנוקדת בפתח, שהוא צורת הֶקְשֵׁר.
לעומת ״וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃״ . כאן ״הטל״ באתנחתא, שהוא המפסיק בדרגה החזקה ביותר - קיסר, ולכן האות טי״ת מנוקדת בקמץ שהוא צורת הֶפְסֵק.
ובדומה לכך המילה ‘הגשם’: ”וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃” כאן בסגול סגול, צורת הֶקְשֵׁר.
״וַיֹּ֤אמֶר אֵלִיָּ֙הוּ֙ לְאַחְאָ֔ב עֲלֵ֖ה אֱכֹ֣ל וּשְׁתֵ֑ה כִּי־ק֖וֹל הֲמ֥וֹן הַגָּֽשֶׁם׃״ וכאן הגשם, אות גימל בקמץ - צורת  הֶפְסֵק.

מובן אם כך מדוע בסידורים האשכנזים ״מוריד הַטָּל” וכן גם ״מוריד הַגָּשֶׁם״ - שניהם בצורת הֶפְסֵק.
פחות מובן הכתוב בסידורים נוסחי ספרד והספרדים.  בקיץ יאמרו ״מוריד הַטָּל” בצורת הֶפְסֵק, ואילו בחורף - ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ שזוהי צורת הֶקְשֵׁר.
הרי אם הזכרת הגשמים היא סיום משפט, גם ״הטל״ וגם ״הגשם״ יהיו בצורת הֶפְסֵק, ןאם אין זה סיום משפט, הרי על שניהם להיות בצורת הֶקְשֵׁר. מדוע האחד כך, והשני אחרת?

השאלה נשאלה בישיבת ״כסא רחמים”.  מהתשובות ניתן להבין שהזכרת הגשמים אינה סיום הברכה, ולכן ניתן לראות את התיבות ״הטל״ ו״הגשם״ כמוטעמות בזקף קטון.
זקף קטון הוא בדרגת מלך. דרגה אחת נמוכה מהדרגה הגבוהה ביותר - קיסר.  האם בכוחו לשנות ניקודה של תיבה מצורת הקשר לצורת הפסק? ידוע שהקיסרים משנים תמיד לצורת הפסק, אבל מלכים גם?
מסתבר שלעתים גם מלכים בהינף שרביט הופכים תיבות המרות לשלטונם מצורת הקשר לצורת הפסק. הנה בפסוק ״ וַיֹּ֕אמֶר גַּם-עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן-ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם: (בראשית מ״ד:י’). התיבה ״עֶבֶד״ הפכה ל״עָבֶד״ אף על פי שאינה בסוף פסוק, או באתנחתא.

אם כך, צורת הפסק הקיימת תמיד בסוף פסוק או בחציו (באתנחא), קיימת לפעמים גם בתוכו, בהתאם לתחביר.

מובן אם כן שגם זקף קטון משנה מצורת הקשר לצורת הפסק, אבל אולי מובן פחות מדוע שינה את ״הַטַּל״ ל״הַטָּל״, אך השאיר את ה״הַגֶּשֶׁם״ על כנו.

המפתח לשאלה זו נמצא בתבנית התיבה הנשלטת על ידי הזקף קטון. מסתבר שיש נטיה גבוה יותר לשנות תיבות מצורת הקשר לצורת הפסק אם התיבות הן בתבנית ״פע״, כגון ״גל״, ״טל״, ״חג״ וכו, ופחות בתיבות שתבניתן סגול סגול כמו ״גשם״, ״עבד״, ״גפן״. בתיבות תבנית ״פע״ היחס בין צורת הפסק  במקרה של זקף קטון פַּע / פָּע הוא    72%/28% . בעוד שבתבנית סגול סגול, היחס סגול/קמץ בזקף קטון נמוך בהרבה 3%/97%.  מכאן שהסיכוי להפיכת מילה מצורת הקשר לצורת הפסק אינו תלוי בטעם בלבד, אלא גם בתבנית המילה. מהדוגמה לעיל רואים שלמילים בתבנית ״פע״ (כמו ״גל״, ״טל״) יש נטיה גבוהה יותר להפוף לצורת הפסק (בתנאים המתאימים) מאשר למלים מלעליות המנוקדות סגול סגול, כמו ״גפן״, ״גשם״.

מכאן ניתן להבין מדוע בסידןרים נוסח ספרד והספרדים מופיע ״מוריד הַטָּל״ אבל לא ״מוריד הַגָּשֶׁם״ אלא ״מוריד הַגֶּשֶׁם״.

כדאי לעיין גם בספרו של הרב יעקב קמנצקי ״אמת ליעקב״, שם הוא דן בסוגיה זו של  ״מוריד הַטָּל” ולעומתו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״, וכן גם בספרו של ד״ר ישראל בן דוד ״צורות הקשר וצורות הפסק בעברית שבמקרא, שם הוא דן כמעט בכל המילים בתנ”ך המופיעות בשתי הצורות.

שבוע טוב,

אהרן