צורות הקשר וצורות הפסק בכ״א הספרים שבמקרא

שאלה: מהם שמות שלושת בניו של נֹחַ?

רבים ישיבו: ״שֵׁם, חָם וְיָפֶת.״

אולם בתורה כתוב ששם הבן השלישי הוא יֶפֶת, לא יָפֶת.  ״אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל״ (בבראשית י’:כ״א) 

שמו הוא אכן ״יֶפֶת״, אלא במקומות בו נכתב שמו לפני סוף משפט, נכתב ״יָפֶת״. 

בכל בוקר אנחנו מברכים ״ברוך שלא עשני עָבֶד”, וכן “המכין מצעדי גָבֶר”,  אך ״ברוך הַגֶּבֶר אשר יבטח בה’ “.

״יָפֶת״, ״עָבֶד״, ״גָבֶר״ - כולם צורות הֶפְסֵק, ואילו ״יֶפֶת״, ״עֶבֶד״, ״גֶבֶר״ - צורות הֶקְשֵׁר הן.

צורת הֶפְסֵק היא זו המופיעה בסוף משפט, וצורת הֶקְשֵׁר היא בתוך המשפט וקשורה לתיבות הבאות.

אם כך, מדוע מנוקדת התיבה ״הַפָּסַח״ בצורת הפסק בפסוק ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:״ (במדבר ט’:ב’) ? הרי תיבת ״הַפָּסַח״ אינה מופיעה כאן בסוף משפט!

ועוד -

בבקרים שבעונת החורף אנחנו מזכירים את הגשמים ״מוריד הגשם”.  האם ״הגשם״ בסגול או בקמץ?  תלוי את מי שואלים.  רוב האשכנזים יאמרו שיש לומר ״הַגָּשֶׁם״ בקמץ, כי הרי זה סוף משפט, ואילו הספרדים (וכן בסידורים נוסח ספרד) יאמרו ״הַגֶּשֶׁם״, בסגול, כי הרי אין זה סוף הברכה. אלה יאמרו כך מנהגינו ומסורת אבותינו, ואלה יאמרו כך מנהגינו ומסורת אבותינו. 

בברכת השנים יאמרו האשכנזים וגם הספרדים ״ותן טַל ומטר״. “טַל” בפתח - צורת הקשר.

בבקרים שבעונת הקיץ יאמרו אלה וגם אלה ״מוריד הַטָּל״. בקמץ - צורת הפסק.  לדידם של האשכנזים ודאי שיש לומר ״מוריד הַטָּל״ בקמץ, מאותה סיבה שיש לומר ״מוריד הַגָּשֶׁם״ בקמץ. בשני המקרים זהו סוף משפט, ולכן כל אחת מתיבות אלה תהיה בצורת הפסק.  אולם מדוע יאמרו הספרדים ״מוריד הַטָּל״ בצורת הפסק, אך ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ בצורת הקשר?  מה השתנה חוץ מתקופת העונה?  

את התשובה לכך נמצא בהמשך המאמר.

״סוף משפט״ אינו רק סוף פסוק.  ידוע שכל פסוק במקרא מתחלק בדרך כלל לשני משפטים ראשיים.  סוף חציו האחד של הפסוק מוטעם באתנחתא, וסוף הפסוק מוטעם בסילוק. שניהם טעמים בדרגת ״קיסר״, ובעצם שניהם הקיסרים היחידים. סילוק ואתנחתא. 

אם כך, תיבות המוטעמות בסילוק (הנקרא גם סוף פסוק) או  באתנחתא (אתנח) תופענה כמעט תמיד בצורת הֶפְסֵק.

זה המקום לחזור בקצרה על נושא טעמי המקרא:

טעמי המקרא מתחלקים לשתי קבוצות. האחת משמשת לכ״א הספרים, שהם כל ספרי המקרא מלבד איוב, משלי ותהילים, והשניה היא קבוצת הטעמים המשמשים את ספרי איוב, משלי ותהילים, ואלה קרויים ״טעמי אמ״ת”.  במאמר זה אתמקד בטעמי כ״א הספרים.

טעמי המקרא מתחלקים למפסיקים ולמשרתים.  הקיסרים הם דרגת ההפסק הגבוהה ביותר, וכאמור הם שניים - סילוק (סוף פסוק) ואתנחתא (בפי הספרדים - אתנח). מתחתם המלכים: סגול (סגולתא), טפחא (טרחא), זקף קטון, זקף גדול ושלשלת.  אחריהם המשנים: רביעי (רביע), זרקא, פשטא, יתיב ודביר. והאחרונים שבמפסיקים הם השלישים: אזלא, גרש, גרשיים, פזר, תלישה גדולה, מונח לגרמיה (אצל אשכנזים בלבד) וקרני פרה (פזר גדול).

עד כאן המפסיקים לדרגותיהם.

המשרתים, כולם באותה דרגה: מונח (שופר הולך), מהפך (שופר הפוך), קדמא, תלישה קטנה (תרסא), מרכא (מאריך) , דרגא, מרכא כפולה, מאיילא, ירח בן יומו.

(יש מהספרדים שקוראים לקדמא בשם אזלא, ולפשטא יקראו קדמא).

כל פסוק מתחלק לשני חלקים. וכל חלק גם הוא מתחלק לשני חלקים, עד שנותרת יחידה שאינה ניתנת לחלוקה. כיון שבקיסרים ומלכים עסקינן, נוכל להמשיל את הפסוק לקיסרות.  הקיסר, סילוק,  מחלק את כל תחום שלטונו לשניים, וממנה את האתנחא למשול על חלקו האחד. האתנחתא ״תמשול״ מתחילת הפסוק ועד תיבתה (המוטעמת באתנחתא).  הסילוק ימשיך למשול ישירות על החלק הנותר. עכשיו האתנחתא תחצה את תחום שלטונה. היא תמנה מלך. המלך ימשול מתחילת הפסוק ועד תיבתו שלו. האתנחתא תמשול ישירות על החלק הנותר. המלך גם הוא יחצה את תחום שלטונו, וימנה משנה. 

האתנחתא יכולה למנות מלך נוסף, מלך זה ימשול על החלק שבתיבה הנמצאת מיד לאחר התיבה המוטעמת במלך הראשון, ועד תיבתו שלו.

הסילוק, אחרי שחילק ע״י אתנחתא, ימשיך לחלק את שמאלה של האתנחתא ע״י מלך, ואת שמאלו של אותו מלך יוכל לחלק על ידי מלך אחר, וכן הלאה. מלכים אלה יחלקו את החלק שלימינם ע״י משנים, והמשנים ע״י שלישים.

יש לציין שכוח הפסקם של המפסיקים השונים אינו תלוי רק בדרגתם, אלא גם במקומם בפסוק. מפסיקים בדרגה שווה הנמצאים תחת אותו ״שליט״, כוחם על פי הסדר מימין לשמאל. לדוגמה, בפסוק: ״וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת-דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ:״  האתנחתא שבתיבה ״הַגָּדֹ֑ל״ מחלקת את הפסוק לשנים. תחום שלטונה של האתנחתא הוא מתחילת הפסוק ועד תיבתה (״הַגָּדֹ֑ל״). האתנחתא ממנה מלך, כאן זקף קטון שבתיבה ״לְרִבְקָ֔ה״, המחלק את שלטונה לשניים. “וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה” היא היחידה הקטנה ביותר שאינה ניתנת לחלוקה, ולכן בתיבה ״״וַיֻּגַּ֣ד״ אין מפסיק, אלא משרת (מונח). ואז שוב ממנה האתנחתא מלך, הפעם טפחא. למרות שזקף קטון וטפחא שניהם באותה דרגה, שניהם מלכים, כוחו של הזקף קטון בתיבה ״הגדול״ גדול מכוחה של הטפחא, שכן הוא מופיע לימינה. הוא מונה קודם. 

נשוב לסילוק. אחרי שסילוק מינה את האתנחתא לחלק את תחום שלטונו, הוא ממנה מלך, זקף קטון במלה ״הַקָּטָ֔ן״,  לחלק את הקטע שבין ״ותשלח״ ועד תיבתו (״להרגך”). לאחר מכן הוא ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה ״אֵלָ֔יו״, ושוב ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה  ״אחיך״, ואחר כך בתיבה ״לך״ - שם טפחא.

שלושת הזקפים - הזקף הימני ביותר, בתיבה ״הַקָּטָ֔ן״, כוחו הוא הרב ביותר. אחריו הזקף שבתיבה ״אֵלָ֔יו״, וכן הלאה. כוחם של מפסיקים מאותה דרגה הולך וקטן מימין לשמאל.

מלים המוטעמות באחד הקיסרים תופענה כמעט תמיד בצורת הפסק, ומלים המוטעמות במשרתים תופענה כמעט תמיד בצורת הקשר.  אולם צורת הפסק מופיעה לא רק בקיסרים, אלא גם במפסיקים. ככל שדרגת המפסיק גבוהה יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר שתיבה מסוימת תופיע בצורת הפסק. לדוגמה, בתיבות שצורת ההקשר שלהן היא פתח, וצורת ההפסק היא קמץ, כמו אָמַר/אָמָר, עָלַי/עָלָי מופיעות בכ- 25% מהמקרים בצורת הפסק, (אָמָר,עָלָי) ו75% בצורת הקשר (אָמַר,עָלַי), כאשר מוטעמות בזקף קטון (דרגת מלך), אך אם תופענה בטעם רביע (דרגת משנה) רק כ 10%יהיו בצורת הפסק.

אולם גם בין מפסיקים באותה דרגה יש הבדל בסבירות בו תופיע תיבה בצורת הפסק.  לדוגמה, בתיבות המנוקדות בפתח קמץ (כמו ״אָמַר״) השכיחות של צורת ההפסק (״אָמָר״) בטעם סגולתא היא כ 50%, בזקף קטון - 25%, בזקף גדול - 3%, ובטפחא  2% בלבד.

הסגולתא, זקף קטן, זקף גדול, וטיפחא, ארבעתם באותה דרגת הפסק, כל הארבעה מלכים, ואף על פי כן שכיחות צורת ההפסק בכל אחד מהם שונה.   דבר זה מצביע שלא שלא המלכים כוח הפסקם שווה.  

צורת הקשר/הפסק היא אחד הסממנים המצביעים על כוחו של הטעם. מהאמור לעיל נראה שמארבעת הטעמים - סגולתא, זקף קטן, זקף גדול, וטיפחא, כוחה של הסגולתא הוא הרב ביותר.  ואמנם, יש המגדירים את הסגולא כטעם המחלק כמה מהפסוקים לשלוש.  בעוד שרוב בעלי הדקדוק סוברים שכל פסוק מתחלק לשנים, יש האומרים שמספר לא רב של פסוקים מתחלק לשלוש, ע״י סגולתא וע״י אתנחתא. לדידם במקרים אלה כוחה של הסגולתא ככוחה של האתנחתא, הקיסר. ואעז לומר שיש מקרים שרב כוחה של הסגולתא מכוחה של האתנחא. 

הנה בפסוק: ״שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָֽאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן-הַמְּנֹרָֽה:״ (שמות ל״ז:י״ט) הרי כאן יש בבירור שלושה משפאים נפרדים, ששניים מהם מסתימים בתיבה ״ופרח״, וקשה לומר שיש בפסוק זה חלוקה לשנים ושוב לשנים.

גם בפסוק הבא יש חלוקה לשלושה חלקים, ונראה אפילו שכאן ההפרדה בסגול גדולה מאשר ההפרדה באתנחתא: ״וְהָֽאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֘ נְחֹ֒שֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַֽחֲשֽׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָֽאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶֽחָצֵֽר:״ (שמות ל״ט:י״ג). החלק שלפני הסגול דן באדנים המצופים נחושת, ואילו שאר הפסוק דן ביתר הפריטים.

ראינו גם שיש הבדל ניכר בין יחס צורות הפסק/הקשר בזקף קטון, לבין צורות הפסק/הקשר בזקף גדול. האם הדבר מצביע על כך שכוח מלכותו של הזקף קטן קטון גדול מזה של הזקף גדול?  נראה שכן. בעוד שהזקף גדול תחום שלטונו מוגבל לתיבתו בלבד, הרי שהזקף קטון יש בתחום מלכותו יותר מתיבה אחת, וגם משנים ושלישים כפופים למרותו.

ציינתי שבטפחא (טרחא) בתבנית פתח/קמץ (כמו אָמַר/אָמָר) אחוז הפעמים בה מופיעה הפסק הוא 2% בלבד. האם זה מצביע על כוח מלכותו של הטעם טפחא?  הנה הטעם רביע באותה תבנית שם אחוז ההקרויות הוא 10%.  טפחא מוגדרת כמלך, ואילו רביע מוגדר כמשנה - דרגה נמוכה ממלך.  מעניין שבקרב עדות תימן הרביע הוא דוקא בדרגה גבוהה יותר מאשר הטפחא. הרביע בקרב עדות תימן שוכן בין המעמידים יחד עם טעמים המוגדרים אצל שאר העדות כקיסרים ומלכים (כמה מהמעמידים הם -רביע, זקף קטן, זקף גדול, תביר, תלשא גדולה, סגולתא, אתנחא, סוף פסוק.) ואילו הטפחא עם מפסיקים תשכון. בד״ר ישראל בן דוד מכנה אותה ״מלך אביון”.  הטפחא אומנם מוגדרת כמלך, ולדעתי זכתה לכתר מלוכה רק משום קרבתה לקיסרות. בהיותה המפסיק האחרון הרואה את פני המלך.

האם צורת הפסק/ הקשר תלויה בדרגתו של הטעם בלבד?  התשובה היא שיש גורמים נוספים המשפיעים על ניקוד התיבה אם צורתה הקשר או הפסק. לדוגמה, תבניות פַּע/פָּע כמו דַּל / דָּל או טַל / טָל,  מופיעים בצורת הפסק בכ-43% מהמקרים.  מלים שתבניתן שווא/סגול בכינוי שם החיבור כמו בֵּיתְךָ / בֵּיתֶךָ, ב- 21%. ואילו סגול/קמץ כמו שֶׁמֶשׁ/שָׁמֶשׁ, רק ב 0.3% מהמקרים (חוץ מהמלה ״ארץ״, אותה הזכרתי לעיל.

אם כך ייתכנו מקרים של פסוקים בהם מלך יהיה בדרגת הקשר ואילו משנה יהיה בדרגת הפסק, כמו 

 בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֨יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם (בראשית ג’:י״ט). כאו ״אפיך״ בטעם משנה אך בצורת הפסק, ואילו ״לחם״ בדרגת מלך, אך בצורת הקשר. (״לֶחֶם״ ולא ״לָחֶם״).

יוצאת מן הכלל היא המלה ״ארץ” . ״אֶרֶץ״ בהקשר ו״אָרֶץ״ בהפסק, אך כאשר היא מיודעת תכתב תמיד ״הָאָרֶץ״, גם במפסיקים בכל דרגה, וגם במשרתים. לעולם לא ״הָאֶרֶץ״.

וַֽהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת-בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַֽחֲרֶ֛יךָ לְדֹֽרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִֽהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּלְזַרְעֲךָ֙ אַֽחֲרֶֽיךָ: (בראשית י״ז:ז’) - ״ובינך״ במשנה אך בצורת הפסק, בעוד ש״ולזרעך״ במלך אך בצורת הקשר.

״וַיֹּ֖אמֶר מִי-אָ֑תּ וַתֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ וּפָרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֙ךָ֙ עַל-אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה:״ (רות ג’:ט’) - ״כנפך״ - ״ותאמר״ בטעם משנה אך בצורת הפסק, ואילו ״על-אמתך״ במלך, ואף על פי כן הוא בצורת הקשר.

 ״כִּ֣י אֵ֥ל קַנָּ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּֽן-יֶֽ֠חֱרֶה אַף-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:״ (דברים ו’:ט״ו) - התיבה ״בְּקִרְבֶּךָ״ ודאי בצורת הפסק, שכן היא מופיעה באתנחתא. 

נבחן את התיבות ״בָּךְ״ ״וְהִשְׁמִידְךָ״ . שניהם מוטעמים בזקף קטון, אך אף על פי כן  ״בָּךְ״ בצורת הפסק ואילו ״וְהִשְׁמִידְךָ״ בצורת הקשר. זה משתי סיבות. האחת היא תבנית התיבות. כפי שנאמר קודם, ״בָּךְ״ היא בתבנית פע, ותבנית זו נטיתה להיות בצורת הפסק גבוהה מזו של תבנית שווא/ סגול בכינוי-פועל-החבור. סיבה שניה, כאשר יש שני טעמים באותה דרגה, הטעם הימני בין השניים כוח פיסוקו רב יותר. על כן כוח פיסוקה של ״בָּךְ״ גדול מכוח פיסוקו של ״וְהִשְׁמִידְךָ״ אף על פי ששניהם מוטעמים באותו טעם - זקף.

״וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל-מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת-הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ:״ (שמואל ב’ י״ג:ה’)

התיבה ״עַל-מִשְׁכָּבְךָ״ מוטעמת בטפחא שהיא מלך. היא בדרגה גבוהה יותר מאשר הרביע המטעים את התיבה ״לִרְאוֹתֶךָ״. אף על פי כן, תיבת ״עַל-מִשְׁכָּבְךָ״ בצורת הפסק, ואילו ״לִרְאוֹתֶךָ״ בצורת הקשר. כפי שציינתי למעלה, טפחא היא מלך אביון ונטיתה לבוא בצורת הפסק נמוכה מאד. התיבה ״לֶחֶם״ מוטעמת ברביע גם היא, אך כאמור נטית תבנית סגול/קמץ (כמו שֶׁמֶשׁ/שָׁמֶשׁ) לבוא בצורת הפסק נמוכה מאד. יותר מכך, לעולם לא תבוא בצורת הפסק כאשר מוטעמת ברביע.(בכ״א הספרים, ולהוציא את התיבה ״הָאָרֶץ״ שכאמור תמיד תופיע בצורה זו ).

ציינתי שכוחו של מפסיק תלוי בדרגתו וכן גם במקומו בפסוק. לדוגמה, המפסיק זקף קטון שהוא מפסיק בדרגת מלך, גדול כוחו מרביע, שהוא משנה.  וזקף קטון הנמצא מימינו של זקף קטון אחר בפסוק, כוחו של הימני רב מזה מאשר לשמאלו.

יש עוד גורם שהשפעתו על כוחו של המפסיק גדולה. זה כאשר אין אתנחתא בפסוק. במקרים אלה המפסיק, מלך בכל המקרים,הוא אשר יחלק את הפסוק לשניים. לכן בהרבה מאד ממקרים אלה צורת תיבתו תהיה צורת הפסק. לדוגמה, בתבנית פתח/קמץ בהברת מלעיל פתוחה (כמו “ירושלים”, ״בעל״) כאשר יש אתנחתא, התיבה תופיע בצורת הפסק בכאחוז אחד של המקרים. כאשר אין אתנחתא אזי צורת ההפסק תהיה בכ-90% של המקרים.  תיבות המוטעמות בטפחא, בפסוקים בהם יש אתנחתא לעולם לא יופיעו בצורת הפסק, אך כאשר אין אתנחתא כ-60% יופיעו בצורת הפסק.

ראוי לציין שלא לכל המלים יש שתי צורות - אחת של הקשר ואחת של הפסק. מלים כמו ״גִּבּוֹר״ לדוגמה. אם תופיע בסוף משפט, בתחילתו, גם אם קשורה למלה אחרת, כמו ״גבור חייל״, לא תשנה את צורתה.  ישנן מילים שיש להן צורה עצמאית וצורת נסמך, כמו המלה ״מִשְׁפָּט״ שבנסמך תשתנה ל״מִשְׁפַּט״, אך אין זו צורת הקשר, אלא נסמך.  

ישנן מלים שלהן שלוש צורות. האחת צורת הקשר, האחרת צורת הפסק, ועוד אחת שהיא חזקה מהקשר וחלשה מהפסק, ומקרא לה ״בינונית״.

לדוגמה, המלה “נשק״: 

“וְנֵ֣שֶׁק וּבְשָׂמִ֔ים” (מלכים א’ י’ :כ״ה) -כאן בצורת הקשר, מוטעמת במשרת (מונח)

״עֲלֹ֥ת הַנֶּ֖שֶׁק״ (נחמיה ג’:י״ט) - בצורה בינונית, התיבה ״הנשק״ מוטעמת במפסיק דרגת מלך (טפחא)

״בְּי֣וֹם נָֽשֶׁק:״ בצורת הפסק. המלה ״נשק״ בסוף פסוק.

לאחר שהוסבר כוחם של המפסיקים, נוכל לעיין בפסוק שבקריאת שמע: ״בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ:״ (דברים ו’:ז’). לכאורה יש כאן דבר מוזר.  התיבה ״בְּבֵיתֶ֨ךָ֙״ המוטעמת בפשטא שהיא טעם בדרגת משנה, באה בצורת הפסק, בעוד ש״בַדֶּ֔רֶךְ״ באה בצורת הקשר. מה הסיבה? 

כפי שנכתב לעיל תבנית סגול/קמץ נטיתה להכתב בצורת הפסק נמוכה מאשר תבנית שווא סגול בכינוי-שם-החבור. הראשונה תהיה בהפסק רק ב 0.3% מהמקרים, בעוד שהשניה בכ- 20% מהמקרים.

נחזור להזכרת הגשמים שבתפילת שמונה עשרה. מדוע הספרדים יאמרו ״מוריד הַגֶּשֶׁם״ - צורת הקשר, אבל ״מוריד הַטָּל״ בצורת הפסק?  התשובה כאן ברורה. למרות ששניהם באותו פיסוק, הם לא באותה תבנית. 

המלה ״טָּל״ כאשר בזקף קטון, מופיעה בתנ״ך בצורת הפסק - בקמץ, ואילו המלה ״גֶּשֶׁם״ כאשר בזקף קטון מופיעה בתנ״ך בצורת הקשר. סגול סגול.  כפי שצויין לעיל, תיבות בתבנית פע כמו ״דל״, ״טל״ נוטות להכתב בצורות הפסק די בקלות. בכ 43% מקרים בתנ״ך הן מופיעות בצורת הפסק. ואילו תיבות בתבנית סגול/קמץ כמו שֶׁמֶשׁ / שָׁמֶשׁ, נטיתן להכתב בצורת הפסק נמוכה מאד. כ 0.3% בלבד.

״וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ״ - מדוע ״הַפָּסַח״ ולא ״הַפֶּסַח״? התיבה ״הַפָּסַח״ מופיעה בטפחא, וכבר ציינו שנטייתן של תיבות המוטעמות בטפחא להכתב בצורת הפסק היא נמוכה מאד, אלא שבפסוק זה אין קיסר, והמפסיק החזק ביותר כאן הוא הטפחא, והוא אשר מחלק את הפסוק לשניים, כפי שבדרך כלל עושה האתנחתא. אפשר לומר שבפסוק זה כוחה של הטפחא ככוחה של אתנחתא בפסוקים אחרים, ולכן התיבה ״הַפָּסַח״ באה בצורת הפסק.

כך גם בטעמים אחרים, כאשר אין טפחא, הטעם החזק ביותר בפסוק ישמש תחתיה, ומלים המוטעמות בטעם זה יבואו בצורת הפסק.