Sunday, July 22, 2018

Tools

Simple text Editor:  https://www.editpad.org/
Search in Bible http://www.etnachta.co.il/tanach.php?book=%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA&fromPerek=22&fromPasuk=2

trops statustics trops
https://quantifiedcantillation.nl/

https://noahliebman.net/

sefaria https://www.sefaria.org/search?q=%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94&var=1&sort=r

אתנחתא http://www.etnachta.co.il/search.php?search=%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%A8+%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%93%D7%9F&searchArea=bible&page=2

תורת אמת http://www.ateret4u.com/online/f_01422.html#HtmpReportNum0011_L2

https://www.sefaria.org/Rabbeinu_Chananel_on_Exodus.4.10.1?lang=bi&with=all&lang2=en

עמידה https://www.youtube.com/watch?v=P7Sb5-fYXM4

https://www.youtube.com/channel/UCZSqfU0-Wvpu9wCGe2XM7oA/feed תפילות

Sefaria

http://www.kaye7.org.il/rashis_t4.htm#c15  Rashi


http://www.mgketer.org/tanach/1/33/4 מקראות גדולות

תקון קוראים מאת הרב עידו פכטר


תיקון קוראים
הרב עידו פכטר
את הסיטואציה הבאה ניתן למצוא רבות בבתי הכנסת: הקורא בתורה טועה בקריאת אחת
המלים, וכל הציבור צועק על מנת לתקנו. אז לפתע גם אזנים שבדרך כלל אינן כרויות לשמוע את
קריאת התורה מחדדות את שמיעתן. מי יודע, אולי תישמע עוד איזושהי טעות, ובעליהן יוכל
להעיר אף הוא על כך.
לכאורה, זהו דבר מבורך, שאנשים מקפידים על קריאה נכונה של התורה. אך האמנם כשר
והגון הדבר? אני מבקש לפקפק בכך. ראשית, עוד טרם השיקול ההלכתי, יש להעיר על
המוטיבציה. האם באמת צעקתם של כל המתקנים נובעת מהקפדה יתירה על קריאה מדוקדקת של
התורה? האם הם בעצמם מקפידים על קריאה מדוקדקת של המלים, למשל בקריאת שמע, או
שמא מעורב כאן גם מניע זר, המבקש להשמיע קולו בציבור למען ישמעו ויראו?!
שנית, מבחינה פרקטית, ספק עד כמה הדבר מועיל. לא פעם צעקות המתקנים מן הציבור
גורמות בדיוק את ההפך הקורא שאיננו מודע לטעות שלו איננו מבין היכן טעה ומה עליו לתקן והוא מתבלבל בקריאה ויוצא מריכוז. לא זו בלבד, אלא שהנוהג הזה גורם לו לעתים לעצור
קריאתו למשמע קולו של אחד המתפללים, שכלל לא התכוון לתקנו אלא אמר דבר מה לחברו
בקול רם.
שלישית, מבחינה חברתית מוסרית, יש לתהות האם אין הקפדה זו על קריאה מדוקדקת באה על חשבון כבודו של הקורא? לא פעם ולא פעמיים ראיתי בעיני כיצד הצדיק שהשמיע קולו
מן הקהל הלבין את פניו של בעל הקריאה, והאחרון סיים את מלאכתו בבושת פנים. האין מבחינה
זו איסור הלבנת פני חבר ברבים חמור יותר מקריאה לא נכונה של פסוק מן הפרשה?
אכן, דעתו של בעל ספר המנהיג, הייתה שבגין כך לא ראוי לתקן את בעל הקריאה כלל וכלל.
כך הם דבריו בעניין זה המובאים בספר הטורים לר' יעקב בן הרא"ש (אורח חיים קמב):
" אם טעה הקורא... טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו דאף על
פי שטעה בה יצא ידי קריאה דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא ".
בעל המנהיג מתאר טעות שנראית על פניה חמורה. הקורא החסיר את האות 'א' מהשם אהרון,
ומשום כך השתבשה הקריאה. והנה, אף על פי כן, הוא פוסק שאין לתקן את הקורא, וזאת משום
הלבנת פניו. הלכה למעשה, אין הלכה כדברי בעל המנהיג, אך זאת לא משום יחס מקל להלבנת
פנים אלא מפאת ההחמרה בדיני קריאת התורה, ועל כך לקמן. אולם בכל מקרה, ניתן ללמוד
מכאן עד כמה עלול להיות חמור הנוהג המצוי לצעוק ולהעיר לקורא בתורה בציבור.
רביעית, מסתבר שמבחינה הלכתית, התיקונים המושמעים מן הציבור במקרים רבים אינם
הכרחיים כלל וכלל והציבור יוצא ידי חובה גם בלעדיהם. מאידך גיסא, שגיאות אחרות שכן
מעכבות אינן מתוקנות. כל זאת מטיל ספק גדול ביכולת התיקון של הציבור הרחב.
מהן השגיאות שיש להחזיר את הקורא עליהן ועל אילו אין צורך להחזירו? השולחן ערוך
פוסק את דעתו של הרמב"ם בעניין זה (שלא כספר המנהיג): "קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת
מחזירין אותו" (רמב"ם הלכות תפילה יב, ו; שו"ע קמב, א). על כך מעיר הרמ"א:
" ודווקא שינוי שמשתנה על ידי זה העניין אבל אם טעה בנגינת הטעם או בנקוד אין
מחזירין אותו אבל גוערין בו" (=מעירים לו לאחר מכן).
לדברי הרמ"א הקריטריון הקובע הוא שינוי העניין, קרי שינוי המשמעות של המקרא. שינוי
זה נעשה בדרך כלל בהחסרת אותיות דווקא, אבל מעירים האחרונים שלעתים הוא יכול לבוא גם
בעקבות שינוי טעם או ניקוד (חלב בצירי או בפתח; טעם מפסיק או מחבר). לדעת הגר"א יש
להחמיר בהחסרת אותיות גם ללא שינוי משמעות, אך גם לשיטתו אין לתקן ניקוד או טעם ללא
שינוי משמעות.
מכלל השיקולים הללו עולה שאין זה פשוט כלל וכלל לתקן את הקורא בתורה, לא מבחינה
מוסרית ולא מבחינה הלכתית. ראשון לכל, על המתקן להיות בר אוריין, המבין בענייני לשון
ויודע להבחין בין טעויות שבהן יש שינוי משמעות ובין טעויות שאין בהן שינוי משמעות. גם
לאחר שנמצא כזה יש להקפיד שהתיקון ייעשה בצורה המכבדת את הקורא בתורה ולא תבייש
אותו.
אשר על כן ראוי הלכה למעשה להנהיג שליד הקורא בתורה יעמוד איש בקיא בהלכות
הקריאה, הנאמן על הציבור כמי שיודע היכן ומתי יש לתקן. האחריות לתקן את הקריאה תהיה
מוטלת אך ורק עליו, והוא יעשה זאת בשקט ובנועם. מלבדו, איש לא יהיה רשאי לתקן את
הקורא, ודאי שלא בצעקות. בדרך זו גם יישמר כבודו של בעל הקורא וגם בסופו של דבר נזכה
בקריאה בתורה טובה ומדוייקת יותר.

לפסח - ארבעה עמדו על הים / רבי אברהם אבן עזרא


קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש

ארבעה עמדו על הים / רבי אברהם אבן עזרא

 אַרְבָּעָה עָמְדוּ עַל הַיָם,

צוּר וְצִיר צֹאן וְצָר;
צָר הֵצִיק לְצֹאן,
וְצֹאן צָעַק לְצִיר,
וְצִיר חָנַן לְצוּר,
וְצוּר צִוָּה לְצִיר:
צֵא וְחַלֵץ צֹאנִי מִיַד צָר;
זֶה צוּר יִשְעֵנוּ,
פָּצוּ פֶה קְהָלֵנוּ,
וְאָמְרוּ, יי מַלְכֵּנוּ
הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ
צוּר יִשְׁרָאֵל.

צור - כינוי לאלוקים
ציר - שליח, שגריר, כינוי למשה איש האלקים
צאן - כבשים, עם ישראל.
צר - אויב

Thursday, July 19, 2018

לפרשת דברים - השכל


 מילים מסוימות הנכתבות בתורה באות שין שמאלית, נכתבות בדברי חכמים באות סין:
 "הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִֽידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַֽאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם:" (דברים א: י״ג)
 "הָבוּ לְכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן וּמַדְעָן לְשִׁבְטֵיכוֹן וֶאֱמַנִנוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן:" (אונקלוס)  ״סכולתין״ כנראה מהמלה ״שכל.

וגם מעניין, שורש ״סכל״ פה בתרגום אונקלוס זה ״נבון״ אבל  בספר קוהלת זה בדיוק הפוך. “סכל” זה טפש:
"אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ.” (קוהלת)

ויש גם סיכול אותיות  (שׂיכּוּל אותיות…) בין ״סכל״ ל ״כסל״:
"מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.” (משלי)

מקוה שהשכלתם...

Wednesday, July 4, 2018

דבר תורה לפרשת בלק - נאום הגבר שתום העין





"נאום הגבר שתום העין” (במדבר, כ״ד:ג’)
יש הסוברים שהמילה  “שׁתום” בשין ימנית, ניתן להחליפה ב״שׂתום״ - שין שמאלית.
וכיון שיש מילים שנכתבות הן בשין שמאלית והן בסמך, כמו ״תפש״ = ״תפס״, הרי מכאן שתום=סתום, ובברכת בלעם הוא בעצם מכנה עצמו ״סתום העין״.  כביכול, שעינו סתומה, או אינו רואה. אלא שאונקלוס מתרגם דווקא ההיפך - ״דשפיר חזי״, דהיינו ״הרואה היטב”. האם יש כאן לשון סגי נהור (euphemism)?


במקורותינו לשון סגי נהור נועדה לבטא מהות שלילית בלשון חיובית. תמיד בצורה זו, ולא להיפך. עיוור ייקרא ״סגי נהור״ (רב האור). במקום ״לקלל״ נאמר ״לברך״, ובספרות העברית ״בית קברות״ נקרא ״בית החיים״. (יש האומרים ש״לבית חולים״ צריך לקרוא ״בית בריאות״. ובמאמר מוסגר, פעם היו קוראים למעון בו משכנים את הזקנים ״מושב זקנים״. בדור שהמעיטו לכבד זקנים שונה השם ל״בית אבות״, וכיום כאשר הומעט גם הכבוד לאבות, קוראים למקום ״בית גיל הזהב״. לזה חולקים כבוד...)

לא מצוי במקורותינו ״סגי נהור הפוך״, דהיינו, שימוש בלשון שלילית למציאות חיובית. לא מצאתי שלאיש המיטיב לראות ייקרא “עיוור״ (כמדומני, נקרא הדבר בלעז dysphemism).
כמו כן, לא מצאתי שבמקורותינו האות שין שמאלית תוחלף בשין ימנית. לכן, לא סביר שהביטוי ״שתום העין״ הינו ״סתום העין״. (1)

ואכן רש״י מפרש:״שתם העין - עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא, כדי שישתום ויסתום ויגוב.” רש״י מפרש כך על פי המשנה, במסכת עבודה זרה: ״אם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב״ (משנה, ע״ז, ה:ד). על פי הגמרא (ע״ז ס״ט) מובן שהשורש ״שתמ״  הוא ״נקב״.גם שם, בגמרא, על פי רש״י ״ישתום״ זה ״יקוב נקב״.

במילון ״מילון העברית המקראית״ של מנחם צבי קדרי, “סתום״ היא “פתוח״ ולכן הפירוש הפשוט הוא ״גלוי העיניים״ = בעל יכולת ראיה של מחזה שדי”.
הפירוש הפשוט הוא, אם כך, ״פתוח העין, זה שעינו פתוחה” .

מעניין גם פירושו של האבן עזרא, כפשוטו: ״שתם העין: אין לו אח רק פירושו כפי מקומו הפך סתום״ ובהמשך דרש: ״וי''א כי עין אחד היתה לבלעם וזה דרך דרש״.
מעניין שהאבן עזרא אינו כותב ״פתוח״, אלא ״הפך סתום” , אולי רוצה לרמוז לנו שלא נטעה ונחשוב ש״שתום״ זה ״סתום״.

אם כן, לפי פשוטו של מקרא, ״שתום העין״ מורה עך פתיחת העין וראיה טובה, כמו שתרגם אונקלוס.


(1). ראוי אולי לציין שאמנם אין במקורותינו חילוף בין שין שמאלית לשין ימנית, אך בגמרא נכתב:
״ריש לקיש אמר: איו אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה:ב) איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב. (סוטה ג, ד״א). כביכול, נכתב ״תשטה״ ולא ״תסטה״, כדי שנוכל לדרוש בשין ימנית (רוח שטות).
וכן במסכת סנהדרין: ״אמר רבי יוחנן: בלעם סומא באת מעניו היה, שנאמר "שׁתֻם העין". (סנהדרין ק״ה:ע״א).

ההפיכה ביו שין שמאלית לסמך נראית בשמה של מסכת סוטה (במקום שׂוטה).
ועוד לחילופי שין שמאלית בסמך בתרגום אונקלוס: המשפט ״איש כי תשטה אשתו״ מתורגם
ל ״גבר ארי תסטי אתתיה״.

נראה שההפיכה בין שין שמאלית לשין ימנית נמצאת רק בדרשות חז״ל.
ההפיכה בין שין לסמך בעיקר בשפת חז״ל, אולם יש כנראה מקום אחד בתנ״ך בו יש הפיכה בין שין ימנית לסמך. בספר איכה נאמר : ״גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי:״ (איכה ג':ח') ורש״י מפרש: שתם תפילתי. סתם חלונות הרקיע בפניה.״

בארמית השורש ״כנש״ (״יאסף״ מתורגם ״ליתכנש״) הוא בעברית ״אספ״, ויתכן שניתן לומר שגם ״כנס״.
בספר במדבר, פרק כ' פסוק כ״ו, פרשת חקת, נאמר: ״ואהרן יאסף ומת שם״. ובתרגום: ״ואהרן יתכנש וימות שם״. רש״י מביא מתוך ספרי דברים: ״אמר לו הכנס למערה, ונכנס..."

הנה פירוש רשי לפסוק במלואו: ״ את בגדיו: את בגדי כהונה גדולה  הלבישהו,   והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו, אמר לו הכנס למערה   ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו כאשר מת אהרן אחיך (דברים לב, נ), מיתה שנתאוית לה״.

ראה צילום להלן מתוך המילון האטימולוגי של קליין לערך ״כנס״:



דבר תורה לפרשת פינחס - לאן נעלמה הא הידיעה? - לראב״ע פתרונים


בספר שמות נכתב: ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ (שמות כ״ט: ל״ט)
ואילו כאן "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם." (במדבר כ״ח: ד’)

דרך הלשון היא, שאם המתואר בה״א הידיעה, יבוא גם התואר כמוהו, בה״א הידיעה, 
כמו ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״.  
אם כך, לאן נעלמה הא הידיעה בפסוק שבפרשתינו?

האבן עזרא מביא שנו פירושים. האחד לדעתו של משה הכהן הספרדי, הוא משה אבן ג’יקטיליה, מתלמידיו של רבי יונה אבן ג’נאח (המכונה ריב״ג, ושמו הלטיני - מרינוס). לפי דעה זו בחר הכתוב בדרך קצרה, כאילו כתוב ״את הכבש - כבש אחד״. 
 והשני את דעתו שלו -  ״מושך עצמו ואחר עמו”. 
האות הא משמשת הן את המילה "כבש" ("הכבש"), והן את המילה "אחד". כביכול ״האחד”.

ניתן אולי לומר שלשתי הדעות יש את המוטיב ״מושך עצמו ואחר עמו”, אלא שלדעתו של משה הכהן הספרדי השיתוף הוא במילה  ״כבש״ ואילו לדעתו של האבן עזרא האות הא היא המשותפת.

Sunday, July 1, 2018

דבר תורה לפרשת בלק - כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ


כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ (במדבר כ״ד:ט’)  

אינטואטיבית, נראה שיש לקרוא את הפסוק כך:
כרע שכב כארי ;  וכלביא, מי יקימנו.
אולם המדקדקים טוענים שיש לקרוא כך:
כרע שכב כארי וכלביא ; מי יקימנו. כלומר, התיבה ״מי יקימנו״ מוסבת על שניהם .
הטיעון הוא על פי הטעמים. ההפסק אחרי התיבה ״כארי״ קטן מההפסק אחרי התיבה ״וכלביא״. זאת משום שהטעם אחרי התיבה ״כארי״ הוא תביר, שזהו מפסיק מסוג ״משנה״, ואילו הטעם אחרי התיבה ״כלביא״ הוא מפסיק מסוג ״מלך”, שדרגת הפסקתו גדולה מן ה״משנה״.

אולם, האם ייתכן שהסיבה לטפחא אחרי התיבה ״כלביא״ היא סיבה מוסיקלית ולא תחבירית?

על פי חוקי הטעמים יש שלושה סוגים של טיפחא. אחת בהוראה פיסוקית ושתיים - בהוראה מוסיקאלית. 
בהוראה פיסוקית:
הטיפחא באה כהפסקה אחרונה לפני אתנח ולפני סילוק כאשר בתחום אס"ף (אתנח ו/.או סילוק) יש שלוש תיבות ומעלה בהוראה מוסיקאלית:
 א. תמיד כשבתחום אס"פ רק שתי תיבות הראשונה תוטעם בטיפחא.
ב. לעתים כשתיבת אס"פ או/ו התיבה שלפניה הן תיבות ארוכות (שתי הברות בלתי מוטעמות לפני ההטעמה העיקרית) נמצא את הרצף: זקף, טיפחא, אס"פ. 

כלומר, יש כללים קבועים לשני המצבים הראשונים  ואמנם ניתן לחזות את היקרות הטיפחא. 
באשר למצב השלישי - כשהטיפחא באה ברצף זקף , טיפחא אס"פ ניתן לבארה אך לא לחזות את היקרותה.

נראה שהטיפחא בפסוק הנ״ל היא בהוראה פיסוקית. היא אינה מתאימה להוראה מוסיקלית מסוג א (לעיל) שכן יש בפסוק יותר משתי תיבות, וגם אינה מתאימה להוראה מוסיקלית מסוג ב (לעיל), כי אין כאן רצף של זקף, טיפחא, ואתנחתא. אילו התיבה ״כארי״ היתה מוטעמת בזקף קטן, אז היינו יכולים לומר שהטפחא היא בהוראה מוסיקלית. וגם, אם ״כארי״ היתה מוטעמת בזקף קטו, הרי שאם יש שני טעמים זהים ברמתם, כמו זקף קטן וטיפחא, ששניהם מלכים,  במקרה זה תמיד הקודם הוא חזק מהבא אחריו, ואז היינו יכולים לקרוא: 
כרע שכב כארי;  וכלביא, מי יקימנו.

לא ברור למה בחרו בעלי הטעמים להטעים כפי שהטעימו כאן.  הבנתם היתה ״כרע שכב כארי וכלביא; מי יקימנו״, וכך רצו שנבין. ש״מי יקימנו״ נסוב על ״ארי ולביא”.

הדבר קשה, שכן ברכתו/שירתו של בלעם בנויה ממשפטים עם הקבלה כמו:
כִּֽי מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ  - וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ
הֶן עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן  - וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב
לֹֽא הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב  - וְלֹֽא רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל
כִּ֤י לֹא נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב  - וְלֹא קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל
הֶן עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם  - וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א
ועוד הרבה. יותר מכל ממחיש הפסוק האחרון שבדוגמאות (הֶן עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם  - וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א), הנה הארי והלביא הם משני צידי ההקבלה. 

טיעון נגד נוסף הוא התרגום הירושלמי:
״כאריה שרין וכאריותא מתגברין״

ועוד, הרי אריה ולביא חד הם, ומדוע יכתוב אריה ולביא? אילו היה כותב, לדוגמה אריה ונמר, היה ניתן אולי להבין.

וכן, אם הכוונה שהמילה ״יקימנו״ נסובה על שניהם - אריה ולביא, היה צריך לכתוב:
״כרע שכב כארי וכלביא; מי יקימם״. ולא ״מי יקימנו״.

מעניין לראות שלא כל המפרשים קבלו את פירושם של בעלי הטעמים. הנה ספורנו כותב:
כרע רבץ כאריה - היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק.... וכלביא מי יקימנו- כן יהיה במלכותו לעתים שירבץ כלביא…”.

הספר ״המקרא בין טעמים לפרשנות״ של פרופסור שמחה קוגוט דן במקרים בהם יש התאמה או אי התאמה בין הבנת המפרשים השונים, לבין הבנת בעלי הטעמים, אך לא מצאתי בספר הזה את הפסוק הנדון.

(בהבנת הנושא נעזרתי בד״ר לאה הימלפרד מאוניברסיטת בר-אילן.)